האם יתרו רשאי לגייר לבדו?

[1] בשו"ע (סו"ס רסט) נתבאר שהגר כשר לשמש כדיין בדיני ממונות בדינו של גר חבירו, עפ"ז סברו מקצת פוסקים, שאין לפוסלו מלשמש כדיין בבית דין לגיור, וכפי הכלל שבידינו, שכל הכשר לדיני ממונות כשר לשמש כדיין במעשה הגרות. וכן נקטו בשו"ת שארית ישראל (מינצברג, יו"ד סי' כב), שו"ת מענה אליהו לאדר"ת (סי' פח).

הגרש"ז בהר"ן (מכתב בלוח ירושלים, ברינקר, תש"ו) דן, בארבעה גרים שטבלו יחד בבת אחת באותו מקום ובאותו הזמן, אם נחשב ע"י כך שכל אחד מהם טבל בפני שלושה מישראל, או שמא יש לחוש שאחד מהם הקדים ונמצא שטבל שלא בפני בית דין [נידון זה יכול להיות רק כאשר ראו כולם אלו את אלו, או ע"פ מה שכתב באגרות משה דמהני לזה "עדות ידיעה בלא ראיה" ע"פ אומדנא, ראה בהרחבה לעיל פרק ה' סעיף ב' בהערה. וידועה מחלוקת הראשונים אם אפשר לצמצם בידי אדם, הרמב"ם (רוצח פ"ט הל' ח) סבר דאי אפשר לצמצם, והתוס' בעירובין (ה ע"ב) סברו שאפשר לצמצם, ואין כאן המקום להאריך בכל פרטי הצדדים בספק זה].

עוד יש לדון, שהרי ספק זה מבוסס על ההנחה שאם טבלו יחד נחשב שנעשה הדבר בפני בית דין משום שגרותם ויהדותם באים כאחד. ויש לפקפק בזה, שכן כתבו האחרונים, ד"גיטו וידו באים כאחד" אמרינן משום שהעבד או האשה הם בתורת קבלת גט, אלא שיש חסרון צדדי המעכב את זכייתם בו, לפי שידם כיד הבעלים, ולענין חסרון זה שאינו במהות הדבר חידשה תורה דאמרינן גיטו וידו באים כאחד. אבל כאן שכל חלות הדבר נעשית על ידי ראיית הבית דין, אפשר דלא מהני בבאין כאחת, שהרי זה כסיבה ומסובב, וא"א שתחול החלות בלא שיקדם לה המסובב.

[2] ס' אות ברית (סי' רסח ס"ק יא). וטעמו בזה, משום דכתיב: (דברים א טז): "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו", ומשמעות הכתוב היא שרק הדיינים הראויים לשפוט בדיני ממונות "בין איש ובין אחיו" – כלומר, בדינם של ישראלים, הם אלו הכשרים לקבלת גרות. והואיל והגר אינו כשר לדון בדיני ממונות של ישראל אלא רק של גרים, הרי הוא פסול מלשמש דיין גיור.

והביא ראיה לדבר, דהנה בסוגיית הגמרא ביבמות (מז ע"א) גבי אותו שבא לפני רב יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי, הובא ששאלו רב יהודה "יש לך עדים", ובתוס' (ד"ה יש לך) הקשו דאם יש לו עדים לא חשיב שנתגייר בינו לבין עצמו. ויש לומר דמשכחת לה שהיו לו שני עדים גרים, שאינם כשרים לשמש לו בית דין אלא רק להעיד עליו שטבל [וראה קרן אורה סנהדרין לו ע"ב שתמה, מדוע לא מנו שם במשנה את הגר בכלל אלו הכשרים להעיד ופסולים לדון].

[באופן אחר כתב ליישב את קושיית התוס', דהנה לעיל נתבאר שהבית דין בקבלת גרים אינם רק צופים בהליך מעשה הגרות אלא גם שותפים בעצם חלותה, שהם המקבלים אותו לקהל ישראל, וכיון שכך, אין די בראיית עדים לבד להחשב שנעשה הדבר בפני בית דין, כיון שלא טבל בהוראתם ולא נעשתה חלות הגרות על ידם. עוד י"ל ביישוב קושייתם, דהנה הש"ך (חו"מ סי' כח ס"ק יא) ציין לדברי המבי"ט בתשובותיו (ח"א סי' קטז) שכתב, דבכל מקום שצריך בית דין, יש לערוך את הדין במקום ישיבת הדיינים ובהתכנסותם לצורך כך במקום מיוחד. וכתב הש"ך שאין דבריו מוכרחים, וציין לדברי הריב"ש בתשובותיו (סי' רסו), שאף שלכתחילה יש להם לילך למקום התכנסותם הקבוע להם, אין הדבר מעכב בדיעבד. אמנם המהרי"ט בתשובותיו (אבהע"ז סי' מג) כתב, שדברי הריב"ש אלו אמורים באופן שנתכוונו להתכנס עתה יחד לדין, אלא שלא היה זה במקום קביעותם הרגיל, אבל אם היו מהלכים בשוק ומשוחחים על אודות דין שבא לפניהם, אין בהכרעתם באותה שעה כלום (הובאו הדברים בס' שער המשפט סי' כח ס"ק ו), וממילא אם זימן שלושה אנשים וטבל בפניהם בלא שידעו שהם מהווים בית דין לקבלת גרותו, הוא נחשב כמי שטבל שלא בפני בית דין, אף שיש עדים בטבילתו. ובזה ניתן ליישב את קושית התוס' הנ"ל, דיוכל להמצא שיהיו עדים מעידים שטבל לשם גרות אף שנעשה הדבר שלא בפני בית דין, והיינו בגוונא שלא היתה כוונתם להחשב כבית דין. אמנם יש לדון ביישוב זה על פי מה שאמרו בגמרא גבי גרות "מי לא טבל לקריו מי לא טבלה לנדתה", ושם הרי ודאי לא היו כאן דיינים שהתכוונו להתכנס יחד ולדון בקבלתו, והוא תלוי במחלוקת הראשונים הידועה בביאור סוגיא זו ואכ"מ, ודו"ק].

הגרי"ש אלישיב (ס' הערות קידושין עו ע"ב) כתב, שבית דין של גיור אינם דנים את הגר לבד, אלא בכך שהם מקבלים אותו לעדת ישראל יש נפק"מ גם לכללות העם, שעל ידי הסכמתם והחלטתם יהיה זה נמנה על קהל ישראל, ולדון בדבר הנוגע לכל ישראל ודאי הגר פסול [וכ"כ בס' שלמי שמואל (ילוב) עמ' קלו].

להלכה נסתפק בזה הגריש"א, וראה ס' פסקי דין ירושלים (ח"ז עמ' תיח), שם הובאה הוראתו להקל בזה במקום שיש ספק נוסף, וכגון שהמדובר הוא לגבי המילה, שלמקצת מן הראשונים בלאו הכי נוכחותם באותה שעה אינה מעכבת [וראה בזה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קנח, ח"ג סי' קה], אבל אם קיבל עליו מצוות בפניהם, יחזור ויקבל עליו שוב כל המצוות בפני בית דין של ישראלים.

ולענין הטפת דם ברית בכה"ג נראה דבכל גווני יש להקל, מחמת צירוף השיטות דמילה הנעשית בגיותו לשם מצוה אף שלא נעשתה כלל לשם גרות עולה לו לחלות הגרות וא"צ הטפה [ראה לעיל פרק ו' סעיף ב'], וכ"ש בנידון דידן. ובפרט כאשר יש בזה צירוף נוסף, כגון שהיה זה באקראי, דנתבאר לעיל שלדעת מקצת פוסקים הגר כשר לדון באקראי. וכן יש שסברו שכל שאינו כופה על בעלי הדין את פסק דינו הרי הוא כשר לדון, ואף בגיור אינו כופה, אלא אדרבה, הכל נעשה ברצון הגר [אמנם סברא זו יש לדחות, דאפשר שהיא גופא כוונת הדברים, דכל שלא נעשה הדבר בכפייה אינו נחשב דיין אלא מורה הוראה בלבד, וממילא לגרות דבעינן בית דין לא מהני. וראה לעיל הנדון בעיקר סברא זו, אם הוא מכלל מה שאמרו שבקיבלו עלייהו הרי הוא כשר, או סברא בפני עצמה].

[3] דכיון שנתבאר לעיל פרק ה' סעיף א' בהערה מדברי המרדכי בשם מקצת ראשונים, דמדאורייתא די בדיין יחידי לקבלת הגרות, ורבנן הוא דאצרכוהו שלושה, ממילא ספקא דרבנן הוא, ואחר שיש מן הפוסקים שכתבו שכל שכשר לדיני ממונות כשר גם לגרות, וכל שאר הצדדים שנתבארו בענין זה לעיל [שקיבלו עלייהו, ואינו בכפייה, ואין דיין אחר באותו המקום גדול הימנו ועוד], יש להקל בזה בעת הצורך כשאין בנמצא ישראל כשר הראוי להצטרף עמו לדין.

[אמנם יש שכתב שכאשר אחד מן הדיינים פסול לדון, גריעא טפי מדיין יחידי, שהרי לענין בית דין פסול קיי"ל שאף אם נמצא רק אחד מן הדיינים פסול נפסלו כולם, ומכל מקום נ"ל דהכא שאני, דכיון שמתחילה היתה דעתם לכך, והוא מצרף עמו דיינים גרים אלו רק להצד שיש תועלת בצירופם, ולהצד שאין בכך תועלת כוונתו שיחשב הוא עצמו כדיין יחידי, מועיל תנאי זה להכשיר את דינו].

ואם קיבל עליו מצוות בפני שלושה מישראל, ורק המילה והטבילה נעשית בפני גרים, נראה פשוט שיש לסמוך להקל, אחר שיש מן הפוסקים דס"ל דראיית בית הדין במילה והטבילה אינה מעכבת בחלות הגרות.