שאלה:
בבבא בתרא כא א כתוב שיואב הרג או ניסה להרוג את מלמדו שלימד אותו לא נכון (או כפי שהסבירו חלק מהמפרשים שלא עמד על קריאתו של יואב ולא תיקן את קריאתו), וקשה איך הותר לעשות זאת וכי בגלל טעות כזו יהיה מותר להרוג?
תשובה:
שאלתך שאלת חכם, ואני מצטט לך כאן מתוך מאמרו של הגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א אב"ד מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה, שעסק בשאלה זו בדרך אגב תוך כדי נידונו המסועף בדיני מסירה:
וכך כתב הנצי"ב בעמק שאלה (שאילתא קמב) בביאור המעשה המובא בגמרא (ב"ב כא, א), ז"ל:
"שבשתא כיון דעל על, דכתיב (מלכים א' יא, טז), 'כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום'. כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה, מאי טעמא עבדת הכי, אמר ליה, דכתיב 'תמחה את זכר עמלק'. אמר ליה, והא אנן זכר קרינן [- בניקוד צייר"י וסגו"ל], א"ל אנא זכר [- בניקוד קמ"ץ] אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן, אמר ליה – זכר [- בקמ"ץ]. שקל ספסירא למיקטליה, אמר ליה אמאי, א"ל דכתיב 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'. א"ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור, א"ל, כתיב (ירמיהו מח, י) 'וארור מונע חרבו מדם'".
ולכאורה הוא תימה, היאך יתכן שהמלמד תורה באופן שאינו הגון חייב מיתה בידי אדם, וכי כל לאו שגזרה עליו התורה ארור יש בו חיוב מיתה, הלא דין ארור אינו אלא נידוי וחרם.
בשאלה זו דן הרמב"ן בקונטרס החרם ובפירושו לתורה פר' בחוקותי (כז, כט), והוכיח מכאן, שכאשר דייני הסנהדרין גוזרים חרם על מעשה כל שהוא, העובר עליו חייב מיתה, ובכך פירש גם חרם זה האמור לענין העושה מלאכת ה' רמיה. והביא ראיה ליסוד זה, ממה שמצינו לענין אנשי יבש גלעד, שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא, י) "וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל, ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב". ובודאי לא עשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ואדרבה, נעשה הדבר על ידי פנחס וכמבואר שם, ומוכח איפוא שמחמת שעברו על חרם הקהל נתחייבו מיתה.
וברמב"ן שם הוסיף:
"עוד מצאתי באגדה בילמדנו, תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (שמואל א' יד, מד) 'כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן', ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה".
באופן זה פירש הרמב"ן שם גם את מעשה יפתח ובתו, סבור היה שכאשר חרמו של 'נגיד ישראל' חל וקיים, יש בביטולו כדי להמית אנשים, והעובר על חרמו חייב מיתה, ולכן גם כאשר אותו 'נגיד ישראל' נדר בעת מלחמה לעשות מאיש אחד או כמה אנשים זבח, יחול הנדר ועליו להעלותם קרבן. "ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה', חס וחלילה". ועיין עוד ברמב"ן שם שהאריך בביאור מעשה זה.
ובעמק שאלה שם הביא הנצי"ב את דברי הרמב"ן, והקשה, שלא מצינו דין זה אלא בחרמם של הסנהדרין, אך אין בכך כדי ליישב את מעשה יואב שנסמך על הכתוב בירמיהו ארור עושה מלאכת ה' רמייה. בפרט, שלא בהכרח היתה כוונת ירמיהו לחרם, ובמקומות רבים מצינו לשון ארור המתפרשת כקללה בעלמא ולא כחרם.
לפיכך פירש באופן אחר וביסוד גדול בדרכי המלחמה והלכותיה, ולדבריו, כאשר אדם או קבוצה עוברים על תקנה, חרם או ארור באופן העלול להביא סכנה לכלל ישראל, או לגרום מכשול בקיום מצות המלחמה ותכליתה וכל כיוצא בזה, חיוב מיתה יש בדבר.
והוסיף עוד:
"ויותר ראוי לומר, דזה ברור דתקנת כלל ישראל בין עובדי כוכבים במלחמותיהם כאשר היתה אגודתם על הארץ ביסוד חזק לעזור זה לזה, וכיון שחלק ליבם של שבט אחד לצאת מן הכלל, היה קרוב הדבר שיחזיקו ידי עכו"ם ויפתחו שערי ארץ ישראל, ואין לך סכנת נפשות יותר מזה, והיינו דאמר פנחס לשבטי ראובן וגד 'בה' אל תמרודו ואותנו אל תמרודו', דבמרידה בכלל ישראל היה חייב חייב עונש מצד רודף כמו מרידה בה' הגורם לסילוק שכינה מכלל ישראל, ומסכנין את הכל, כמו שאמרו בעכן, 'מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף', והשוו שתי המרידות בעונש אחד".
באופן זה ביאר שם את מעשה יבש גלעד וכו', שהואיל ופעלו כנגד תקנת העם, עלול הדבר לגרום לסכנת נפשות גמורה ולאיבוד שליטת ישראל בארצם. לפי סברתו שם, הפוגע באחדות האומה נקרא רודף ומותר להורגו, בין אם הוא בתקלה רוחנית כמו הריגת עמלק, בין במכשול גשמי, ביחס לעמים שסביבותינו, ומשום שעלול הדבר לגרום לאיבוד נפשות רבות מישראל.
