כיצד בחרו מי יתגייס לצבא בדורות המלכים והשופטים

שאלה:

הקדמה לשאלה:
השבתם שמשום החוק במדינת ישראל בשנים האחרונות: "חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם", שמכונה בשם "חוק טל",
שר הביטחון דחה את מועד ההכנות לגיוס והגיוס, בפועל עד כדי פטור מגיוס, של כל מיועד לשירות ביטחון, לפי התנאים הבאים:
1] לומד בישיבה, באופן סדיר, לפחות 45 שעות נטו בכל שבוע. מלבד בחופשות שנקבעו בתקנות.
2] אינו עוסק בכל עיסוק נוסף על לימודיו בישיבה. מי שבן 23 שנים לפחות, לא יעבוד לשכר בשעות לימודיו בישיבה, אבל כן רשאי לעבוד בשעות אחרות.
בנוסף, הבחור זכאי למלגת משרד הדתות לפי מעמדו האישי.
הבהרה: אין לכל זה קשר להגדרה הלכתית כל שהיא.

השאלה ההלכתית:
בדורות התנ"ך,
כאשר היה מלך צדיק לישראל, וכל הצבא היה לחלוטין רק לפי ההלכה.
בימי השגרה שאין כל מלחמה,
וגם בימי מלחמת מצוה, עם חיוב לגייס רבים מישראל, אבל עדיין לא את כולם לחלוטין.
כיצד הוחלט, איזה בחור ישאר ללמוד תורה, ואיזה בחור יתגייס לצבא?

1] האם הכלל היה א' או ב':
א] כל תורתו אומנותו שקרוב יותר להיות מלמד תורה מיטבי יותר ולרבים יותר, ו/או עם מומחיות תורנית נדירה יותר, הינו קרוב יותר לפטור מגיוס לצבא?
ב] כל יהודי שעיקר עיסוקו בלימוד תורה ולא במלאכה, פטור מגיוס לצבא?
גם כאשר אין כל נביא אמת המלווה את הנהגת הדור כגון את המלך ושר הביטחון/הצבא?
גם אם זה אומר שהצבא יהא עם מעט מאוד חיילים, בייחס לכמות חיילי צבא האויב?
למרות שחמירא סכנתא מאיסורא?

2] אם הכלל היה כמו בסעיף ב' בשאלה הקודמת,
אז מה המשמעות של "עיקר עיסוקו בלימוד תורה ולא במלאכה":
א] האם לקחו את כל הזמן הפנוי מחובות כגון: שינה, אכילה ושתיה, ניקיון.
ואז כל בחור שהיה מסוגל ללמוד תורה קצת יותר מ-50% מהזמן הפנוי הזה, היה פטור מגויס?
שהרי קצת יותר מ50% זה כבר עיקר יומו בלימוד ולא במלאכה?
או שלפי ההלכה חובה אחוזים גדולים יותר? 75%? 100%?
ב] האם זה נמדד לפי ממוצע הזמן הפנוי מחובות [כגון: שינה, אכילה ושתיה, ניקיון] של כל הבחורים הדתיים?
ואז בחור שהיה מסתדר עם מעט שעות שינה, וידע לאכול ולשתות בזריזות, וניקיון בזריזות,
מבחינה הלכתית, היה רשאי לעבוד במלאכה יותר שעות בכל יום חול, בייחס לבחורים אחרים?
או שברור שזה היה נמדד, כל אחד לפי בריאותו וזריזותו שלו?

תודה.

תשובה:

שלום וברכה

אינני יודע להשיב בודאות היסטורית כיצד זה נעשה, מתוך המקראות אני מבין שחובת הגיוס לא היתה אישית אלא יותר שבטית, ואנשים בכל מקום התארגנו מעצמם לחלוקה הזו, כאשר אנשים שמטבעם נטו יותר להיות אנשי חיל והיו טובים בזה הלכו לצבא דוד, ואנשים שהיו מתאימים יותר מצד אופים ועיסוקם ללימוד, התגייסו להיות אלף למטה – ללימוד תורה ולתפילות. אנחנו רואים כיצד דבורה הנביאה פנתה לשבטים השונים בבקשה לשלוח אנשים, והיתה לה ביקורת על כאלו שכן שלחו ולא שלחו, כלומר האחריות לא היתה אישית, אלא באירגון מקומי. כמו כן נראה שהיה ה יותר צבא בשכר ובודאי לא גיוס חובה.