שאלה:
רווקה שתרמה תרומה מאד גדולה למשך תקופה של למשל 24 חודשים. ובאמצע נישאת. וזה הוצאה גדולה מידי חודש. בעלה רוצה לנתב את כספי המעשרות למקומות אחרים שהוא מחוייב להם קודם.
האם יכולהחייבת לעשות התרת נדרים?
או שיש סתמא שההתחייבות לא תמשיך אחרי שתתחתן.
תשובה:
שלום וברכה
חיוב זה שחל עליה היה מוחלט, כיון שבאותו הזמן היא היתה רווקה, וכשם שהבעל חייב לשלם את כל צרכי המצוה והקרבנות שאשתו חייבת בהם, כך יש לחייבו להמשיך ולפרוע את הנדר הזה שנדרה לצדקה.
מקורות:
מתוך הספר משנת הכתובה לרבי משה קליין שליט"א, שהיה בעריכתי.הבעל חייב להפריש מנכסיו קרבנות שנתחייבה אשתו בהבאתם. ונחלקו ראשונים, האם חיוב זה אמור לענין כל קרבן שמתחייבת בו, וכגון שעברה על אחד מאיסורי התורה שחייבת עליהם קרבן חטאת, או רק לענין קרבן שיש בו משמעות לגבי הבעל, כגון קרבן לידה וזיבה, המהווה חלק מטהרתה של האשה.
כמו כן, הואיל והבעל חייב להפריש את קרבנותיה מנכסיו, לענין קרבנות שחילק בהן הכתוב בין עני לעשיר יקבע שיעור הקרבן לפי מעמדו של בעל[1].
[1] חיוב הבעל בקרבנות אשתו
בסוגית הגמ' (נדרים לה ע"א, נזיר כד ע"א) שנינו: "אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת", וע"ע מסכת נגעים (פי"ד משנה יב), תורת כהנים (מצורע פרק ג פ' ד), תוספתא (כתובות פ"ד הי"א), ר"ן (נדרים לה ע"ב), וכסף משנה (הל' שגגות פ"י הל' ו) בביאור המשנה שם. וע"ע רש"י ב"מ שם, שאם הבעל עשיר אין הוא רשאי לפטור עצמו בקרבן עני אף על פי שאין לאשה מעות משלה, שהרי אשתו כגופו וכדידיה חשיבא [עי' ר"ן נדרים ח ע"א בשם הראב"ד], ואף היא נחשבת עשירה כמותו. וע"ע פי' המשניות לרמב"ם נגעים שם במקורה של הלכה זו.
ונחלקו ראשונים, אם הלכה זו נוהגת לענין כל חיובי הקרבנות המוטלים על האשה, או רק לענין אלו הבאים לה לטהרה, שיש לבעל ענין ושייכות בהם: התוס' בב"מ (קד ע"א) סוברים, שהבעל חייב להביא כל קרבן המוטל על האשה משום שהיא מתכפרת בכך מחטאה. כדבריהם אלו כתב הרמב"ם (הל' שגגות שם): "כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה, אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא על ידיה קרבן עשיר וכו'" [וראה שו"ת בית יצחק או"ח סי' יז, והובא בשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' סא, דנשים יש להן חלק אף בקרבנות הציבור, שאל"כ במה יתכפרו על טומאת מקדש וקדשיו וכפרת יוה"כ. כמו כן ראה שו"ת בית שערים או"ח סי' שנט, שאף שנשים פטורות ממצות שקלים, מ"מ יש לתרום עליהן, וכדין "תורמין על האבוד" המובא בב"מ נח ע"ב, וע"ע שו"ת עמודי אור סי' ז].
אולם הר"ש בפירושו למסכת נגעים (פרק יד משנה יב) נקט בפשיטות, שאין הבעל חייב להביא עבור אשתו אלא קרבנות שבאים לטהרה, אבל קרבנות הבאים לכפרה בעלמא, וכגון שאכלה חלב ונתחייבה קרבן, אין הבעל חייב בהם, וכן דעת הרא"ש שם.
וראה לעיל [פרק ב] שלדעת רבים מן האחרונים חייב הבעל לספק לאשתו את כל הנצרך לה לקיום המצוות, כגון, לחם משנה וג' סעודות בשבת וכדו'. והיינו, משום שכשם שחייב הוא לספק לה את צרכיה הגשמיים, כך חייב הוא לספק לה את צרכיה הרוחניים. ולפי זה, ה"ה נמי דחייב בקרבנותיה, אף שבאים הם לכפרה בעלמא, וצ"ע סברת הר"ש.
וע"ע מנחת חינוך (מצוה רפא) שדן בזה בארוכה לענין אשה זרה שאכלה תרומה אם חייב הבעל לשלם לכהן את דמיה, שכן דין התשלום בזה אינו ככל חיובי הממון, אלא לכפרה בעלמא [ועי' משך חכמה פ' תזריע יב ז – ח, דפלוגתא דתנאי היא בספרי, והרמב"ם פסק כרבי יהודה והר"ש כרבנן].
אם חייב לכתוב בפנקס שלכשיבנה המקדש יביא חטאתה
בס' חתן סופר (שער הקרבנות והכפרה אות ח) נסתפק, לפמש"כ מג"א (סי' שלד ס"ק לד), דמי שנכשל באיסור תורה בשוגג יכתוב על פנקסו דלכשיבנה בית המקדש יביא חטאת שמינה [ע"פ שבת יב ע"א, יומא פ ע"א], האם חובה זו מוטלת גם על הבעל ביחס לקרבנות אשתו. וכתב, דכיון שחיוב זה הוא מכלל חיובי הכתובה, אומדים אנו דעתו שלא נתכוין לשעבד עצמו לאשה לפרוע את קרבנותיה כל זמן שאין הבית על מכונו, וממילא אף לכשיבנה הבית במהרה בימינו אינו חייב לשלם למפרע את כל אלו הקרבנות שנתחייבה בהן האשה בהיות הבית בחורבנו.
אלא שציין לדברי מג"א (סי' רפב ס"ק יח) דהבעל עולה לתורה ביום מ' ללידת זכר וביום פ' ללידת נקבה, משום שהעלייה לתורה באותם הימים היא במקום קרבן היולדת [ראה שו"ת חת"ס או"ח סי' נא], וכיון שהוא מחוייב בהבאת קרבן זה יש לו להוציא דמים לקנות לו עלייה תמורת הקרבן. ומוכח שגם בזמנינו חל חיוב על הבעל להוציא ממון לקרבנות אשתו, וע"ע שו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' ח) מש"כ בזה.
[בשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' סא, דן, אם נשים שייכות בדין "ונשלמה פרים שפתינו" דממנו למדו חז"ל דהעוסק בפרשת חטאת מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת. דכיון שדין זה הוא פרט במצות תלמוד תורה אפשר שאין הנשים בכלל. ולפי המתבאר כאן, יש לדון דאפשר שהבעל מחוייב לעשות זאת עבורה. ואפשר שהדבר תלוי בנידון בסמוך, אם הבעל חייב בקרבנותיה או רק ליתן לה את המעות הנצרכות לה לקרבן, ודו"ק].
בגוף דברי המג"א יעויי"ש שתמה, מה טעם יש לחייב הבעל לעלות לתורה תמורת קרבנה של אשתו, הרי אין הוא חייב בעצם הקרבן, ורק חוב ממון בעלמא הוא שמוטל עליו ליתן לה מעות כדי שתוכל ליקח בהן בהמה לקרבן, וכשאר צרכים המזדמנים לה שהבעל נותנם לה משלו.
וביותר, דהנה, בסוגית הגמ' במנחות (קי ע"א) ובשו"ע (או"ח סי' א סעי' ה) מובא, שאדם שחטא באחד מאיסורי התורה בזמנינו שהבית בחורבנו, יאמר "פרשת חטאת" ויתכפר לו בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו". ומלתא דפשיטא הוא שאין טעם להורות לבעל שיאמר פרשה זו במקומה, שהרי הוא אינו צריך כפרה על חטא זה. וכמו"כ כאן אין טעם לחייב את הבעל לעלות לתורה עבור קרבנה של אשתו, כיון שאינו מחוייב בכך אלא בתורת חוב ממון בעלמא, וצ"ע.
ואכן, בשאגת אריה (קו"א סי' סו) כתב, שהואיל והבעל אינו חייב בקרבנות אשתו, אלא רק צריך ליתן לה ממון שתוכל להביא בו קרבן, ממילא אם נתאחר מלהביא את קרבנותיה אינו עובר באיסורא ד"בל תאחר", וע"ע מש"כ בזה בחי' חתם סופר (נדרים ד ע"ב)].
[בעיקר דינו של המג"א, דלכשיבנה המקדש יהא חייב להביא חטאת שמינה, הקשו האחרונים, דהא קי"ל דהקורא פרשת חטאת בזה"ז נחשב לו כאילו הקריב חטאת, וא"כ כבר נתכפר לו בקריאתו ומדוע צריך קרבן, ועי' מש"כ בזה בשו"ת חקרי לב (או"ח סי' ב), שו"ת לב חיים (להגר"ח פלאג'י ח"א סי' כט), ושו"ת מהרש"ם (הקדמה לח"ב אות לב)].
ויכול לעשות התרת נדרי צדקה ולהעביר לצדקות אחרות.
זה סכומים הרבה מעבר לנורמה. שהרבה מעבר למעשרות מהמשכורת שלה? וביחוד שבתור רווקה מתברר שתרמה סכומים הרבה מעבר לסכומי המעשרות שלה. כלומר יש למעשרות "חוב" אליה.
אם הם דחוקים אפשר להתיר בפני שלושה, מתירים נדרי צדקה מדוחק. אין כזה דבר חוב למעשרות, אדם יכול לנדור לצדקה בלי קשר למעשרות.
לא דחוקים מאד. אבל חד וחלק יש להם מטרות הרבה יותר קריטיות ונחוצות שהבעל רוצה לנתב אליהם את כספי המעשר.
אם היא נתנה למקום טוב, זה שהוא מעדיף מקום אחר לא יחשב בכלל "מתירין מדוחק".
אבל יש להם צורך משפחתי לתת למקומות אחרים. לקרובים יותר אליהם שהם יותר מחוייבם אליהם וכד' שאם כספי המעשרות ילכו לארגונים שהיא תרמה. לא ישאר להם כספי מעשרות עבורם.
לכאורה דיני קדימה בצדקה אינם מצדיקים להתיר נדרי צדקה, אבל תשאל רב נוסף.
השאר תגובה