שאלה:
שלום הרב.
שמעתי שיוסף היה גדול מאחיו- כיוון שהוא שמר על הברית תוך שגבר על "אש", ועמד בניסיון קשה. גם האחים שלו שמרו על הברית , אבל לא היה להם ניסיון כמו יוסף, לכן יוסף גדול מהם.
השאלה שלי- אם נגיד אנשים שיש להם אינטרנט פרוץ, והולכים לים מעורב- כובשים במקומות האלה את היצר, ולא מסתכלים בפריצות, ושומרים על הברית תוך שהם גוברים על "האש", לעומת מי שמלכתחילה לא נכנס למקומות האלה- אבל לא התמודד עם "האש" של יצר הרע.
אז מי יותר נחשב בשמיים?
נ.ב -אני יודע את ההלכה שאסור להכניס את עצמנו לניסיון, ואסור כמובן ללכת לים מעורב וכו….וגם אכן יוסף לא הכניס עצמו לניסיון.
אבל השאלה היא בעצם- מי יותר נחשב, שהרי מי שלא נכנס למאבק עם היצר הרע- שכרו נראה על פניו לא יהיה כה גדול כמו מי שנכנס קבוע ל"אש"- אבל נשמר שם וכובש את היצר החזק משם, ונזהר משם שלא לחטוא?
תשובה:
בענין זה אין שאלה, הגמרא אומרת שמי שמכניס עצמו לניסיון אף שעמד בו נקרא רשע! ונרחיב בדברים:
בגמ' בבבא בתרא (נז, ב) למדנו: "'ועוצם עיניו מראות ברע', א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא, אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא. לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה".
בפירוש רשב"ם מבואר שמדובר בשעה שהיו הנשים מכבסות את הכביסה על שפת הנהר, והיה דרכן לגלות את שוקן כדי לעמוד במים ולכבס, ועבר אדם על שפת הנהר ועצם עיניו מראותן. הכתוב משבחו שהוא "עוצם עיניו מראות ברע". ומקשה הגמרא, אם יש דרך אחרת ללכת בה, אם כן הרי רשע הוא, ופירש רשב"ם: "ואף על פי שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה, דקיימא לן חולין (דף מד, ב) הרחק מן הכיעור". ואם אין דרך אחרת, אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה – ולמה עליו לעצום את עיניו? הגמרא מסיקה שמדובר באופן שאין לו דרך אחרת ללכת בה, ולמרות שמן הדין מותר לו לראות, מכל מקום משבחו הכתוב על מעשה החסידות שאונס את עצמו ומטה את עיניו לצד אחר.
בשו"ת אגרות משה (אה"ע סי' נו) עמד על הקושי, לכאורה, שבדברי הגמרא: אם יש איסור של הסתכלות, איך ייתכן שאיסור זה הותר במקום שאין דרך אחרת? בתוך דבריו מבואר הרב פיינשטיין שאיסור ראייה הוא מפני החשש להרהור, כמבואר לעיל מהפסוק "ונשמרת מכל דבר רע". על-ידי הראייה עלול האדם לבוא לידי הרהור. משום כן, אם יש דרך אחרת וודאי שאסור לסמוך על עצמו שלא יהרהר, והעושה כן נחשב רשע.
אולם, אם אין דרך אחרת רשאי האדם לסמוך שלא יהרהר, וכיון שרשאי לילך גם אין מחויב מן הדין לעצום את עיניו, שאנוס הוא בהליכה זו, ורחמנא פטריה מהאיסור לסמוך על עצמו, ורק משום מידת חסידות עליו לעצום את עיניו.
אולם, דברים אלו נאמרו במי "שיש לו על מי לסמוך". במקום שהאדם יודע שהוא יבוא (או עלול לבוא) לידי הרהורים אסורים, מוטל עליו להימנע מראייה גם במקום ש"אין דרך אחרת". כמו כן, הרב פיינשטיין מדגיש שמדובר בצרכים של פרנסה או ללכת לבית מרקחת, ולא לטיול בחוץ בעלמא.
מה נקרא "דרכא אחרינא"
בגדר של "דרך אחרת" באיסור הסתכלות יש ללמוד מדברי הגמרא עבודה זרה (מח, ב) המתייחסים לאיסור מקביל של לעבור בפני עבודה זרה. גם בעניין זה תלתה הגמרא את הדין בשאלה אם יש דרך אחרת או לא, וביארו בכך התוספות (ד"ה אי דאיכא): "פירוש, קצר כזה, דאי בעינן למימר אפילו ארוך יותר, אם כן אין לדבר סוף".
מבואר בדברי התוספות שכל שאין דרך אחרת שאינה קצרה כדרך זו, נחשב הדבר ל"ליכא דרכא אחרינא". כן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קמב, סע' ט). נמצא אפוא שכל שצריך לעקם את דרכו ללכת בדרך ארוכה יותר נחשב "ליכא דרכא אחרינא", ומותר לו לעבור באותו דרך למרות שיבוא ליהנות מאשרה של עבודה זרה. לכאורה, הוא הדין בגדר "דרכא אחרינא" לעניין הסתכלות (כך מבואר בספר "הסתכלות בהלכה" בשם הגרי"י פישר זצ"ל).
מכאן שכאשר יש לאדם בחירה בין מקומות עבודה שונים, בוודאי שיש להעדיף מקום עבודה שבו נשמרים כללי הצניעות, כך שלא יבוא לידי ניסיון. אולם, אם אין לאדם אופציות שוות, אין איסור לעבוד במקום עבודה מעורב, גם אם כללי הצניעות אינם נשמרים. אולם, כל זה ביחס למי שיכול לבטוח שלא יבוא לידי איסורים. ההיתר לא נאמר ביחס לאדם שמכיר בנפשו שיבוא לידי הרהור (או שעלול לכך).
"הנאה בעל כורחו"
בשאלה אם מותר לאדם לקיים פגישה עסקית, וכדומה, מול אישה, מצאנו חידוש דברים בשו"ת תורה לשמה (סימן שצד) שנשאל על עניין זה, במי "שבאה אשה לביתו מדברת עמו על איזה ענין של עסק, והיא היתה אשת איש והיתה יפה מאוד ומקושטת, והוא היה לו הנאה בראייתו בה, אך הוא בעל כורחו צריך להביט בפניה כי מוכרח לדבר עמה ולהשיב לה תשובתה בעבור איזה ענין ועסק, וכפי הענין אי אפשר לסגור עיניו ולדבר עמה, אם יש בזה איסור או לאו".
על כך השיב על-פי סוגיית הגמרא בפסחים, לפיה אין אדם עובר על איסור כאשר מדובר ב"הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו", ובתנאי שאינו מתכוון להנאה מן האיסור. לאחר שהביא את דברי הגמרא המשיך לפסוק: "וא"כ השתא הוא הדין הכא בנידון השאלה, עיקר הדבר תלוי בזה, דאם מתכוין לראות ביופיה… הרי זה ודאי איסורא קא עביד, אך אם אינו מתכוין לזה ולא נח לו בדבר הזה… אלא שהוא בעל כורחו שומע ובע"כ רואה, אין בזה איסור.
לדעת שו"ת תורה לשמה, מבואר שהיתר "הנאה הבא לאדם בעל כורחו" נאמר אפילו בנוגע לעריות. אולם כאמור, במקום שחושד שיבוא לידי הרהור אין להקל בכל זה, כמו שכתב באגרות משה (אה"ע ח"א, סימן נו).
