שאלה:
שלום וברכה,
אשמח לדעת,
בעבר התירו רבים מן הפוסקים פאה נוכרית, אמנם, הפאות בשנים האחרונות עשויות להראות כשיער ממש. האם אין בכך בעיה?
כמו כן, האם פאה עדיפה על פני מטפחת, אם מהמטפחות רואים מעט מהשיער?
תשובה:
שלום וברכה
בודאי אשה שנוהגת לכסות ראשה בצניעות כדין ומשתדלת שלא יראו שערותיה, גם אם מעט פה ושם מבצבץ בלי שימת לב, זה עדיף על פאה נכרית.
אמנם מן הדין הפאות מותרות, יש להמנע מפאת לייס ששם ממש נראה שהוא שערה הטבעי, ויש בכך חוסר צניעות לפי דעתי.
פאה שרגילות בה נשות אברכים בני התורה, אף שהיא משער טבעי היא מותרת, יש בה צניעות, ניכר שהיא פאה, ואין חשש.
מקורות:
הנושאים שנדונו בפוסקים לאיסור הם כדלהלן:
1. עוברת על דת יהודית.
2. מראית העין, שנראית כמי שאין ראשה מכוסה.
3. שיער עבודה זרה.
4. צניעות.
מכאן לבירור ההלכה בתמצית:
1. בנושא של דת יהודית בשונה מדת משה [למשל, אשה שאינה מכסה ראשה זה איסור גמור של דת משה, אשה שמכסה ראשה באופן שאינו מקובל בין נשות היראים זה נושא של דת יהודית] הכל תלוי במנהג הנשים יראות שמים. וכאן באמת יכול להווצר מצב שנראה כביכול תמוה כאשר מתבוננים בזה בשטחיות, יכול להיות לבוש מסויים שפוסקים קדמונים יכתבו שהוא נוגד לדת יהודית ויש איסור גמור מדרבנן ללובשו, והיום זה יהיה היתר גמור כי כך המנהג, או פוסקים אחרים יכתבו שהוא מותר וזו לא תהיה מחלוקת. למשל, בביאור הלכה כותב שאשה שאינה שמה רדיד על ראשה היא עוברת על דת יהודית, כלומר, אשה שהולכת במטפחת צנועה ומלאה רק לא שמה על המטפחת עוד רדיד ארוך, היא עוברת על דת יהודית. אין איש שיאמר שכך הוא גם היום, ומדוע? כי השתנה המנהג.
מכאן הקביעה המקובלת אצל פוסקי הלכה רבים, שכיון שהיום מקובל ללכת בפאה נכרית גם בקרב נשים יראות שמים, זה לא נוגד את דת יהודית. כבר נדון איזו פאה בדיוק, זה עוד לא הנושא כאן! זה קשור לנושא מס' 4. אבל כל ציטוט של פוסק קדמון שאומר שהפאה נוגדת דת יהודית, יודה היום שאין בכך איסור זה.
2. פוסקים רבים כתבו לאסור פאה נכרית משום מראית העין, הלכה זו ודאי אינה שייכת היום, הואיל וזה מקובל וניכר וניתן לזהות בנקל מה היא פאה נכרית, או עכ"פ לתלות שהיא הולכת עם פאה. וכמו שכתב רבי עובדיה יוסף זצ"ל לגבי גילוח במכונת גילוח שבזמנינו אין בזה מראית העין מטעם זה.
3. הנושא של עבודה זרה הוא נושא רחב, יש שמחמת כן מחפשים פאות עם הכשר הבא לוודא שהשיער אינו מהודו, ויש שסמכו על כך שלפי הבירור כל אין כוונת האנשים בטירופטי לעבודה זרה אלא להסרת זוהמה, זה נושא רחב, ומטופל אצל כל אחד לפי הוראת רבו.
4. בנוגע לצניעות, אין הבדל בין פאה לכל בגד אחר. כלומר בכל בגד שאשה לובשת חייבת להיות לנגד עיניה השאלה האם הבגד הזה צנוע או שהוא מושך את העין וכדומה.
קשה לתת בנושא זה גדרים ברורים, הגדר העיקרי המרכזי הוא שמה שעדין וסולידי ומכסה היטב את הגוף באופן שאינו מבליט איברים וכדומה הוא צנוע. כך גם פאה, מה שמקובל אצל נשות האברכים, הן פאות עדינות לא ארוכות מידי ולא מתולתלות מאוד ומבריקות וכו', אלא עדינות.
כיסוי ראש לא נועד למנוע נוי, אלא עצם ההסתרה והכיסוי של הגוף משמש את מטרת הצניעות וכך גם בכיסוי ראש. עם איזו פאה הולכים? שוב, אין בזה כללים חד משמעיים זה מסור ללב, ואכן יש נשים עם פאות יותר עדינות ויש פחות, אבל יש איזו שהיא מקובלות שידועה לנשים שהיא מותרת ונחשבת עדינה.
ברכה והצלחה
בנוגע לפאות לייס שכת"ר כתב שיש בהן חוסר צניעות, אכתוב רק נקודה אחת בקצרה.
הרהור כתוצאה מראיית שיער יכול להיות אך ורק באשה הרגילה לכסות ראשה ולפתע מגלה ראשה (כמבואר בדברי הראשונים למסכת ברכות כ"ד), וההרהור הוא מחמת שני טעמים:
א. טבע האדם שכאשר רגיל לראות דבר מכוסה, ולפתע הוא מגולה, שזה מביא הרהור, ולכן אמרו חז"ל "טפח באשה ערוה" בכל מקום שנהגה לכסותו, אפילו במקום שנהגו הנשים לכסות פניהן.
ב. מצד זה שהרואה מכיר את האשה שהיא נשואה ובכל זאת הולכת בגילוי ראש כדי להחטיא את המסתכלים בה. והאיסור גורם את ההרהור (כך כתב בשו"ת רבי עזריאל חלק א' סימן ח').
וממילא מובן ששני הטעמים הללו לא שייכים באשה חרדית של זמננו הלובשת פאה, ואע"פ שהרואה לא יכול לזהות כלל שמדובר בפאה, מחמת שהוא "לייס" או כל פטנט אחר, אבל משער בדעתו שמן הסתם לובשת פאה, כי כל החרדיות עם פאה (וגם לפי סגנון התסרוקת ניכר שזו פאה).
וכן התפרסם וידאו מהגר"ח קניבסקי שאמר להרב אורי טיגר, שסתם אברך בוודאי לא אמור לזהות אם מדובר בפאה או בשיער, וזה לשונו: "מי שבקי יכול לדעת… סתם איש תלמיד חכם בוודאי לא מכיר, אבל המון העם מכירים אז יש מקום להתיר, אם אף אחד לא מזהה כדאי להחמיר".
וידוע שאשה מומחית יכולה לזהות שמדובר בפאה, אע"פ שמדובר בפאה עם לייס וכדו'.
לא הבנתי מנין הוצאת את היסוד שכתבת לגבי הרהור, זה חסר בסיס הלכתי. בעצם לדבריך אשה שהולכת בגילוי ראש גם אין בזה שום חשש הרהור ומותר להסתכל בשערותיה, ואנחנו יודעים שזה לא נכון [גם למעט הפוסקים שהקלו בכך בזמנינו טעמם לא מצד מה שכתבת].
תודה רבה על תשובת כת"ר.
ואתחיל מהסוף: בוודאי שטעמם של הפוסקים המתירים לקרוא ק"ש מול שיער אשה נשואה בזמננו, הוא מפני שאין בזה הרהור ודומה כמו שיער הבתולות. יעויין בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג): "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות".
וכן כתב הגאון בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא סעיף יב), "ובסה"ק מקבציאל העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך" והיינו שאין בזה הרהור.
וכן בספרו "חוקי הנשים" (פרק י"ז) כתב: "הביטו הנשים, על אנשי אירופה: מנהגם לא להיסתר מפני זרים, ובכל זאת מלבושיהם מסודרים, לא מתגלה מגופם רק פניהם וצווארם, כפות ידיהם וראשם. ואמת נכון מגולה שערם, ולפי הדין שלנו אסור הדבר, אבל יש להם איזה התנצלות, כי אומרים לא נתיישב המנהג הזה אצל כל נשותיהם מבנות אומתם, וחוץ לאומתם נעשה גילוי השיער כמו גילוי פניהם וכפות ידיהם, ואינו גורם הרהור אצל האנשים במבט עיניהם" [ובמקור הערבי מופיע כאן עוד משפט, שצונזר במהדורא העברית, וזה לשונו בתרגום חופשי: "אלו דבריהן אשר ישיבו על מנהגן זה, ולנו אין מענה שנוכל להשיבן"].
וכן כתב ערוך השולחן (אורח חיים סימן עה סעיף ז): "לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה וכמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה בספ"ג וז"ל כל הדברים שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור עכ"ל וכיון שאצלינו גם הנשואות כן ממילא דליכא הרהור".
וכן החזו"א (ט"ז, ח' ד"ה ובשיער) כתב "ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה, לכאורה לא היה ראוי להחמיר אלא באשה שהוא מכירה וראה אותה תמיד בשיער מכוסה, וכי מגלה השתא חשיב ערוה, אבל אשה שאינו מכירה וראשה פרוע לא עדיפא מפנויה". אך מסיק ד"לא פלוג", ע"ש. וחזינן שמצד הרהור אין כאן הרהור אפילו בנשואה.
וכל בר דעת יודה לזה, והגע עצמך: אדם שרואה שתי נשים ברחוב, אחת נשואה ואחת פנויה, שהולכות יחד בגילוי ראש, וכי יהרהר דוקא בשיער הנשואה?
ואמנם חשש הרהור ליתא, אבל בוודאי אסור להסתכל בשערותיה כמו שאסור להסתכל בה (כי אע"פ שאינה גורמת הרהור בראיה בעלמא, אבל התבוננות בה יכולה להביא הרהור), ואין קשר בין הדברים. רק בכלה יש שהתירו להסתכל בפריעת שערה כדי לחבבה על בעלה.
מכל מקום הרי פשיטא מכל דברי הפוסקים שכיסוי שיער יש בו את ענין הצניעות, ממילא פשיטא שאם כלל לא ניכר שהיא מכוסה ענין זה לא מתקיים, וכל הבר הוא חוכא ואיטלולא.
זה חוכא ואיטלולא במקום שרוב הנשים מכסות בבד, ויש בודדות שפורצות גדר ומכסות בפאה. ואכן בתחילת המנהג היו פוסקים שיצאו נגד זה.
וכן בתחילת המנהג בלבישת מטפחת, כאשר כל הנשים לבשו רדיד גדול ונשים בודדות החלו לכסות במטפחת, היה זה חוכא ואיטלולא, והרמב"ם והשו"ע פסקו שתצא בלא כתובה.
אבל כאשר פשט המנהג לכסות בפאה, ממילא בטל ענין הצניעות שהיה בכיסוי השיער בבד, ואשה היוצאת עם שיער אין בה שום ענין מענייני הפריצות כיוון שהיא ככל הנשים.
והפוסקים בזמננו (הגר"מ שטרנבוך בספרו דת והלכה סימן א, הגר"ש משאש בספרו שמש ומגן חלק ב אה"ע סימן טו) כתבו שלולא היה בזה איסור דאורייתא שיש לכסות הראש, אם רק מצד הצניעות, היה לנו להתיר לגמרי פריעת ראש בזה הזמן, ורק מפני שזה איסור דאורייתא נשארה חובה בכיסוי הראש, ודיינו מה שאסרה תורה שהראש יהיה מכוסה ותו לא.
אתה מדבר על הנושא של דת יהודית וכלליה, חוכא ואיטלולא זה בגלל עיקור החיוב מתוכנו, אשה שמשקיעה עוד אלפי שקלים רבים מעבר לעלות של פאה רגילה כדי שלא יראה שיש לה פאה… זה לעשות את היפך הרעיון, וזה חוכא ואיטלולא.
מה שכת"ר כותב זה רעיון שנפוץ כיום בספרי התעמולה נגד פאה נכרית, אבל רוב ככל *האוסרים* פאה לא אסרו פאה מטעם שהרעיון נעקר מתוכנו, ולא עלה על דעתם מעולם לאסור (או לכתוב שאין זה ראוי) בגלל "רעיון".
מה גם שאין מקור לכך שהכיסוי הוא מחמת צניעות, בגמ' כתובות שזה עיקר הדין לא מובא שום טעם, בגמ' עירובין מובא הטעם משום קללה וממילא אין בזה "רעיון", ומרש"י משמע שזו גזירת הכתוב שכך נהגו בנות ישראל וכן כתב חסד לאברהם (שהוא היחיד שרצה לאסור פאה מטעם זה בדרך "אפשר", וכתב שזה נגד רש"י בביאורו העיקרי). וגם הגאון מאורי אור לפני 300 שנה כתב שאין בזה טעם, ועוד אחרונים.
ואם נלך בדרך זו נבטל את מכירת חמץ שעושה חוכא ואיטלולא מאיסור "בל יראה ובל ימצא", ונבטל את ההיתר לגלח במשחה או במכונה כי עושה חוכא ואיטלולא מהאיסור לגלח בתער, ונבטל פרוזבול שעושה חוכא ואיטלולא מאיסור שמיטה, ועוד ועוד.
ואדרבה רואים שחז"ל בעצמם תיקנו תקנות כעין אלה (פרוזבול) כאשר ראו צורך לתקן, והאחרונים כתבו שפאה היא צורך הדור, כי במטפחת מכסים למחצה לשליש ולרביע, ורבות נשים הורידו הכיסוי לגמרי מחמת זה (פוק חזי במגזר הדתי לאומי ששם פחות נהוג פאה).
כל זה טעות גדולה, גם אם הסיבה המקורית היתה קללה, הרי מפורש בסי' עה שלאחר שחייבו לכסות יש לזה דין ערוה, ואסור להסתכל בערוה, והוא דבר פשוט, זיל קרי בי רב.
כבר כתבתי בתגובתי הראשונה שיש הבדל בין איסור הסתכלות לבין איסור לצאת כך לרה"ר משום שגורם הרהור.
ומכל מקום אין שום קשר בין ערוה שאסרו חז"ל לבין שיער תלוש, וזה היסוד שקבע שלטי הגיבורים והסכימו עמו האחרונים, וגם הראשונים בברכות כ"ד סייגו וכתבו ש"שיער באשה ערוה" הוא רק שיער שדרכו להיות מכוסה ותו לא, וממילא פאה אינה בכלל זה, ולכל היותר הרי היא כשיער הרווקות.
כלומר לדעתך אין בעיה בכך שיוצאים לרחוב בערוה מגולה? אתמהה.
פאה נכרית מותרת, אבל להשתדל בממון רב כדי שהיא תראה כמו ערוה, הוא דבר שסותר כל הגיון הלכתי / יהודי. כך בעיני לפחות.
יש פאות יפות מאוד שניכר שהן פאות, וזה מצויין.
הש"ג קבע שערוה היא רק שיער מחובר, ולא שיער תלוש.
הראשונים קבעו שערוה הוא רק שיער שרגיל להיות מכוסה.
ממילא הפאה שאינה רגילה להיות מכוסה, אינה ערוה בשום מובן אפשרי (וגם לא דמוי ערוה כמו בשאר איברים – שהרי לכל היותר זה דומה לשיער הרווקות שאינו ערוה).
וכי אני אמרתי שפאה היא ערוה, כמדומה כבודו מגיב מהר מידי…
כת"ר כתב: "כלומר לדעתך אין בעיה בכך שיוצאים לרחוב בערוה מגולה? אתמהה".
בהמשך כתב על "להשתדל בממון רב כדי שהיא תראה כמו ערוה".
על זה הגבתי שפאה איננה ערוה, וגם איננה "דמוי ערוה" – כי שיער שרגילים בו איננו ערוה, לפי דברי הראשונים בברכות כ"ד, וגם אין זה דמוי ערוה אלא לכל היותר דומה לשיער הרווקות.
ובשלמא אם אשה לובשת בגד עם תמונת הגוף, הרי זה ברור שמכוער הדבר, וגם גורם הרהור, כי תמונת הגוף וצורת הגוף גורם הרהור. אבל שיער? וכי שיער המונח על השולחן גורם הרהור?
לכל היותר הרי זה כבגדי צבעונין, שלא אסרו לאשה לצאת עמם לרחוב, ואדרבה נפסק בהלכה שהבעל צריך לקנות לה לכבוד החג.
אתם קישרתם אתה נושא של המקילים לענין ק"ש – ש"מ אין הרהור, לנושא של לצאת כך ברחובה של עיר, ועל כך המשפט הראשון, המשפט השני אינו אומר שפאה היא ערוה כמובן. מה שאמרתי, שאשה שמשקיעה הון עתק בפאה שתראה טבעי לגמרי כמצוי היום בפאות הלייס, היא בעצם מנסה להראות כשער באשה ערוה, וזה דבר מגונה בעיני.
ולמה לא יאמר כבודו שמנסה להיראות כרווקה, שעליה לא נאמר שיער באשה ערוה?
לגבי יציאה לרחובה של עיר – מהיכי תיתי לאסור? אם משום פריעת ראש, אין פריעת ראש בשיער תלוש, אם משום הרהור – אין הרהור בשיער שרגילים בו (ובעצם חזרתי כאן על היסוד שקבע המתיר הראשון, הש"ג, כי הלייס אינו דבר חדש אלא עוד פטנט לטשטוש ההבדל בין פאה לשיער, ועולם כמנהגו נוהג – מזה 500 שנה מיום שהחלו לכסות בפאה, מטרת הפאות להיראות כשיער).
היא לא מנסה להראות לא כרווקה ולא כנשואה, זו למדנות גברית… היא מנסה להראות כבעלת שער טבעי ולא מכוסה.
לא אמרתי שהיא פרועת ראש, אמרתי שאם התורה מצווה אותה לכסות את הראש והיא עושה הכל כדי שלא יהיה ניכר שהיא מקיימת את ציווי התורה, זה מגונה, והיפך רצון התורה.
פאה טבעית רגילה נכון שהיא שיער אבל ניכר שהיא פאה.
ועל זה עניתי לעיל שזהו לא "רצון התורה" כי זוהי אינה מצווה בתורה, היא לא מנויה במנין מצוות עשה, ולא במנין מצוות לא תעשה, אלא נלמדת בדרך אגב מהפסוק ופרע את ראש האשה, ומכאן שמעיקרא היתה מכוסה, ואליבא דרש"י אין כאן אלא גילוי מילתא שמנהג הנשים היה לכסות, ומנהג זה החל מקללת חוה כמבואר בעירובין.
ויש כשבעה פוסקים ובראשם תרומת הדשן (סימן רמ"ב) בדעת הרמב"ם הסוברים שאין זו מצוה דאורייתא כלל, אלא מדרבנן והסמיכוה על הפסוק.
ממילא לבוא ולומר שיש כאן הערמה על רצון התורה, מהיכי תיתי.
וגם אם כן – כתבתי לעיל שלא חסרים דברים כאלה בחז"ל, ותקנו הערמה בכוונה תחילה כיוון שראו שיש בזה צורך, וגם על פאה כתבו האחרונים שהיא הצלת הדור.
אני מתפלא עליך ר' רפאל שאני מכיר אותך כיהודי ת"ח…
וכי זה משנה עכשיו אם להלכה זה דאורייתא או דרבנן?? אם זה דרבנן [לדעת הרבה פוסקים זה חיוב דאורייתא!] אז הגיוני שמערימים ועושים כביכול לא קיימנו את המצוה??? אתמהה..
אני כתבתי משהו נגד פאה נכרית? אשתי גם הולכת עם פאה, אני כתבתי נגד פאה שנראית כשיער טבעי כמו פאות הלייס החדשות.
על כל פנים הנושא מוצה ויישר כח.
השאר תגובה