שאלה:
שלום!
בבית הכנסת יש בעל קורא שקורא מצויין, רק שמאוד נמוך והאנשים הרחוקים לא שומעים ברור…
השאלה היא האם כוין שקורא טוב ובלי טעויות מספיק, או צריך להתקרב ולשמוע כל מילה?
תשובה:
אם לא שומעים ברור יש להתקרב, לא די בכך שאנשים סביבו שומעים, כל המתפללים צריכים לשמוע קריאת התורה.
מקורות:
אני מעתיק לך מתוך מאמר שערכתי בענין זה כחלק מעריכת ס' משנת הגר של הגאון רבי משה קליין.
הרמב"ן (מלחמות מגילה ג ע"א מדפי הרי"ף) כתב, שקריאת התורה [בשונה מקריאת המגילה] היא חובת ציבור ולא חובה המוטלת על כל יחיד ויחיד. על פי זה כתבו אחרונים [ראה שו"ת משנה שכיר (ח"א סי' צ), שו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קעא), שו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' ה)], שיחיד שלא שמע כמה תיבות בקריאת התורה או שלא התפלל בציבור, אינו חייב להשלים את הקריאה, ודי בכך שהציבור קראה בבית הכנסת [בס' עמק ברכה (קרה"ת אות ג) כתב שיחיד שיצא באמצע הקריאה צריך להשלים שמיעתו במנין אחר. ומכל מקום אין הכרח שהוא חולק לגמרי בדין זה, ואף לדבריו היא חובת ציבור, אלא סבר, שאם היה כבר חלק מן הציבור וחלה עליו חובת הקריאה, אין מצוה זו פוקעת ממנו ועליו לשוב ולהשלים את הקריאה, ויבוארו הדברים להלן].
כמו כן כתבו התוס' (סוכה נב ע"א ד"ה וכיון) לענין בית הכנסת באלכסנדריה שלא היו שומעים את הש"ץ מרוב המון העם: "הא דעונין אמן בהנפת סודרין, היינו בקריאת ספר תורה, ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן". הרי להדיא שהקריאה היא חובת ציבור וכלל הנוכחים שם כלל לא היו שומעים את קריאתה [אמנם ראה בחסדי דוד על התוספתא שם, שאח"כ כל אחד היה שומע בביתו במנינים קטנים, אך אין זו משמעות דברי התוס'].
וכן כתב בשו"ת סמיכה לחיים (או"ח סי' ב) בתשובתו לבעל החקרי לב: "ונ"ל שלא היתה תקנת נביאים לכל יחיד ויחיד, אלא שיקראו בצבור בשבת ויו"ט סדרו של יום, וכל שקראו בצבור סדרו של יום, אף אם כמה יחידים לא שמעו נתקיימה תקנתם".
וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ב סי' כד): "תקנת קריאת ס"ת בצבור ליתא משום חובת תלמוד תורה, אלא לפי שלא היו לומדין תורה ברבים בכנופיא ובפרהסיא שלשה ימים, רק היו קורין כל אחד לעצמו, לכן נתקנה תקנה זו שלא יעברו ג' ימים מלקרות בתורה בכינופיא ובפרהסיא, ובכה"ג התורה מתעלת ושכרם הרבה מאד וכו'. והשתא כיון שקריאת התורה הוקבעה לצבור, חובת צבור היא ולא חובת יחיד, ואין לנו להוסיף על התקנה ולהטילה על היחיד".
וע"ע שו"ת מהרש"ג (סי' צב) על פי המובא בשער הכוונות, דהאריז"ל היה נוהג להתפלל בביתו בזמנים מסויימים, ובאותם הימים לא היה חושש לכך שאינו שומע קריאת התורה כיון שהיו הציבור בבית הכנסת קוראים [וראה בס' בן איש חי (שנה א' כי תשא סעי' ו) שהקשה, היאך נהג כן האר"י הק' ולא חשש לשינוי סדרי העולמות והשלמת התיקונים הנעשים רק בהשלמת כל סדר התפילה. וכתב, דכיון שהציבור בבית הכנסת קוראים בבית הכנסת, מועיל הדבר להשלמתם ולתיקונם של כלל הציבור, ולפי שכל תפילות בני הקהילות עולות יחד למעלה [והחידוש בדבריו, שאף שנראה שהאר"י הק' היה מתפלל בביתו בעשרה, סבר שיכולים לצאת ידי חובה בקריאה שבבית הכנסת, והוא לפלא].
וראה שו"ע (סי' קמו סעי' ב) שיש אופנים בהם התירו לאדם ללמוד תוך כדי קריאת התורה אף שבכך הוא מפסיד את שמיעתה, ומשום שהקריאה היא חובת הציבור [וראה מה שדן בזה בשו"ת שארית יוסף (ידיד) ח"ב סי' ב]. וכן נקט בפשיטות בס' מעשה רב (אות קעה), עיי"ש שנשאל, בקריאת המגילות קהלת ושיר השירים בשבת חוה"מ [שלמנהגו הקריאה היא דוקא במגילה כשרה] מדוע לא חששו שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר כמו במגילת אסתר. והשיב, שקריאת מגילות אלו אינן חובה על כל יחיד, אלא היא חובת ציבור בעלמא "כמו בקריאת התורה שבכל ימות השנה". וראה כעין זה בשו"ת בנין שלמה (סי' עה).
בשו"ת הר צבי (או"ח סי' נח) דן בהרחבה בשיטות הפוסקים, אם העולים לתורה צריכים לכוין להוציא את הרבים ידי חובתם, או שמא צורת המצוה כך היא שיהיו שבעה וקוראים כל אחד לעצמו בקול רם, ובכך תתקיים חובת הציבור, אחר שהיא אינה חובה לכל יחיד לקרוא [וראה עוד בכעין זה בשו"ת צמח צדק ליובאוויטש, או"ח סי' לה].
ולפ"ז, גר שכלל לא היה מחוייב בקריאת התורה, ומשום שהתפלל ביחיד, אף אם עדיין הוא זמנה, אינו חייב ללכת ולחזר אחר הקריאה, בפרט שעתה אינו זמנה, וכל שכן שאינו יכול לקבץ עמו בני אדם שכבר שמעו את הקריאה בבוקר, ולקרוא לעצמו קריאה זו שאינה מחוייבת.
[בס' ברכת שמואל (יבמות סי' כא) דן, כיון שקריאת התורה היא חובת ציבור ולא חובה על כל ויחיד ויחיד, דממילא אפילו היו ששה שלא שמעו את הקריאה אינם יכולים לצרף עמהם עוד ארבעה ולקרוא, ולפי שכל זמן שאינם עשרה, כלל לא נוצר חיוב מצוה זו שלא נאמרה מתחילה אלא על ציבור הכולל מנין עשרה בני אדם. אמנם בר"ן (מגילה שם) מפורש שדי ברוב מנין, ז"ל: "הרמב"ן כתב, כל אותם דקא חשיב התם חובת ציבור הם, ואין עושים אותם אא"כ בעשרה או רובם מחוייבים בדבר". ומכל מקום ביחיד נראה שגם הר"ן מודה שלא חל עליו כל חיוב ואינו בתורת הקריאה, והובאו דבריו בביאור הלכה (סי' קמג סעי' א). וראה עוד מה שדן בזה בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קעה) ומה שהביא בזה ממנהגו של המהרי"ל שחזר וקרא אפילו עבור יחיד, ותמה דלכל הפחות בעינן רוב מנין שלא שמעו הקריאה. אכן אפשר דמהרי"ל ס"ל שקריאת התורה היא חובה על כל יחיד ויחיד, וכדעת הסוברים כן, ראה להלן. וראה בס' חיי אדם (כלל לא סעי' י-יא) שאין לקרוא אא"כ כל העשרה לא שמעו את הקריאה ביום זה עדיין, ושלא כמשמעות דברי הר"ן].
בס' הליכות שלמה (תפילה, מילואים סי' יז) הקשה לדעת הרמב"ן הנ"ל, מהא דשנינו (מו"ק כב ע"ב) "נשיא שמת, בתי מדרשות כולן בטלים, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה", שהרי מבואר, כי אף שהתפללו כל אחד ביחיד, מוטלת עליהם חובה להתכנס יחד לקריאת התורה [ראה רש"י שם כג ע"א], ומוכח לכאורה שהיא חובת יחיד ולא חובת ציבור. ועיי"ש שהביא משמיה דהגר"ח מבריסק שחילק בזה בין קריאת התורה בשבת שהיא חובה על כל יחיד כחלק מהמצוה להשלים פרשיותיו עם הציבור, לבין חובת הקריאה בשני ובחמישי שהיא חובת הציבור, והמשנה במו"ק שם אמורה לענין שבת. אמנם מדברי הרא"ש שם (סי' מה) הוכיח שדין המשנה נאמר גם בשני וחמישי. ויעוי"ש שדחק לפרש, דאפשר שאינו חיוב גמור אלא שלא רצו לבטל קריאת התורה לגמרי לכלל הציבור, ועל כן ההוראה היא שיחייבו עצמם על ידי התכנסותם אף שאינו מן הדין.
באופן אחר י"ל לכאורה, דגדר דין חובת הציבור כך הוא, שאינם יכולים לבטל חובת הקריאה לגמרי, ועל כרחך מוטל עליהם להצטרף יחד לקרוא בתורה. ורק כאשר הציבור קרא בתורה ויש יחידים שהתפללו לבדם, או יחיד שיצא באמצע הקריאה לחוץ, באופן זה סברו האחרונים הנ"ל שאינו חייב להשלים [מיהו ע"ע שם ראייתו מדברי הכסף משנה תפילה פי"ג הל' י דהקריאה היא חובת יחיד]. וע"ע תשובות והנהגות (ח"א סי' קמח).
הסוברים שהיא חובת יחיד
אמנם, יש מן הפוסקים שנראה מדבריהם שקריאת התורה היא חובה על כל יחיד ויחיד, ראש לכולם הבעל המאור במגילה שם, שהקשה מדוע לא מנו קריאת המגילה יחד עם קריאת התורה שבכל השנה, ולא תירץ כרמב"ן דקריאת המגילה שאני שהיא חובת יחיד, ומשמע דפשיטא ליה שאף קריאת התורה של כל השנה היא חובה על כל יחיד.
כדברים אלו נראה בראב"ן (סי' עג), שכתב שעל העולה לתורה לכוין להוציא את הציבור ידי חובה בקריאה ובברכות, ומשמע שהיא חובה על כל יחיד ומהני מדין שומע כעונה. וכ"כ בהגה' ליש נוחלין (אות לט): "אותם בני אדם הקוראים בתורה ומברכים הברכות בלחש וקולם לא ישמע לציבור, הוא מצוה הבאה בעבירה, שהרי הנביאים והחכמים תיקנו להם לישראל שיהיו קוראים בתורה ולברך עליה, וכל הציבור חייבים בקריאתה ובברכותיה, רק שהאחד מוציא את הרבים ידי חובתם, וכבר אפסקא בטור וב"י בכמה מקומות, שכל מי שרוצה לצאת בשום דבר מפי האחד, צריך לשמוע ממנו אותו הענין מתחילתו ועד סופו, ואם חיסר אפילו מילה אחת שלא ישמע – לא יצא ידי חובתו". וכן נקט בפשיטות בראבי"ה (סי' קנט) שהקריאה היא חובה על כל יחיד ועל הקורא לכוין להוציא את הרבים ידי חובתם מדין שומע כעונה. וראה לעיל בסמוך שכן דעת התוס' ישנים (יומא ע ע"א) שהוא מדין שומע כעונה, וכן נקט הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סי' תתסז), ולדבריהם היא חובת יחיד.
כדברים אלו נראה בס' שבלי הלקט (סי' לט), שלאחר שהביא את דברי רבינו שמחה שהתיר באופנים מסויימים לעסוק בתלמוד תורה בזמן הקריאה, תמה, שהרי גם אותו ת"ח העוסק בלימודו מצווה לשמוע כל תיבה בקריאת התורה, ואם יעסוק בלימודו היאך יקיים מצותו. לדבריו, לא התירו לעסוק בתורה בשעת הקריאה אלא למי שכבר שמע קריאת התורה במנין אחר, וקמ"ל שאינו נחשב כפורש מן הציבור בלימודו עתה, והובאו דבריו במשנה ברורה ובביאור הלכה שם (סי' קמו, וראה שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' ו שתמה דהמשנה ברורה לכאורה סתר בזה הכרעתו בסי' קלה סעי' יד, שם נקט בפשיטות שקריאת התורה היא חובת ציבור, וצ"ע ואכ"מ להאריך). וע"ע שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' כג) שנראה שחשש לשיטה זו והורה ליחיד להשלים את הקריאה שהחסיר.
[אמנם הוראת השבלי הלקט אינה ראיה מכרחת, שכן כאמור לעיל יש מקום לחלק בין מי שהתפלל ביחיד וכלל לא היה בכלל חובת הציבור, לבין מי שמתפלל עמהם והוא בכלל הציבור שנתחייבו בקריאתה. ולפי חילוק זה נמצא שג' שיטות יש בדבר: לדעת בעל המאור היא חובה על כל יחיד, וגם מי שהתפלל בביתו יש לו להשתדל ללכת לשמוע הקריאה בבית הכנסת, וכן היא דעת הראב"ן. לפי פשטות שיטת הרמב"ן וסיעתו ודעת התוס' בסוכה ורבינו שמחה ועוד, כלל אין חובה לכל יחיד לשמוע הקריאה. ולדעת השבלי הלקט (והכרעת העמק ברכה הנ"ל), אפשר שחלוק בזה דינו של המתפלל בציבור מדינו של יחיד המתפלל בביתו, ויש לעיין בזה].
יש שכתבו נפק"מ בפלוגתא זו, למאי דנקטינן שהעולה צריך לקרוא את הפרשה בלחש יחד עם הבעל קורא. והרבה נתחבטו בזה, מדוע אינו יוצא ידי חובה בשומע כעונה בקריאה זו, ומדוע צריך לקרוא בעצמו, ובאיזו קריאה יוצאים הציבור. ויש שסברו שקריאתו בלחש היא לעיכובא [ראה שו"ע סי' קמא סעי' ב], ואכ"מ להאריך בכל הסברות שנאמרו בזה, רק נציין לנוגע לענינינו, דלכאורה, דין שומע כעונה שייך רק עד כמה שהיא חובת יחיד, דממילא הבעל קורא מוציאו ידי חובה והוא יוצא בשמיעתו, אבל עד כמה שהיא חובת ציבור, לא שייך לצאת ידי חובה בשמיעה לבד, שהיא אין לה ענין עם הציבור.
נפקא מינה נוספת יש בזה לכאורה, דהנה, במשנה ברורה (סי' רפב ס"ק יב) כתב: "כתב המגן אברהם (ס"ק ו) בשם מסכת סופרים (פי"ח ה"ד), שהנשים אף על פי שאין חייבות בתלמוד תורה, מכל מקום חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים, ואין נוהגות ליזהר בזה, ואדרבה יש מקומות שנוהגות הנשים לצאת חוץ בעת הקריאה". ולכאורה צ"ב, להצד שהקריאה היא חובת ציבור, היאך שייך לחייב בכך את הנשים שאינן מצטרפות למנין ואינן מכלל הציבור, ולכאורה יש כאן ראיה מכרחת מדברי המסכת סופרים שהקריאה היא חובת יחיד.
אכן אין זו ראיה כל כך, דאפשר שכך היתה צורת התקנה לכתחילה, שכל המשתתפים בתפילת הציבור בבית הכנסת ישמעו את הקריאה, וכך היא צורתה הראויה, ולא משום שהיא חובה על כל יחיד מהם, ועוד יש לעיין בזה.
