בס"ד

השבוע נמשיך את המאמר של השבוע הקודם, בנושא איסור עינוי אלמנה ויתום? ונעסוק בשאלה מהו האיסור לענות אלמנה ויתום – מהו עינוי? כיצד הראשונים כוללים אדם המקצר בדרישת טובתם של אלמנות ויתומים? האם מותר לברוח מאלמנות ויתומים מפחד פגיעה בהם? או שמא זה עיקר האיסור? מדוע המן למשל נקרא עינוי? מדוע יש על איסור זה עונש כה נורא? האם האיסור חמור? או שמא למרות שהאיסור אינו חמור כל כך יש עליו עונש נורא? ואם כן מדוע? האם העונש פוגע רק בפוגע ובמי שמענה אותם? באיזה מצבים חובה לענות אותם? וכיצד יש לעשות זאת? כיצד להתנהג מול אלמנה או יתום המנצלים את המצבים ומאיימים על כל צעד ושעל שיבא העונש הכתוב בתורה? והאם התנהגות כזו כדאית לאלמנה והיתום? מה השיעור של העינוי? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמנו השבוע.

היחס לאלמנות ויתומים ע"פ ההלכה [חלק ב]

שבוע שעבר פתחנו את הנושא של האיסור לצער אלמנות ויתומים, כיון שהנושא רחב חילקנו אותו לשני מאמרים, והשבוע נשלים את המאמר.

בשבוע שעבר למדנו שישנם 5 חיובים: א. איסור עינוי אלמנה ויתום. ב. חיוב עשיית משפט ליתום ואלמנה. ג. לאלמנה יש פריבילגיה מיוחדת שאסור למשכן אותה. ד. חיוב צדקה ליתום ואלמנה. ה. חיוב לשמח ברגל ליותם ואלמנה. וראינו כמה טעמים שהוזכרו בראשונים בטעם המצוה.

עוד למדנו שלדעת רוב הראשונים האיסור נאמר דוקא באלמנה ויתום כשיטת רבי עקיבא, ואילו דעת רש"י שהוא נאמר בכל אדם מוחלש, כשיטת רבי ישמעאל, אולם הדבר מצוי בהם ביותר.

עוד למדנו שיש ברית כרותה שצעקת אלמנה ויתום מעוררת חרון אף ועונש חמור לפרט ולכלל.

השבוע נרחיב בעוד כמה ענינים: א. מהו האיסור לענות אלמנה ויתום – מהו עינוי? ב. מדוע יש עונש כה נורא? ג. באיזה מצבים חובה לענות אותם, וכיצד יש לעשות זאת? ד. כיצד להתנהג מול אלמנה או יתום המנצלים את המצבים ומאיימים על כל צעד ושעל שיבא העונש הכתוב בתורה? ה. מה השיעור של העינוי?

האם החיוב הוא לסייע לאלמנות ויתומים או שלא לצער אותן?

הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת רנו) מגדיר את המצוה במילים הבאות: 'שהזהירנו מענות היתום והאלמנה, והוא אמרו יתעלה כל אלמנה ויתום לא תענון. וזאת האזהרה כוללת שלא יענה אותם לא במאמר ולא במעשה, אבל ידבר עמם דברים רכים וטובים ויתעסק עמם בעסק טוב מאד ויתנו להם לחיות בטוב שמחים. [בתרגום של קאפח: 'ויתייחס אליהם באופן הטוב ביותר'], ויכוין ההפלגה בזה כולו. ומי שיקצר בדבר מזה הנה עבר על לאו זה'.

כלומר גם אדם שמעולם לא הציק לאלמנה ויתום, או אפילו אדם שלא רק שלא הציק להם אלא אפילו מידי פעם אמר להם כמה מילות עידוד, או עסק עמהם מעט בעסק טוב – כלומר השתדל לעיתים רחוקות לעשות עמהם עסק כדי לתמוך בהם, אולם הוא לא הרבה לעשות כן, הוא עובר על הלאו של 'לא תענון', ונשאלת השאלה ניתן להבין שהוא עבר על החיוב של צדקה לאלמנה ויתומים, והצדקה כוללת לא רק כסף אלא גם חיוך ומילה טובה (כתובות קיא:), אולם מדוע הדבר נחשב שהוא עבר על האיסור לא תעשה של עינוי?

מה פירושה המילולית של 'עינוי'?

התשובה לכך היא שבעברית מודרנית עינוי פירושו התעללות כפי שביצעו אותם חיות אדם בעזה לשבויים אנשים ונשים זקנים וילדים רכים רק בגלל היותם יהודים. אולם מדובר בטעות לשונית, בלשון הקודש, בשפת התורה עינוי פירושה מניעת תענוג מניעת הנאה הראויה לאדם. כיון שהדבר השתרש כל כך בעברית המודרנית, ובפרט שהטעות היא על בסיס מקורות מהתנ"ך שפורשו בערך אך לא במדויק, חשוב לנו להרחיב מעט להוכיח את הדברים, ובפרט שההבנה של מהות איסור זה תלויה בהבנת פירוש המילה 'עינוי'.

בתורה נאמר לגבי יום כיפור (ויקרא טז כט): 'תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם', וכן (ויקרא כג לב): 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם' אולם בתורה לא פורט מהו העינוי, והגמרא (יומא עד:) דנה מהו העינוי שאדם מחוייב ביום כיפור, מאיזה הנאה עליו לפרוש. דבר ראשון הגמרא שוללת את האפשרות שמדובר שאדם צריך לגרום לעצמו צער, למשל לעבור בישיבה בצל לישיבה בשמש, אלא מניעת הנאה בשב ואל תעשה.

ולאחר מכן הגמרא מביאה מספר מקורות של עינוי שכל אחת עוסקת במניעת הנאה וסיפוק אחר מהאדם, ודנה מה מתאים לעינוי האמור ביום כיפור, ונביא את המקורות שהוזכרו בגמרא.

'הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ', (דברים ח טז) מפרשת הגמרא כיון שלא ראו את המאכלים המגוונים, וצבעו של המן היה אחיד, או שלא היה להם ביטחון חושי של לחם במזווה למחר, ולכן נמנע מהם חלק בסיסי של הנאת אכילה.

לבן אמר ליעקב (בראשית לא נ): 'אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי' – והכוונה פרישות דרך ארץ. וכן מה שנאמר שהקב"ה ראה את הקושי של עם ישראל (דברים כו ז): 'וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ' והכוונה פרישות דרך ארץ [וכפי שאומרים בהגדה של פסח], ושוב אנחנו רואים שמניעת הנאה המגיעה או הנצרכת לזולת נחשבת עינוי.

וראה עוד בגמרא (יומא עז. כתובות מז:). ומכל המקורות הללו ברור שעינוי פירושו מניעת הנאות, וקיצור עשה טוב, ולא עצם כאב וצער החיובי הנגרם ממניעת ההנאות.

כלומר אמנם זה נכון כי הן בפעולה חיובית והן בפעולה שלילית יש גם צער וגם עינוי, אולם חשוב להבדיל מה הגורם הישיר ומה הגורם העקיף. ונבאר את הדברים כאשר אדם מכה את השני או צועק עליו ומשפיל אותו, הוא מצד אחד מצער אותו פיזי, ומאידך הוא מענה אותו במניעת שלות הנפש והרוגע המגיעים לו. ולהיפך כאשר אדם מונע מחברו ארוחה המגיעה לו, הוא מענה אותו במניעת ההנאה, ובעקיפין גורם לו תחושת רעב המצער אותו פיזית. ובכל מקום שנאמר עינוי הכוונה רק לחלק של מניעת הנאה או שלוה, ולא לצער הפיזי.

הגדרת האיסור לענות יתום ואלמנה

לאור הדברים הללו נבין כי כאשר התורה אוסרת לענות אלמנה ויתום אין הכוונה שלא לצער אותם, אלא מאחר ולאלמנה ויתום חסר את הגב התומך של הבעל או אחד ההורים, את המילה הטובה, את העידוד, את שמחת החיים, התורה מטילה עלינו להשלים להם את זה, כפי שחייבה אותנו התורה במספר מקומות. כאשר אנחנו מתרשלים בחובתנו זו, ואנחנו מקצרים בכך, אנחנו מענים את האלמנה והיתום, כי אנחנו מונעים מהם את ההנאה שמגיעה להם ע"פ חוקי התורה.

ברור שאם אנחנו נצעק עליהם, או נעשה פעולה חיובית שיעורר להם את הצער, ואת התחושה של העדר בעל תומך והורה אוהב, נעבור על האיסור, אולם האיסור אינו עצם הצער, אלא מניעת הבטחון וההנאה הטבעית שיש לאדם שיש לו מי שמגן עליו.

ולכן הרמב"ם להלכה לא מנע הלכה זו בהלכות אונאה (מכירה פי"ד הי"ב-י"ח) ששם מנה את האיסור לצער כל יהודי הן בדברים והן במעשים, ואת האיסור המיוחד הנוסף לצער גר, והיה מתאים שהרמב"ם יוסיף איסור נוסף לצער אלמנה ויתום, אולם הרמב"ם מנה את האיסור לצער אלמנה ויתום דווקא בהלכות דעות, בהלכות הנהגה הראויה לאדם להתנהג עם הבריות, והוא מדגיש את החיוב להתנהג עמהם בנחת לדבר עמהם ברכות ובכבוד, ולהזהר מאד מכל הנהגה הפוכה, והוא מוסיף את החיוב המיוחד לחוס על ממונם יותר מאשר שהוא חס על ממונו האישי. [רבי ירוחם פערלא (ביאור סה"מ לרס"ג ל"ת פה) ציין שלהבדיל מהרמב"ם באזהרות 'אתה הנחלת' מוזכר האיסור בכלל איסור אונאה הכללי: 'ובל תונו איש את עמיתו וגר ויתום ואלמנה'].

החינוך (מ' סה) כותב ששורש המצוה הוא לעורר בנו מידת החסד והרחמים ושנהיה ישרים, כלומר עיקר האיסור אינו להמנע מלצער, אלא החיוב לעורר מידת הרחמים, 'כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה'. והוא מפרט: 'והיאך נוהגין עמהם. שלא נדבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג אדם בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו וכו'. שחייבין בני אדם לנהוג עמהם דרך נחת וכבוד'.

הבנת העונש על עבירה זו

רבינו יונה (שערי תשובה ש"ג אות כד) מסדר את חומרת העבירות שבתורה, והוא מונה את הדרגה השלישית בחומרתן של העבירות [לאחר איסורי דרבנן, ואי קיום מצות עשה], הוא מונה 'איסור לא תעשה שאין לוקים עליהם'. אולם הוא כותב שאין לנו לזלזל באיסורים אלו משום שבחלקם הדבר יכול לגרום לעונשים חמורים ביותר, ומביא אחת מהדוגמאות האיסור לענות אלמנה ויתום, שעליו מפורש בפסוק שהוא יכול לגרום למוות אכזרי בחרב, כאשר המוות לא יוודע והאדם יהיה בחזקת נעדר, כך שאלמנתו לא תוכל להנשא, ילדיו לא יכולים לרשת את נכסיו, וקרוביו ישארו בחוסר ודאות כלפיו. ונשאלת השאלה אם אכן העבירה אינה חמורה כל כך, מדוע העונש היא יותר מעבירות חמורות הרבה יותר?

טעמו של העונש הנורא על איסור זה מובא בראשונים (רבינו יונה שם; רמב"ן שמות כב כא; חינוך מ' סה; ועוד) שהוא מידה כנגד מידה, משום שאנחנו אטמנו את ליבנו ולא התמלאנו רחמים על האלמנות והיתומים, ולכן מידה כנגד מידה יש מידה של חרון אף חס ושלום ומידת הרחמים מסתלקת מהעולם. מאידך כאשר אנחנו מגבירים בקרבנו את מידת הרחמים, ואנחנו תומכים ומסייעים לאלמנות ויתומים, בדברי עידוד, ובהתנהלות סובלנית במיוחד כלפיהם, הרי אנחנו מעוררים את מידת הרחמים בעולם.

האלשיך (דברים כד יט) מחדד את הדברים כי הבורא לא מצווה עלינו לדאוג לאלמנות והיתומים משום שהוא צריך לכך, הבורא הוא אבי יתומים ודיין אלמנות ואינו זקוק לסיוע שלנו לפרנס אותם, להיפך הבורא רצה לזכות אותנו ולהשפיע מידת הרחמים בעולם, הוא רצה להביא לנו שפע ברכה, ולכן יצר מצד שנוכל להתעורר במידת הרחמים, ובכך לזכות גם אנחנו למידת הרחמים בעולם.

עינוי לתועלת

הרמב"ם (דעות פ"ו ה"י) ועוד ראשונים ציינו שכל האיסור הוא דוקא כשהוא מענה את היתום לצורך עצמו, אולם אדם המענה את היתום לצורך חינוכו של היתום, כגון רב המלמד את תלמידו, או אפילו מורה המאמן את תלמידו ללמוד מקצוע או אומנות, אין איסור לענות את היתום. ובכל זאת קובע הרמב"ם שיתן להם יחס מיוחד, ויתנהג עמהם יותר בנחת וברחמים גדולים ובכבוד משאר התלמידים. ההסבר להלכה זו הוא שאמנם ברית כרותה לצעקות של האלמנה והיתום, אולם יסוד המצוה הוא לנהוג בהם במידת הרחמים, ובמידה ומידת הרחמים מחייבת לחנך אותם בתקיפות, עלינו לעשות זאת. אך גם אז עלינו לזכור שהם זקוקים ליותר רחמים והנהגה רכה מאחרים גם בזמן שמחנכים אותם.

המחשבה שלנו צריכה להיות בזמן כזה על אחות מסורה שצריכה לתת לילד קטן זריקה מצילת חיים, אולם הילד צורח ורואה באחות מכשפה איומה הדוקרת ילדים קטנים, ברור שאחות שתרחם על הילד ותוותר לו על הזריקה כדי שלא יצרח, ולא יכעס עליה, היא באמת מכשפה איומה אכזרית, מאידך אחות שתהיה קשוחה ותתעלם לגמרי מהבכיות שלו, ותזריק את הזריקה בכח, ותאמר לו בתקיפות 'זהו – ככה זה', עושה עימו חסד עצום אך עדיין יש בכך פגם, אולם האחות האידיאלית, תקדיש לו יותר זמן מהרגיל, תאמר לו דברי עידוד, תנסה לפייס אותו למרות שהוא מקלל אותה, תבין לרוחו, אך תוודא שהוא יקבל את הזריקה מצילת החיים בכל מחיר.

כיצד יתנהג הנפגע?

שאלה חשובה נוספת היא מציאות קשה שבה אלמנה או יתום למשל מנצלים את מצבם, לעיתים קרובות ניתן לפגוש באלמנה המאיימת ומצהירה על כל פגיעה קלה, או דמיון שפגעו בה: 'אני אלמנה אני אצעק אל השם, והעונש שלכם כתוב בתורה'. [לשם נוחות עסקנו באלמנה, אולם השאלה והתשובה מתייחסת ליתומים באותה מידה]. ונשאלת השאלה כיצד ניתן להתנהל מולה? מה האמת? והאם מותר לה לנהוג כך?

תשובה: דבר ראשון עלינו להבין כי התנהלות כזו מגיעה מתוך מרירות עצומה אשה שהגיע למציאות כזו שהיא זקוקה לעונש הכתוב בתורה כאיום ואפשרות סחיטה לקבל מעט תמיכה והגנה, היא מסכנה ואומללה. כפי שראינו הצורך המוטלת עלינו הוא בעיקר לנהוג בה במידת הרחמים, ולהכנס לראש שלה, להבין כמה קשה לה בלי בעל תומך, בלי משענת ועזרה, ועד כמה היא זקוקה לסיוע, ועלינו לחשב כיצד ניתן לשמח אותה, ולתת לה תחושה של הגנה ובטחון תמיכה ויציבות.

ע"פ רוב בשעת מעשה לא תמיד יש מה לעשות מלבד התנצלות, או חזרה על טענותיה, ולהראות לה שמבינים את הצד שלה, בלי להכנס למה האמת. [למשל: 'את אומרת שעשו כך וכך, וזה פגע בך, והפריע לך, האם הבנתי אותך נכון'. או 'אני מבין שהרגשה ש… מסתכלת ומכבידה\פוגעת']. ולעיתים כל מילה שלנו רק יוסיף שמן על המדורה.

אולם התפרצות כזו היא סימן שהיא זקוקה לעזרה דחופה, ולאחר זמן מה כשהיא יותר רגועה, עלינו לזכור אותה להרבות בדברי פיוס ועידוד כלפיה, לעיתים לקנות לה דבר מה, או לדאוג לדברים שקשה לה לעשות בעצמה, ובהחלט הדבר מהוה סדין אדום של זעקה לעזרה ומצוקה, ואסור להתעלם ממנה. וגם אם אין לנו שום יכולת לנהל עימה שיח, לפחות עלינו לרחם עלינו בלב, לשאת תפילה עבורה לאבי יתומים ודיין האלמנות שישלח לה רוגע ושלוה וישוב הדעת, ולנסות לחשוב אולי נמצא רעיון לסייע לה. ולזכור כי עיקר המצוה הוא שננהג כלפי במידת הרחמים ונבין את מצבה הקשה, גם אם אין לאל ידנו לסייע.

בסופו של דבר עלינו לזכור שאמנם ברית כרותה לאלמנה ויתומים, וצעקה שלהם גורמת לחרון אף, אולם עיקר החרון האף והעונש הוא על כך שלא נהגנו במידת הרחמים, וככל שנכיל אותה ונבין אותה וננהג בה במידת הרחמים, נעורר יותר מידת הרחמים בעולם, ונסיר חרון אף מעצמנו ומהעולם, וצריך לזכור כי מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי 500, כלומר מילה טובה ועידוד שלנו יכולים למחוק 500 פגיעות של אחרים.

אולם במידה ויש לנו השפעה עליה, והצלחנו לרכוש את האימון שלה, מעבר לרחמים והמילים הטובות, בצורה חכמה ועקיפה כדאי ליידע אותה שהגמרא (ב"ק צג. ע"פ רש"י שם) אומרת שהתורה אומרת והרגתי אותכם בחרב לשון רבים, והדבר מלמד שגם הצועק כלומר האלמנה וגם מי שעבר על האיסור ועינה את האלמנה נהרגים חלילה בחרב. ולא עוד אלא שקודם כל מענישים את הצועק – האלמנה, ורק לאחר מכן נענש מי שעבר על האיסור. [במקרה ואנחנו לא יכולים לעשות זאת, במידה וידוע לנו על אדם הזוכה לאימון מצידה ניתן לנסות לבדוק אם הוא יוכל להעביר לה את המסר].

ההסבר לכך הוא שמה שנאמר בפסוק 'והרגתי אתכם בחרב' אינו עונש, שהרי חומרת האיסור קלה בהרבה, כפי שכתב רבינו יונה (שערי תשובה ש"ג אות כד). ואכן המכילתא והרמב"ן (שמות כב כא) ציינו שאין הכוונה מיתה בידי שמים שהרי איסור זה אינו נמנה בגמרא (סנהדרין פג.) בכלל העבירות שיש עליהם מיתה בידי שמים, אלא שהדבר גורם לחרון אף, ואז לאויבים יש יכולת להרוג את העובר על האיסור בחרב. וכפי שהובא במכילתא (שם) שהדבר אף גורם לחרון אף כללי בעולם ומביא עצירת גשמים וגלות.

הרמב"ם והסמ"ג הגדירו זאת לברית כרותה, כלומר יש חק טבע בבריאה שצעקתם של אלמנה ויתום יוצר חרון אף בלי קשר לחומרת הדבר, הדבר משול לאדם שלוחץ על כפתור היוצר פיצוץ, גם אם הוא אינו אשם כלל, נוצרת אסון.

ומשכך אפשר להבין כי למרות שנפגע לא מגיע עונש, אולם לא מדובר בעונש אלא במציאות בבריאה, והחרון אף דרכו לפגוע קודם במי שמעורר אותו.

אמנם לעצם הדבר אכן בגמרא (שבת יא.) מבואר כי צריך מידת זהירות בענין, ויש מצבים שעדיף לאדם להמנע ממפגש עם יתום או אלמנה במידה והוא חושש שהם יקפידו עליו. כיון שמדובר בחק טבע, בדיוק כפי שנזהיר מי שאינו יודע כיצד לעשות זאת שלא יגע בארון חשמל. כפי שרבי חיים שמואלביץ נהג לומר 'בין אדם לחבירו – זה אש' כלומר פגיעה בזולת הוא הכנסת היד לאש, גם אם הכנסת היד היתה באונס או בטעות, האש שורפת.

כמה עינוי נחשב איסור

המכילתא הביא מחלוקת נוספת מה פירוש הכתוב (שמות כב כב): 'אם ענה תענה', מדוע מוזכר העינוי פעמיים, לפי הדעה הראשונה הכוונה שעל כל עינוי ועינוי יש עונש ואיסור, הן עינוי קטן והן עינוי מרובה. ואילו לדעת רבי הכוונה של התורה רק אם אדם מענה את האלמנה או היתום פעמיים, אולם על מקרה חד פעמי לא נאמר העונש החמור.

בפשטות המחלוקת אמורה רק כלפי העונש, שהרי הפסוק נאמר בעונש ולא באיסור, ולכן בראשונים לא נוהגים לפסוק הלכה במחלוקת שאינה נוגעת למעשה אלא לגבי שיעור העונש. אמנם המלבי"ם סבור כי מחלוקת זו תלויה במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא האם האיסור נאמר על כל אדם מוחלש, או רק על אלמנה ויתום, ושיטתו רבי עקיבא סובר כרבי שהאיסור הוא רק באלמנה ויתום ורק כאשר הוא חוזר על הדברים לפחות פעמיים, ובפעם אחת אין איסור. [ולכן לדעה זו גם באיסור נאמר 'לא תענון' לשון רבים]. ולדבריו רוב הראשונים שפסקו הלכה כשיטה זו מצריכים שהעינוי יהיה כדרך חיים, אך על עינוי חד פעמי אין איסור ואין עונש.

ההפלאה (פנים יפות שמות כב כא) ביאר ע"פ דברי הגמרא (מנחות מא.) שעל אי עשיית דבר שאדם מחוייב בו נענשים רק בזמן של חרון אף, וכיון שהאיסור לענות פירושו שמוטלת עלינו החיוב לדאוג לרווחתם, ולא למנוע מהם הנאות ותמיכה שאנחנו חייבים להעניק להם [כפי שהובא לעיל], ונאמר בתורה (דברים כט יז-כ): 'פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ וגו', וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ, וגו', לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ, כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'. כלומר כאשר אדם מודע לאיסורים והחיובים והוא לעיתים מצליח ולעיתים חלילה נכשל, נוהגים בו במידת הרחמים, אולם כאשר אדם מחליט כי איסור מסוים מותר, ולא יקרה לו מאומה אם יעבור על דבר השם, אז הוא מעורר בעצמו חרון אף. ולכן כאשר אדם פעם אחת לא נהג כראוי באלמנה או יתום, ולא נהג בהם מידת הרחמים עדיין אין את העונש הנורא, אולם כאשר האדם חוזר על כך בפעם השניה, הדבר נעשה אצלו כדרך חיים, וכפי שנאמר בגמרא (קידושין כ.) כאשר אדם עובר עבירה, בפעם הראשונה הוא עדיין מלא בנקיפות מצפון, אולם כאשר הוא שב ונכשל בה בפעם השניה, הוא כבר משכנע את עצמו שאין בכך איסור, והדבר נעשה אצלו כהיתר. ומשכך חלילה מתעורר חרון אף הנורא הנזכר בפסוק.

נשתדל כולנו לעורר את מידת הרחמים בתוכנו, ובפרט כאשר נפגוש באנשים קשיי יום ממורמרים בפרט אלמנות ויתומים, נשתדל למלא את החסר בכל כוחנו, בהארת פנים בהכלה והבנה בדיבור בנחת ובכבוד, ונשתדל לתמוך בהם כפי יכולתנו, ונזכה לשפע מידת הרחמים הכפולה פי 500 מהפורענות, וכגודל הפורענות נדע מה הזכות הגדולה.