שאלה:
כבודו, האם יש מקום להצטער או להתנצל על כך שאנחנו מקפידים על שמירת ההלכה?
דוגמאות רבות לכך אך ע"מ שלא להלאות אשתמש באחת, קיצונית משהו, להבנת השאלה. ומדובר במעשים שבכל יום, לאנשים מסוימים עכ"פ.
אדם הולך לפגישה והמראיינת, שלא מכירה את אורח החיים, מושיטה יד מתוך נימוס. כמובן שנסרב בנימוס וננמק היטב, אבל האם נתחיל במילה "מצטער"? האם יש מקום להצטער על כך? מבחינתי זה לא "אני מצטער" אלא "אני מתגאה".
כנ"ל אם מישהו יציע לי טרמפ לבית כנסת בשבת… הוא בין כך הרי נוסע לכיוון… זה אפילו לא סטייה קלה מהמסלול… ואת העצירה הוא הרי חייב לעשות בין כה וכה ברמזור שם…
ועוד ועוד דוגמאות רבות.
תשובה:
שלום וברכה
להיות מנומס ולנמק בצורה נעימה שלא מביכה את השני, זו בודאי חובה, שיהיה שם שמים מתקדש על ידינו, בהנהגות נעימות וראויות. אולי הניסוח שאני מצטער אכן אינו הנכון, אבל להסביר בחיוך ובנעימות שתורתנו הקדושה מלמדת אותנו לנהוג אחרת, זה בודאי נכון וראוי.
בשורות טובות
חשוב להבחין בין התנצלות על הזהות שלך לבין הבעת צער על אי-הנעימות שנוצרה לצד השני.
מצד אחד, אין צורך להתנצל על קיום מצוות. ההלכה היא עקרון שאנו חיים לפיו, ואין שום סיבה להרגיש אשמה על כך. להיפך, זו זכות וכבוד.
מצד שני, כאשר אדם מתרבות אחרת מצפה להתנהגות מסוימת – כמו לחיצת יד או קבלת טרמפ – והוא נתקל בסירוב בלתי צפוי, הוא עלול להרגיש מבוכה או חוסר נעימות. הצער כאן אינו על שמירת ההלכה אלא על הסיטואציה שנוצרה, שבה מישהו הרגיש שלא במקומו.
יותר חשוב להרגיש אמפתיה לזולת ועם זאת לשמור על ההלכה בעיניי, מאשר לבחור בניסוח של גאווה בדרכיי שיכול לייצר עוד יותר ריחוק ופילוג.
מזכיר את הסיפור המופלא על רבי יהונתן אייבשיץ, אם אני שומר על איסור החיתוך בתער אך חברי לא, הזקן שלי כאילו חצוי, חציו בתער. כך הוא החיבור הרוחני של גדולי ישראל
אמרת נכון מאוד ולכל זה התכוונתי בדברי. תודה על החידוד.
תודה רבה כבוד הרב. אשריכם שאתם מזכים אותנו ללמוד באתר הנפלא.
השאר תגובה