שאלה:
למה מברכים על ביעור חמץ ולא על בדיקת חמץ?
אומרים הראשונים והב"י שהבדיקה היא התחלה של הביעור.
אלא שלפ"ז יש לעיין, למה לא צריך לחזור ולברך בבוקר, שהרי יש היסח הדעת בין הברכה למה שעושה.
ואע"פ שאם הפסיק בדיבור לא צריך לחזור ולברך משום שהתחיל במצווה, וכמש"כ הטור בשם הרא"ש וכ"כ הב"י בשם הרשב"א. מ"מ הראשונים דימו את זה ליושב בסעודה, וביושב בסעודה ודאי שאם הלך לישון לילה צריך לחזור ולברך כי הסיח דעת. וא"כ, ה"ה כאן שאע"פ שהתחיל במצווה מ"מ יצטרך לחזור ולברך. ולא כך קי"ל, וגם בתחילת הב"י בסימן תלב ביאר כן בדעת הטור, וכן מבואר במאירי בפסחים דף ז:
אני חייב תשובה דחוף
תודה רבה
סליחה אם זה קצת חורג מהנוהל, אבל אני חייב.
תשובה:
מדברי הבית יוסף מבואר שעיקר המצוה היא הבדיקה והביטול שלאחריה, הביעור בבוקר במידה ויהיה [לא מחייב שישאר לו חמץ] הוא גמר המצוה בעלמא ולא עליו נתקנה הברכה.
המצוה שחייבו חכמים כל אדם היא בדיקת חמץ, אין מצוה לבער חמץ, אלא אם כן יש לו, ואין מצוה להשאיר כדי לשרוף [המנחת חינוך כידוע דן בזה בארוכה, וביאר, שלאחר שחייבו חכמים לשרוף קודם זמן הביעור דאורייתא, הוא ודאי כך לכולי עלמא.
אלא שהנוסח על ביעור חמץ כיון שהוא המטרה והענין, ועיקרו על הביטול.
בית יוסף אורח חיים סימן תלב:
ומה שכתב רבינו שבדיקה תחלת ביעור וכו'. אפשר שבא ליישב דלא תקשה מאחר שהברכה היא על הביעור היה לו לברך סמוך לביעור דהיינו אחר הבדיקה ולמה אנו אומרים שיברך קודם שיתחיל לבדוק לכך כתב דבדיקה לא הויא הפסק דתחלת ביעור היא ואפשר לומר שבא ליישב דלא תיקשי לן שלא היה לנו לברך אלא על בדיקת חמץ וכן כתב שם הרא"ש וזה לשונו ומן הראוי שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ ותקנו לומר על ביעור לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית ועל עסק זה נגררה הברכה על בדיקה שהיא תחלת הביעור ונגמר בשעה חמישית עכ"ל ואם תאמר יברך על ביטול חמץ ויש לומר משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב ועוד יש לומר דבכלל ביעור ישנו לשון ביטול ואין בכלל לשון ביטול ביעור ואם תאמר סוף סוף יותר היה ראוי לברך על בדיקת חמץ שהוא מתחיל בה מיד יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום: וכתב הכל בו (סי' מח דף ו ע"ג) אם לא בירך קודם שיתחיל לבדוק מברך כל זמן שלא סיים בדיקתו דכל מצוה שיש לה משך זמן כל היכא דבריך מקמי סיום המצוה עובר לעשייתו הוי:
א. במאירי מבואר להדיא שהטעם שאינו הפסק זה משום שהתחיל במצווה. וכן מבואר בריטב"א בפסחים ז: ד"ה והרבה, שאדם שיש לו בית אחד מברך רק פעם אחת, ואע"פ שהולך ממקום למקום לבדוק ולא צריך לברך, ובדיני סעודה ודאי צריך לחזור ולברך.
ב. אני חשבתי ליישב, שאולי אין היסח הדעת בדבר שמתוכנן מראש, וכמו שמצאנו לגבי הולכי דרכים שמברכים רק בתחילת הדרך.
אשמח אם הרב ישיב לי מה דעתו.
הולכי דרכים לא יעזור לשנת לילה. הוא רק הגדרה בכך שהואיל ואין קביעות מקום שינוי מקום אינו הפסק, אבל היסח הדעת הוא ודאי הפסק.
השאלה מה הגדרת הסח הדעת. כי בסעודה תוך כדי שאוכלים חושבים על הרבה דברים וזה לא בעיה.
אז מה ההגדרה?
וגם מה הרב אומר על מה כתב המאירי.
היסח הדעת אינו קשור למה שמדברים, תמיד מונח באיזה מקום שאנחנו עדיין באמצע הסעודה. לדברי המאירי אשמח להפנייה מדוייקת כדי שאוכל לעיין בלשונו.
בית הבחירה למאירי מסכת פסחים סוף דף ז עמוד א ד"ה הבודק:
"הבודק צריך שיברך וכבר ביארנו שאע"פ שמן התורה אם בטלו אינו עובר עליו מ"מ עקר הכונה הוא בביעור החמץ והשבתתו מן העולם ומאחר שהבדיקה על דעת ביעור היא נעשית הרי היא תחלת מצות הביעור ומתוך כך מברכין על הביעור ולא על הבטול וכן לא על הבדיקה שהבדיקה עצמה צורך ביעור הוא ועל העיקר מברכין". ועוד שם:
"ומנהג אבות שלא לשוח במה שאינו צורך בדיקה משהתחיל בבדיקה עד שיגמור ואם שח אינו חוזר ומברך שהרי כל עצמה של בדיקה לא נגמרה עד שיבער".
ועוד כתב שם, שמי שיש לו כמה בתים לבדוק מברך רק על הבית הראשון, ואע"פ שלענין אכילה הליכה מבית לבית חשיב הפסק, וז"ל:
"ואם היו לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא אחת כדין שוחט כמה בהמות שאינו מברך אלא אחת".
וכ"כ הריטב"א שם ע"ב ד"ה והרבה וז"ל:
"והרבה מן הראשונים ז"ל כתבו שהבודק אסור לשיח עד שיגמור בדיקתו, ואין לזה סמך של כלום שאין שיחה אסורה אלא בין ברכה למעשה אבל כיון שהתחיל לעשות כלום רשאי הוא לשיח כמו שהוא בברכת הנהנין, גם זה לו ז"ל, וכן כתב הרא"ש ז"ל, וכתב הר"י קרהקושא ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה (חולין פ"ו ב') שאינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות".
והדבר צ"ע, כי לענין איכלה הליכה מבית לבית נחשב הפסק.
1. יתכן וכוונתו רק על נוסח הברכה ולא מה הוא המעשה שעליו מברכים, שהרי כאמור מעשה הביעור אינו נחשב לכאורה כמעשה מצוה והוא בודא לא מעשה מחוייב משא"כ הבדיקה שהיא חיוב ומצוה. אלא שכיון שתכליתה הוא להשבית ולבער את החמץ מהבית, נוסח הברכה הוא "על ביעור חמץ".
2. בסעודה קביעות המקום היא עיקר, ולא שינוי מקום נחשב הפסק, בשחיטה ובבדיקה הנושא אינו קביעות מקום, ולכן גם אין בעיה בשינוי מקום.
השאר תגובה