שאלה:
מי שקורא לציבור נשים את המגילה, מה יותר מהודר, שייצא ידי חובה בשמיעת המגילה בבית הכנסת ואז יקרא להוציא ידי חובה את הנשים, או שיקרא פעם ראשונה בפני הנשים ובזה ייצא ידי חובה?
תודה רבה.
תשובה:
שלום וברכה
דעת המגן אברהם ועוד שיש לשמוע את הריאה בציבור בבית הכנסת ורק אחר כך לקרוא לנשים. ובפוסקים דנו בזה לשיטת הדגול מרבבה שאין ערבות לנשים שלכאורה עדיף שלא ישמע קודם, אבל כך המנהג וכך ההכרעה למעשה. ולכן הנשים יברכו לעצמן ולא זה הקורא להן.
מקורות:
שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן נד:
המשך (טו) ועוד יש דברים בגו, בנוגע לנשים, שהיכא שיודעות יברכו בעצמם, בהקדם לבאר דברי המג"א (בסי' תרצ"ב סק"ה) הנ"ל, דכתב שם דיקראנה לנשים אחר יציאת בהכ"נ, דמצוה שיצא הוא בקריאת צבור ע"כ, ומקורו בב"ח (סוס"י תר"צ) הנ"ל, בשם האגודה ומהרי"ל, דאעפ"י שכבר יצא י"ח בבהכ"נ, מוציא את הנשים בקריאה עיין שם, וצ"ע, לפי מה דמסתפקי לי' להדגול מרבבה (באו"ח סי' רע"א), לענין קידוש, באם האיש כבר התפלל ערבית, והאשה לא התפללה, א"כ האיש אינו מחויב מה"ת, והנשים שלא התפללו חייבים מה"ת, אם יוצאין בשמיעתן מן האיש, לפימ"ש רש"י (בר"ה כ"ט ע"א), בטעם דאעפ"י שיצא מוציא, שהיא מטעם ערבות, והרי כתב הרא"ש (בברכות כ' ע"ב) שהאשה אינה בכלל ערבות, ובזה הספק, אם האשה אינה בכלל ערבות לאנשים דוקא, אבל האנשים ערבים בעד הנשים, וא"כ מוציאים אותם האנשים, אף לאחר שיצאו, או דלמא גם האנשים לא נתערבו בשביל הנשים, ואינם מוציאים אותם לאחר שיצאו עיין שם, וא"כ אם נאמר דהאנשים לא נתערבו בשביל הנשים, קשה מדברי הפוסקים הנ"ל, שכתבו במגילה דאעפ"י שכבר יצא, מוציא את האשה.
(טז) אכן באמת בהגהות רעק"א שם /או"ח סי' רע"א/, העיר על דברי הדג"מ, מהא (דברכות מ"ח), דינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא, דמשמע הא אם הי' אוכל שמעון בן שטח כזית שפיר עבד, והא אם נשים מחויבות מדאו', ור' שמעון בן שטח מדרבנן, איך יהי' ר"ש בן שטח, יכול להוציא אשת ינאי, והא ליכא ערבות, אלא ע"כ דאנשים ערבים גם על נשים, אבל נראה דכוונת הרא"ש, דהערבות הי' רק לגבי מי שמחויב במצוה זו הוא ערב בשל אחרים, ואם נשים בבהמ"ז דאו', באמת אם יצאו מוציאים לנשים, שכיון שהם שייכים במצוה זו, ישנם ג"כ בכלל ערבות, אבל במצוה שאינם חייבים בה, כגון אם נשים בבהמ"ז דרבנן, אין להם דין ערבות במצוה א' עכ"ד, אבל המעיין בדברי הצל"ח (ברכות כ' ומ"ח), יראה שהוא בעצמו העיר מהא דינאי מלכא ומלכתא, וכתב שאין ראי' משם, די"ל דכיון שעכ"פ אכלו ינאי וחביריו כדי שביעה, ונתחייבו מה"ת, ושמעון בן שטח הוא ערב, דכל ישראל ערבים זה בזה, שוב נקרא שמעון בן שטח ג"כ מחויב מה"ת, ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדם, דאתי' דאו' ומפיק דאו', עכת"ד, והיא דבר נחמד, – וגם מה שהעלה הרעק"א בכוונת הרא"ש, הנה המעיין בצל"ח, יראה שכן העלה הוא בעצמו בכוונת התוס' (בדף מ"ח) שם, ומ"מ כתב דמדברי הרא"ש משמע, דנשים לא נכנסו בכלל ערבות כלל וכלל בכל התורה עיין שם, ולפי"ז שוב צ"ע דברי המג"א והפוסקים הנ"ל במקרא מגילה.
(יז) אבל באמת גם הדג"מ כתב זאת רק לדעת הרא"ש, אולם כנראה מרוב הפוסקים, דנקטו להלכה כדעת התוס', מהא גופא דלא מצינו בשום דוכתא, דבנשים אין הדין דאם יצא מוציא, וכמ"ש הרעק"א שם /או"ח סי' רע"א/, ואדרבה מסתימת הרי"ף (סוף פסחים), והטור והש"ע (או"ח סי' תפ"ד), דיכול לעשות הסדר בהרבה בתים, אף דהוא כבר יצא, משמע דאין חילוק, אם יהי' נשים בין אלו היוצאים, דגם נשים מחויבות באלו המצוות בליל פסח, וכן משמע מסתימת לשון הש"ס (בפסחים ק"א), דמוציא לבניו ובני ביתו, והכל בכלל, אף דכבר יצא, וכן סתמו הפוסקים ועי' בש"ע /או"ח/ (סי' רע"ג), אכן לפי סברת הצל"ח, דהיכא דאיכא אנשים דלא יצאו שאני כנ"ל, א"כ גם שם י"ל כן, אבל שוב ראיתי דבהדיא איתא בדברי המרדכי (פ' ערבי פסחים) ורבינו ירוחם בהגהות (פכ"ט) והביאו הב"י שם, דעושין קידוש לאלמנות, אף דהם בעצמם אינם יוצאים, ועי' בטו"ז (שם ס"ק ג'), וא"כ ממקומו הוא מוכרח מקידוש היום בעצמו, דנשים בכלל ערבות, להוציא אותם, וממילא לק"מ גם על כל הפוסקים הנ"ל במגילה.
(ח"י) והנה מהא דמגילה, יש ג"כ סתירה לחידושו של הצל"ח שם (ברכות מ"ח), דכתב להוכיח, דבמצוה שהוסיפו חכמים מדבריהם לא נכנסו בערבות עיין שם באריכות, דהרי מגילה מצוה מדבריהם, ומ"מ אמרינן דאם יצא מוציא, מטעם ערבות כנ"ל, וע"כ דאין חילוק בזה בין מצוה דאו' או דרבנן, וביותר הרי לדעת הרמב"ם, כל דרבנן, ישנם בעשה ול"ת והוי כד"ת, עי' בדבריו (בה' ממרים) ובספר המצוות (מצוה א') והשגות הרמב"ן שם.
(יט) ובהיותי בזה לא אמנע מלהביע את אשר צ"ע רב בדברי הצל"ח שם /ברכות מ"ח/, מש"כ להוכיח מדברי התוס', דכהנים ולוים אינם בכלל ערבות, דא"כ מה נענה למה דאיתא בכ"פ בש"ס וש"ע, בש"צ כהן היורד לפני התיבה, עי' ברכות (ל"ד ע"א) ובש"ע (דקכ"ח /סי' קכ"ח/) ובשאמ"ק, והרי עיקר דינא דחזרת הש"צ, להוציא את שאינו בקי, ובר"ה ויו"כ אף את הבקי, כמבואר (בר"ה ל"ד), אף דהש"צ כבר יצא בתפילתו בפ"ע, היא ע"כ מטעם ערבות, דאל"ה לא יכול להוציא אף אינו בקי, כמבואר ברא"ש בברכת המזון, וצריך לומר עמו מלה במלה, עי' בטור (או"ח סי' תפ"ד) וש"ע שם, ומשום דמדרבנן אינו מועיל הערבות, אלא א"כ יאכל כזית כמבואר בטו"ז שם (ס"ק ג'), וכן בר"ן שם, דימה אותו להא דיצא מוציא, ורק הוציאו מן הכלל את הבקי, וכדאיתא בירושלמי, משום דמסתברא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, – אך מה שמדמה הר"ן שם, הא דש"צ מוציא לשאינו בקי, להא דאמרינן (בברכות מ"ה), אחד סופר ואחר בור, סופר מברך ובור יוצא, צ"ע מאד, דהרי התם באמת גם הסופר לא יצא עוד, ואך משום דמצוה לחלק, על זה אמרינן דבבור אינו מצוה לחלק, אבל אינו ראי' משם להא דיצא מוציא בתפילה לשאינו בקי, ושו"ר בדברי הגר"א שם (או"ח סי' תפ"ד ד"ה ומברכי) שאחרי שכתב ששם בסופר ובור, שהסופר נתחייב, אלא שמצוה לחלק, כתב וצ"ע בר"ן (סר"ה) שם עכ"ל, ובודאי נתכוון למש"כ כנ"ל, – וכן הרבינו ירוחם הובא בב"י (או"ח קכ"ד), שפלפל שם, אם דוקא בעשרה או אפילו ביחיד, וגם אם צריך להבין מה שהש"ץ אומר, אבל בהשלם אלו התנאים, לכ"ע מוציא אף שכבר יצא, והיינו ע"כ מטעם ערבות וכברש"י (ר"ה כ"ט) שם, ולדברי הצל"ח דבכהנים ולוים ל"ש ערבות קשה מכל הנ"ל, וגם זולת ש"צ, לא מצינו בשום דוכתא דלא נאמר בכהנים ולוים אם יצא מוציא.
(כ) וכן מש"כ הצל"ח (במה דאיתא בתוס' קידושין ע' ע"ב), דישראל לא נתערבו על הגרים, הה"ד הגרים לא נתערבו על ישראל, צ"ע מאד, דא"כ גר לא יכול להיות ש"צ, דהוי מטעם ערבות כנ"ל, והרי הלכה פסוקה דיכול להיות ש"צ, כמבואר בש"ע (או"ח סי' נ"ג סעי' י"ט), דיש מונעים גר מלהיות ש"ץ, ונדחו דבריהם, ואף למאן דמונע היא מטעם דלא יכול לומר או"א, והיא מדברי המרדכי (פ"ק דמגילה) שהובא בב"י שם /או"ח סי' נ"ג/, אבל גם זולת דברי הצל"ח צ"ע, דעכ"פ זה מבואר בתוס' שם, וכן כתב ג"כ רש"י (נדה י"ג), דישראל לא נתערבו בשביל הגרים, וא"כ עכ"פ לא יוכלו הגרים לצאת מישראל, אחרי שכבר יצא, וכל זה לא מצינו, – ושו"ר בפמ"ג (פתיחה כוללת חלק שלישי אות כ"ט), דהעיר לענין גר, מהא דראוי להיות ש"ץ עיין שם, (והוא חקר ג"כ (שם חלק שני אות ט"ז), אם בנשים שייך ערבות, ואם במצוה דרבנן שייך ערבות עיין שם).
(כא) ואגב, לא אמנע את עטי גם כן, בנוגע לקידוש, שכתבו המג"א והדגול מרבבה שם (סי' ער"א), דבתפיל' שבת יצא ידי קידוש מה"ת, שהרבה להפליא ע"ז בספר מנחת חינוך (מצוה ל"א), דהרי איתא (בפסחים קי"ז ע"ב), אמר ראב"י צריך להזכיר יצי"מ בקידוש היום, כתיב הכא למען תזכור וגו' וכתיב הכא זכור וגו', וגז"ש מגופי תורה, וא"כ כיון דבנוסח התפילה של שבת אין מזכירין יצי"מ, ודאי אינו יוצא מה"ת כלל עכת"ד, והנה הלכה זו דראב"י נאמרה ונשנה ג"כ בדברי הראשונים הרי"ף והרא"ש ז"ל, ובאמת ראיתי בדברי הרשב"ם על הש"ס שם במקומו, שכתב בזה"ל, צריך שיזכיר יצי"מ בקידוש היום בין בכוס בין בתפילה של שבת וכו' עכ"ל, הרי ס"ל בהדיא דגם בתפילה צריך להזכיר יצי"מ, וברש"ש שם /פסחים דקי"ז ע"ב/ העיר באמת על הרשב"ם, דהרי אינו כן בנוסח התפילה שלנו עיין שם, ופלא על המנ"ח שמסתפק שם, אם מותר להוסיף יצי"מ בתפילה, ולא העיר מדברי הרשב"ם במקומו הנ"ל, – והי' נראה להוכיח מזה, דגז"ש זו לא הוי רק אסמכתא בעלמא, דהרי הזכרה של שבת בתפילה הוי ג"כ משום מ"ע דזכור את יום השבת, כדמוכח מדברי הרשב"ם הנ"ל, ואם כן אם איתא דבלא הזכיר יצי"מ, לא קיים כלל המ"ע דזכור את יום השבת, מדוע לא קבעוהו בתפילה, אלא ע"כ דל"ה רק אסמכתא בעלמא ומדרבנן, ועל כן די להם במה שקבעוהו רק על הכוס, או י"ל דאף דהוי מ"ע גמורה משום הגז"ש להזכיר יצי"מ, מ"מ אם לא הזכיר יצי"מ בקידוש היום, קיים מ"ע דזכירת יום השבת, רק לא קיים בשלימותו, היינו הזכרת יצי"מ, דאין מעכבים זה את זה, ואם כן בתפילה, אף דלא קיימו המ"ע בשלימותו, אבל עכ"פ קיימו מ"ע של זכירת שבת, ובזה שפיר כתבו, דאם כבר התפלל ערבית, כבר יצא י"ח זכירת שבת, אף שלא קיים בשלימותו, דחסר זכירת יצי"מ בהזכרתו, מ"מ שפיר כתב הדג"מ, דלא יכול להוציא אשה שלא התפללה, דלא יצאה י"ח עוד כלל בזכירת שבת, וממילא יש עליה יותר חיוב דאו' מאשר עליו, ע"כ אינו יכול להוציאה רק מטעם ערבות, ובאשה אין ערבות לפי שיטתו, אך מדברי המג"א משמע דאין עליו שום חיוב דאו', וכן ממה שהעיר הדג"מ על הטו"ז, דכתב דהמקדש על החומץ יצא ידי חובת דאו', והעיר הדג"מ, דהרי ידי דאו' יצא כבר בתפילה, מכ"ז נראה דנקטו בפשיטות, דאחר התפילה, ליכא עליו שום חיוב דאו', ע"כ מחוורתא כמ"ש מתחילה דס"ל דהגז"ש הנ"ל, הוי רק אסמכתא בעלמא, ושו"ר שהעיר כן במ"ב (שם סי' ער"א בביאור הלכה סעי' א'), ודחק עוד בישוב דברי המג"א, וסיים שיש לפקפק הרבה בזה עיין שם.
(כב) ועלה ברעיוני להביא ראי' שלא יצא י"ח כלל בתפילה, מדברי הרבינו יונה שהביא הרא"ש (פסחים ק"א), אהא דמקדישים בבי כנישתא, אף דאין קידוש אלא במקום סעודה, היינו רק מדרבנן, ועיקר הקידוש מן התורה, הלכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש, נהגו לקדש בבהכ"נ, כדי שיצאו ידי קידוש מה"ת, והביאו הב"י (בסי' רס"ט), וא"כ ש"מ דלא יצאו ידי דאו' בתפילה, דאל"כ מה הוסיף להו הקידוש, ושוב ראיתי שהעיר בזה המנ"ח שם בסופו, וכתב משום דצריכים להוציא אותם אנשים שא"י להתפלל עיין שם, אבל צ"ע, דהרי הש"ץ חוזר ברכת מעין שבע ואו"א וחותם מקדש השבת, כדאיתא (בסי' רס"ח), וא"כ כבר יצאו ידי דאו' בחזרת הש"ץ, אלא ע"כ דס"ל דלא יצא ידי דאו' בתפילה, ואולי מטעם יצי"מ כנ"ל.
(כג) ונחזור כעת לנדון ערבות בנשים, ושיטת הרעק"א בדברי הרא"ש, וכן ס"ל להצל"ח בשיטת התוס' כנ"ל, דבאותו מצוה דליתניהו בהו, ליתניהו ג"כ בערבות, דבזה יש ליישב דברי המרדכי (מגילה פ"ב), שכתב ליישב, הא דסומא מוציא בניו וב"ב בקידוש, אף על גב דלא מחייב רק מדרבנן, ואף על גב דגבי נשים פריך (בברכות שם) /דף מ"ה/ היכי אתי דרבנן ומוציאין דאו', י"ל דשאני נשים דלא יבואו לידי חיוב לעולם, אבל זה יכול לבוא לידי חיוב אם נתפקח, והואיל וכן יכול להוציא אחרים ידי חובתן, אעפ"י שהוא מדרבנן והם מדאו' כדאמרינן (בפ' שלשה שאכלו), דמי שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה גמורה, הואיל ויכול לבוא לידי חיוב דאו', אם יאכל עד שישבע עכת"ד, וקשה לפי זה, דא"כ גם קטן, הרי יכול לבוא לידי חיוב דאו' כשיגדל, ואפי"ה אינו מוציא לגדול, וכקושי' המג"א (בסי' רס"ג).
(כד) ולפי הנ"ל י"ל, בהקדם, דיש ליתן טעם לשיטה הנ"ל דבאותו מצוה דליתניהו בנשים, ליתניהו ג"כ בערבות, עפי"מ שאיתא במפורשים, דחיוב ערבות הוא מצד שליחות, שעפ"י דבריו נתן הנותן להמקבל, וא"כ כיון דקיי"ל דאין יכול להעשות שליח, אלא בדבר דאיתניהו בי', כמבואר בגיטין (כ"ג ע"ב), דאין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין, על כן גם נשים, במצוה דליתניהו בה, אין יכולין להעשות שליח, וע"כ ליתניהו בערבות, ממילא לא יוכלו להוציא את המחויב, ובזה ס"ל להמרדכי דמה שאין כן באנשים דאיתניהו בי' אף דכעת פטורים, איתניהו בשליחות, ואיתניהו בערבות, דהא בהא תלי' כנ"ל, וע"כ בסומא כיון דאם נתפקח חייב, הוי כאיתניהו בי' כמבואר בתוס' (גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא), דכתבו דהואיל ואם נשתפה השוטה הוו בני כריתות, וכמו כן נאמר גם בסומא, כיון דאם נתפקח יהי' מחויב, הוי כאיתניהו בי', ואיתא בשליחות ובערבות, אבל כל זה בגדול ובן דעת, אמרינן שפיר דהוי בערבות מטעם דיכול לבוא לידי חיוב, אבל בקטן אף דהוי כאיתניהו בי', מטעם דיבוא לידי חיוב כשיגדיל, וכמבואר ג"כ בתוס' שם, דמה"ט הוו בני כריתות, מ"מ הרי אף בלא זה ל"ה בני שליחות, מטעם דאינו בן דעת, וכדאיתא (שם /גיטין/ כ"ג), וע"כ ליתניהו ג"כ בערבות, ובזה מיושב ג"כ דלא יוקשה מחרש ושוטה, דאינם יכולים להוציא אנשים בני דעת, אף דיכולים לבוא לידי חיוב אם יתפקחו, דמ"מ בלתי טעם הנ"ל, ליתניהו בשליחות משום דל"ה בן דעת, אך קשה מחרש המדבר ואינו שומע, דהוי בן דעת, ואיתניהו בשליחות, ואפי"ה איתא (במגילה י"ט ע"ב), דאם נאמר דפטור, גם אחרים אינו יכול להוציא, וע"כ הטעם משום דליתניהו בערבות וכמ"ש הרעק"א בהגהות שם, וקשה דלדברי המרדכי הוי בערבות, כיון דיכול לבוא לידי חיוב כשיתפקח, וצ"ל דס"ל להמרדכי דהאי טעמא דהוי בר חיובא משום דיכול לבוא לידי חיוב כשיתפקח, ל"מ אלא בצירוף דגם כעת יש עליו חיוב דרבנן, ורק בהצטרפות יחד, מה דכעת חייב מדרבנן, וגם יכול לבוא לידי חיוב דאו' כשיתפקח, הוי כאיתניהו בי', וע"כ אם אינו שומע, דגם חיוב דרבנן, אין עליו, למאן דס"ל אם לא השמיע לאזנו לא יצא, לא נחשב כאיתניהו בי'.
(כה) אך קשה לפי הנ"ל להפוסקים דסבירא להו, דהא דאחד מוציא את חבירו הוי מטעם שליחות, וענין ערבות הוא לעשות את מי שכבר יצא, כאלו לא יצא, או את מי שאינו חייב כגון סומא הנ"ל, כמו מחויב במצוות, כדי שיהא יכול להוציא את חבירו, א"כ אמאי קטן מברך ברכת המזון לאביו, היכא דלא אכל רק שיעורא דרבנן, הא אין שליחות לקטן, ועי' בספר ארצות החיים שם שהעיר בזה.
(כו) וזה מכבר אשר ראיתי דבר פלא בספר דרך פקודיך (מהגה"ק מדינוב ז"ל מצוה ל"א חלק הדבור אות ד'), דכתב לפשוט ספיקו של הדג"מ בהפירוש דנשים לא נכנסו בכלל הערבות, אם דוקא נשים לא נתערבו בשביל אנשים, או גם אנשים בשביל נשים, וכתב דע"כ הפשט הכי, דנשים ע"כ נתערבו על אנשים, מדקאמרי בגמ', אין אשתו של אדם וכו' אא"כ מבקשין ממנו ממון וכו' דכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך וכו', הרי לפניך דנשים מתענשי אאנשים, הרי ע"כ הא דאמרינן דנשים לא נכנסו בערבות, היינו דאנשים לא נתערבו בשביל הנשים עכ"ד, ודבריו נפלאים, דהרי עיקר דברי הדג"מ סובבים והולכים על דברי הרא"ש, והמה נאמרים לענין דאשה אינה יכולה להוציא לאיש מטעם דאשה אינה בערבות, וע"כ משום דנשים לא נתערבו בשביל אנשים, ועיקר ספיקו של הדג"מ, אם גם אנשים לא נתערבו בשביל נשים, אבל נשים בודאי לא נתערבו בשביל אנשים להרא"ש הנ"ל, – ואם יש להעיר מכח דברי הגמ' הנ"ל, אז יש להעיר על דברי הרא"ש בעצמו, דיוקשה מגמ' הנ"ל, אבל מה שנראה מדברי הגה"ק ז"ל, דגם הרא"ש בעצמו כוון לזה צע"ג, – וכשהצעתי הדברים מאז לפני הגאון המפורסם מוה"ר חיים דוב גראס ז"ל (דיין דק"ק פעטריווא ואח"כ במונקאטש) הראה לי שכבר העיר בזה בחידושי תורתו בכתב יד, והעלה ליישב דגם על דברי הרא"ש לק"מ מגמ' הנ"ל, – והנה אם באנו להעיר על דברי הרא"ש מגמ' הנ"ל, אז יש להעיר גם מקטן, דאיתא בכ"פ דאינם בערבות, והרי מבואר במדרש רבה (שה"ש א' – א'), הביאו לי ערבים טובים ואתנה לכם, אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים, הה"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכו' ע"כ, א"כ ש"מ דקטן בערבות, והוא הערה גדולה, ואם באנו לחלק בזה, בודאי גם בהערת הדרך פקודיך יש לחלק.
(כז) והנה שוב ראיתי בספר בית יצחק (על מס' מגילה מאת הרב הגאון מסוואליווי ז"ל), שהאריך והעריך תשובה ארוכה בענין ערבות לנשים, ובענין קריאת המגילה לפני הנשים והבתולות אחרי אשר כבר יצאו ידי חובת הקריאה בבהכ"נ עם הצבור, ולפי דברי הדג"מ הנ"ל, וכ"כ בישועות יעקב (או"ח סי' קפ"ו), לא הי' יכול להוציא בכה"ג דהוי מטעם ערבות ואינו בנשים, והאריך בזה לדחות דבריהם, והעלה בידו ראיות חזקות לדבריו, – ואך אחת אעיר, אשר מאד נפלא בעיני, שלא הביא מדברי המג"א (בסי' תרצ"ב) הנ"ל, אשר מפורש יוצא מדבריו, דיכול להוציא את הנשים אף אחרי שיצא הוא בקריאת הצבור, ומקורו עוד מדברי הב"ח אשר הביא כן בשם האגודה ומהרי"ל כנ"ל, וביותר קשה, שהביא שם דברי המג"א (בסי' תרפ"ט), דכתב דולכן צריך לקרותה בביתו לפני הבתולות, ולא ביאר אם הוא דוקא מחויב ג"כ בקריאתה, נראה דיכול להוציאם אף שכבר יצא עכ"ד, ולמה צריך לכל הדוחק, הרי יוצא כן מדברי המג"א בהדיא (בסי' תרצ"ב) הנ"ל.
(כח) ובדרך עברי בתוך בתרי אמרותיו הטהורים, ראיתי שכוונתי לדבריו, בענין הראי' (מפסחים ק"א) הנ"ל, דאמר כדי להוציא בניו ובני ביתו. והכל בכלל, אלא שהוא הוסיף עוד לראי' דאשתו בכלל בני ביתו (מברכות כ"ד ע"א), דתניא הי' ישן במטה ובניו ובני ביתו במטה עיין שם בפי' רש"י, דאל"כ לא מקשה מידי לפי הגרסא שלפנינו ע"כ, מיהו בתוס' שם פליגו על זה, וכתבו דאשתו אינה בכלל בני ביתו, וכן כתבו (בפסחים צ"ט ע"ב ד"ה לא יפחתו), וא"כ י"ל דהרא"ש ס"ל ג"כ הכי, ואין ראי' לדחות דברי הדג"מ וישועת יעקב הנ"ל, אבל עכ"פ חזי לאצטרופי לשאר הראיות שכתב שם אשר המה כראוי /כראי/ מוצקות.
(כט) והנה הביא שם לראי' דנשים בכלל ערבות, מדברי הגמ' (סנהדרין כ"ז ע"ב) ושובועות (ל"ט), דלמד מקרא דוכשלו איש באחיו איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, ומוקמינן לי' התם דוקא ביש בידם למחות, וא"כ מוכח מזה דאי לאו מדין ערב, אף מי שיש בידו למחות, אינו נתפס בעון אחיו, דאל"כ מה מהני הערבות, דאם יש בידו למחות, אף בלי הערבות הוא נתפס עליו, ואם אין בידו למחות, אף מדין ערב אין נתפס עליו, אלא ע"כ דאי לאו הערבות אינו נתפס עליו, אף שיש בידו למחות, וא"כ הרי מבואר בכמה מקומות דצריך למחות אף בנשים, כדאיתא (במס' שבת נ"ד ע"ב) גבי פרתו של ראב"ע, לא שלו היתה אלא של שכנתו, ומתוך שלא מיחה בו נקראת על שמו, ואמרינן התם כל מי שיש בידו למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו, ואנשי ביתו זו אשתו, כמו שהוכיח שם בראיות, עכת"ד.
(ל) ובזה אוסיף להפליא בדבריו, דכיון דאתיין להכא, לא הי' צריך ללמוד מהוכחות ודיוקים דאנשי ביתו זו אשתו כנ"ל, דהלא בפירוש יוצא מהש"ס (שבת נ"ו ע"ב), והכתיב ויעש שלמה הרע בעיני ד', אלא מפני שהי' לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאלו חטא, ועוד איתא שם, דנוח לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר ואל יכתב בו ויעש הרע בעיני ד', ופי' רש"י ללמדך שקשה התוכחה במי שבידו למחות, ועוד שם, בשעה שנשא שלמה בת פרעה וכו' ולא מיחה בה וכו' עיין שם, הרי יוצא משם גודל העונש, במי שאינו מוחה באשתו, והיינו משום הערבות.
(לא) ועוד יש דברים בגו להוכיח דנשים בכלל ערבות, עפי"מ שכתב בספר הנ"ל (בסוף התשובה) בהא דב"ד כופין להתקדש מטומאה ומנשים פסולות, דאית' ביבמות (פ"ח ע"ב), שאם לא רצה דפנו, שנאמר וקדשתו בעל כרחו, הינו מטעם ערבות, ואך בב"ד של ישראל, דאין עליהם מצות כהונה, ולא חל עליהם הערבות ממצוות הנוהגים בכהנים, צריך קרא דהב"ד מחויבים להפרישו בזרוע עיין שם, וא"כ לפי"ז נולד לנו סיעתא חדשה דגם נשים בכלל ערבות, דהרי בודאי הא דאיתא (בכתובות פ"ו ע"ב וחולין קל"ב ע"ב) דבמצות עשה כופין עד שתצא נפשו, שייך גם בנשים, וכמו דמוכח מהא גופא (בכתובות שם), לרב פפא דס"ל פריעת בע"ח מצוה, וכופין לשלם, משום דכופין על מ"ע כנ"ל, אבל אי לא"ה לא היו כופין, ועיי"ש בתוס' (ד"ה אמר), וא"כ מפני מה כופין לאלמנה ע"י ב"ד, וממשכנין אותה בעשירה לר"ש (בב"מ קט"ו ע"א), וע"י ב"ד דוקא, ועיי"ש (בדף קי"ג), ואף לת"ק, הטעם דוקא משום לא תחבול, ולא דריש טעמא דקרא, הא לא"ה כופין לאלמנה, אף דהוי רק מצוה, והכפי' רק לקיים המצוה כשאר מ"ע, והוא ע"כ מטעם ערבות, וש"מ דיש ערבות באשה.
(לב) וכן מהא דגיטין (מ"ג ע"ב) ובשאר מקומות, מעשה באשה אחת שחצי' שפחה וחצי' ב"ח וכפו את רבה ועשאה בת חורין, ורצה לומר משום ר"י בן ברוקה דעל שניהם נאמר פרו ורבו, וכופין כדי שלא למונעה ממצות פו"ר, והוא ע"כ מטעם ערבות, דבשלמא למאי דאסיק משום דמנהג הפקר נהגו בה, י"ל דכופין משום לאפרושי מאיסורא האנשים, אבל להו"א משום מצות פו"ר המוטל עלי', וביותר דאומרים חטא כדי שיזכה חבירך, וזה ע"כ מטעם ערבות, ושו"ר כן בתשו' בית יצחק (או"ח סי' י"ח אות ח'), דהעיר בזה, דהא דאומרים כדי שיזכה חבירך הוי מטעם ערבות, וע"ז העיר אם גם בנשים שייך זאת, אם נאמר דנשים ליתניהו בערבות, ופלא שלא העיר ממה שכתבתי, אמנם המעיין שם /בית יצחק או"ח/ ימצא עוד כמה דברים בגו, וגם ראי' לדברינו, ועי' שם /בית יצחק או"ח/ (סי' מ' אות ד').
(לג) וכן משמע בחינוך (מצוה ז'), דכתב מקודם דנוהג בזכר ונקיבה, ואח"כ כתב דכלל גדול דכופין ב"ד אם יש כח בידן עד שיקיימנו, וכ"כ (במצוה ל"ג) ובשאר מקומות, וכן מבואר ברמב"ם (פי"ד מה' מעשה הקרבנות), דאחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר, ואח"כ (בהט"ז) דכופין עד שיאמר רוצה אני, ומדסתם משמע בין באנשים ובין בנשים דסליק מיני', וע"כ מטעם ערבות.
(לד) ושוב ראיתי דדבר זה אם הטעם דב"ד כופין, הוא מטעם ערבות, תלוי אם צריך ב"ד דוקא, דאם נאמר דצריך ב"ד דוקא, כדאיתא בקצוה"ח (סי' ג'), ועיין עוד בדבריו (סי' צ"ז וק"ז), אז בודאי ל"ה מטעם ערבות, דחיוב ערבות מוטל על כל אדם, אך החת"ס בתשו' (חו"מ סי' קע"ז) עשה פשרה בדבר, דחוקים ומצות הם מטעם ערבות, וחיוב על כל אדם למחות, וחלק המשפטים כגון להוציא אשה מיד בעלה, או להוציא ממון מיד המוחזק, ע"ז צריך מומחים דוקא, א"כ ע"כ ל"ה מטעם ערבות, אך משום החיוב על הב"ד לדון דין בישראל, ועי' בזה בס' חמדת ישראל (בקונטרס נר מצוה מצוה י"ז), ולפי"ז ש"מ דיש ערבות גם בנשים.
(לה) ובהיותי מעיין בזה, ראיתי שוב בספר שושן עדות (פ"ד מ"ה דעדיות), דהאריך בענין ערבות, ובתוך הדברים כתב, דאם קיי"ל להסברא דערבות מועיל שיכול הדרבנן להוציא הדאו', צריך להועיל גם בקטן להוציא לגדול, דגם קטן ערב בעבורינו וכמו שאמרו ז"ל מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכו', ולפחות כל קטן ערב בעד אביו, וכתב דרבינא דאמר (בברכות כ'), וליטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו', ע"כ לא ס"ל הטעם דערבות עיין שם באריכות דבריו, הרי העיר במה שהערנו לעיל (באות כ"ו) בקטן, אבל צ"ע מאד, מה שהחליט מכח הערה זו, דקטן מוציא לגדול, דאיך יפרנס אליבא דמ"ד דס"ל הטעם דערבות, הא דאיתא בש"ס ופוסקים להלכה, דקטן אינו מוציא לאחרים ידי חובתן (בר"ה כ"ט ובמגילה י"ט), ולא אשתמט חד לחלק בין בן לאביו וקטן אחר, וצע"ג.
(לו) ושוב ראיתי אריכות גדול בספר ברכי יוסף (או"ח סי' קכ"ד אות ג'), בהא דערבות בנשים וגרים, ואם במידי דרבנן שייך ערבות, ושקיל וטרי מכמה דברי הש"ס המובאים לעיל ודברי הפוסקים בזה עיין שם, ובספר דעת תורה (ה' טריפות סי' נ"ז סעי' נ"ג), העיר עפי"מ דאיתא בהגהת ד"ת על הרי"ף (פ"א דע"ז), דהא דחיישינן בישראל על לפני דלפני היא מטעם ערבות, דלפי"ז באשה שאין לה בעל י"ל דמותרת למכור לעכו"ם, אך לשיטת הרעק"א דבמצוות דאיתניהו בה, ישנם בכלל ערבות, נדחה זאת, ונגע גם בשייכות לזה, בהא דגרים וכהנים ולוים, אינם בכלל ערבות, לכמה פוסקים, עיין שם.
(לז) והיוצא לנו מכל הנ"ל, דאף דלהלכה למעשה, האיש מוציא את האשה במקרא מגילה, אף לאחר שיצא לעצמו, (וכעת ראיתי גם בתשו' מהר"ש (מראדאמישלא) (ח"ג סי' מ"ה), דכתב לבאר הדין באיש שיצא ידי קריאת המגילה, אם יכול להוציא את הנשים, ומסיק להקל מטעם ס"ס עיין שם, וגם הוא לא הביא מדברי הב"ח בשם הפוסקים והמג"א הנ"ל, שפסקו כן להדיא), אבל מכל מקום לשיטת הדג"מ, יש מקום להסתפק בזה, ועי' עוד בפמ"ג (סי' תרפ"ט א"א סק"ד), דכתב להסתפק, דלדעת הרא"ש, אשה אינה מוציאה אשה אחרת, אחרי שכבר יצאה לעצמה, משום דאינם בכלל ערבות, עיין שם, ולשיטת הרעק"א ישנם בכלל ערבות במצוה דאיתניהו בה, וע"כ הספק דדלמא דלא כהרעק"א, אך נד"ד עוד עדיף דדלמא האנשים ערבים בעד הנשים, ותלוי בכל מה שכתבנו לעיל. אבל מ"מ דעת לנבון ניקל, דכל זה חזי לאצטרופי לומר, דאף דבקריאה כיון דאינם יודעים לקרות לעצמן, יקרא לפניהם האיש, אולם בהברכות שיודעים לברך בעצמם, שיש בלא"ה סברות הפוסקים, שהשומעים יברכו לעצמם ביודעים לברך, א"כ בנשים שיש לדון עוד מטעם הנ"ל, בודאי נכון שיברכו לעצמן, וגם מזה פירכא לדברי הקש"ע הנ"ל, שכתב להעדיף כח האנשים בזה כנ"ל.
(לח) ואחרי מסקנתן להלכה לענ"ד, דהנשים השומעות מהאיש הקורא אחרי שיצא, צריכות לברך בעצמן, יש לברר שאלתו השני', מה עדיף טפי, אם אשה אחת מהשומעות, תברך ותוציא את כולן, או שכל אחת תברך לעצמה כל הברכות, – והנראה בזה לדבר הלכה למעשה, שכל אחת תברך לעצמה, לא מיבעי' בדליכא עשר נשים שומעות, שאז בודאי צריכות לברך כאו"א לעצמה, דהרי בפירוש איתא כן במטה אפרים (סי' תקפ"ה) בתקיע' שופר לאנשים בפחות מעשרה, וכנ"ל (באות ט' וי"ד), ואף ששם צ"ע, דדוקא בתפילה בעי עשרה, וכמ"ש המג"א (סי' תרפ"ט ס"ק ט'), וע"ע במג"א (סי' נ"ט ס"ק ה'), ובתשו' מהר"ם שיק (אחו"ח /חאו"ח/ סי' ל"ח), אבל מגילה דומה לתפילה וכמ"ש שם המג"א, ובודאי גם הברכות מגילה דינם כמגילה בזה וכנ"ל, אלא אף באיכא עשר נשים, וי"ל דדינם בנוגע למגילה כמנין כנ"ל (באות י"ד), אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, וגם בלתי זאת, הרי מבואר בקרבן נתנאל (פ"א דמס' מגילה) בשם התוס', דאין האשה מוציאה נשים רבות משום דזילא בהו מילתא, והביאו במ"ב (בשער הציון סי' תרפ"ט אות ט"ו), וע"כ אף דכל הנשים לא יצאו עוד, מ"מ כל אחת תברך לעצמה, כנלענ"ד. והגם שהי' אפשר עוד להאריך בזה, מ"מ כיון שכבר הארכנו הרבה, אסתגר בזה כעת.
והנני בזה דושת"ה כל הימים וחותם בכל חותמי ברכות, ידידו עוז, יצחק יעקב ווייס.
