שאלה:
שלום כבוד הרב,
ידוע ומובא בספרים שהעין הרע עלולה מאוד להזיק. אם כן שאלתי היא- מדוע השם יתברך מאפשר זאת ולא מבטל את העין הרע שאנשים עושים אחד לשני ומוציאה מן העולם?
ואיך הגיע בכלל לעולם העין רעה ? האם זו בריאה של השם ?
תשובה:
שלום וברכה
שאלתך בעצם כללית וכוללת הרבה יותר, ונחלק אותה לשתים:
1. איך בכלל הקב"ה מאפשר בעולם מציאות של רוע, הרי הקב"ה הוא כולו טוב ותכלית הטוב.
2. האם אדם יכול לבחור להזיק לי בלי שנגזר עלי משמים עונש או ניסיון וכו'.
אלו שתי שאלות משמעותיות!
התשובה על כך על קצה המזלג, היא שמציאות הרוע בעולם נדרשת בשביל הבחירה האנושית שהיא מטרת הבריאה. עיקר רצונו של הקב"ה כאן בעולם היא להציב בפני האדם את הטוב ואת הרע, וזה נמצא בכל הרבדים, מהחמורים ביותר ועד ההתמודדויות הקטנות של כל אחד, כדי שהאדם יבחר בטוב, ובכך יזכה לחיי העולם הבא.
ומה לגבי השאלה האם על ידי בריאת מציאות הרע אדם יכול לבחור להרע לי?!
אזי כך, ראשית צריך לדעת, אצל הקב"ה יש רק אמת וצדק, יש רעיון יפה שמבאר את הפסוק "א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". לכאורה הפסוק תמוה, וכי זה שבח על הקב"ה שהוא לא עושה עוול? פשוט שאינו עושה עוול, הרי הוא תכלית הטוב?! והתשובה: גם כאשר עושים צדק, לפעמים יש נפגעים. למשל, אדם שדד ורצח וכו', השופט קובע לו עונש מאסר. מה עם האשה, הילדים וכו', יש אנשים מסביב שנפגעים בלא שעשו כל דבר רע… כאשר הקב"ה מעניש אדם, גם הסביבה אינה סובלת לחינם והכל בחשבון מדוקדק, כפרה תיקון ניסיון, כל דבר מסובב באופן פלאי באופן שמוביל את האדם לתכליתו.
לגבי אנשים, יש לאנשים יצר הרע, ויש ביניהם שקר ורוע, בלי ספק, אבל שום אדם לא יכול לבחור להזיק לאדם אחר, והכל מכוון משמים, ולכן הגם שאדם יכול להיות שליח לעונש, כמו בעין הרע או כל בחירה רעה אחרת, בעצם הכל מכוון ולטובת האדם. ואף שנראה שיש בענין זה כביכול מחלוקת, אין הדבר כן, ואסביר:
ידועה בענין זה המחלוקת שבין האור החיים הק' בפרשת מקץ לס' חובות הלבבות שדוחה שיטתו, כאשר בחובות הלבבות שער הבטחון מסביר בארוכה שאין דבר הכי קטן שחורג ממידת הדין והמשפט והכל מכוון מלמעלה, ומדברי האור החיים נראה כביכול הדבר אפשרי.
אלא שאין הדבר כן, וברור הדבר שגם לדעת האור החיים הכוונה היא שיש אדם שמחמת מעמדו הרוחני עונשו שהוא עזוב למקרים, כלומר אדם כזה יוכלו לבחור לפגוע בו, אבל גם זה בדין מדוקדק, שמחמת מעשיו הרעים הוא אינו זכאי להגנה שחורגת מהטבע, ולכן אף שלא נגזר עליו למות, נגזר עליו שאם יבואו לפגוע בו לא ינצל.
ביתר חריפות בענין זה ראה ברבינו בחיי פרשת וירא, שכתב: "וצריך שתשכיל, כי ההשגחה בעולם השפל במין האדם היא כללית ופרטית, ופסוק מלא הוא שמצינו גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וגו', ובשאר בעלי חיים היא כללית לא פרטית, רק בכלל כדי לקיים המין, וההשגחה הפרטית שבמין האדם נחלקה לשני חלקים, השגתה בו לידע כל פרטי מעשיו ומחשבותיו, והשגחה בו להגן עליו ולהצילו מן המקרים, ההשגחה בו לידע כל פרטי מעשיו היא בכל אדם מישראל או מן האומות, כענין שכתוב תהלים לג היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ההשגחה בו להצילו מן המקרים, אין זה ככל אדם אפילו בישראל, כי אם כצדיקים שבהם שהקב"ה מציל את הצדיקים מן המקרים ששאר בני אדם נמסרים בידם ולא יעזוב את חסידיו, ולא יגרע מהם עשו אלא השגחתו בצדיק תמיד לא תפרד ממנו כלל, וזה לשון כי ידעתיו שההשגחה בו ובשאר הצדיקים להצילם ממקרי בני האדם". כלומר ברור שהרבה מקרים קורים לאדם באופן של שכר ועונש מדוקדק, אבל לפעמים נגזר עליו שלא ינצל מפגעים שהוא מביא על עצמו או אחרים מביאים עליו.
כידוע, רבים מגדולי הדורות בעיקר בספרי חסידות אבל לאו דוקא, חלקו על כך והסכימו עם החובות הלבבות, שגם הנהגה שכזו אינה והכל מכוון מלמעלה בלי כל אפשרות לאדם להתערב בדבר.
