שינוי מנהגי אבות בעקבות השתייכות לקהילה חסידית

[19] שו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מט) בשם רבי יונה הכהן, וס' אדמת קדש (ח"ב השמטות לאו"ח סי' ב), בשם שו"ת מטה יוסף, ע"פ שו"ת הריב"ש (סי' שצט), וכן נראה מדברי הבית יוסף בתשובותיו (הל' יבום וחליצה סי' ב [הובאה להלן בסמוך]). לדעה זו, אדם שמקפיד שלא לאכול קטניות בפסח שבא לדור במקום שכולם נוהגים היתר בדבר זה, חייב להחזיק במנהגו הראשון.

שיטות הראשונים בנדר הנעשה לסייג אי מהני ביה התרה

מקור ושורש לדין זה הובא במטה יוסף שם, מדברי הרשב"א (ח"ג סי' רלו) הר"ן (פסחים יז ע"א מדפי הרי"ף) מהרי"ק (שורש קמד) ומהרשד"ם (יו"ד סי' מ) ועוד ראשונים, דס"ל שהואיל ואותם שקיבלו על עצמם מנהגים אלו ידעו שהם נוהגים איסור בדבר המותר, על כרחך דמתחילה היה תנאם שיהיה מנהג זה חל עליהם באופן מוחלט ככל איסורי התורה, ומשום כך, אין לנדרים אלו התרה עולמית. וסבר המטה יוסף, שכשם שלענין דין התרת נדרים נחשבים מנהגים אלו כאיסורי תורה ממש שאין להם התרה, כך אין חיובם של מנהגים אלו פוקע מבני העיר על ידי שעוקרים משם דירתם למקום אחר, שהרי הם ככל איסורי התורה שחיובם מוטל על "קרקפתא דגברא" ואינם תלויים במנהג המקום. ע"כ עיי"ש.

אולם, מדברי התוס' בפסחים (נא א ד"ה אי אתה) נראה, שחלקו על ראשונים אלו, ולדעתם, אף נדר הנעשה לסייג ניתן להתרה על ידי חכם, וממילא פוקע חיובו על ידי עקירת הדירה ממקום למקום.

דעת השו"ע ושאר פוסקים

בדעת השו"ע בזה רבה המבוכה: דהנה, ביו"ד סי' ריד סעי' א הביא השו"ע את שתי הדעות הנ"ל, ונראה מדבריו שנקט לעיקר כדעת התוס'. ואילו, בסי' רכח (סעי' כח) כתב השו"ע: "אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתירו". ומדבריו אלו מבואר שנקט כדעת הרשב"א והר"ן, וכלל לא הזכיר שם שיש חולקים בדבר, וצ"ע.

ומכל מקום, לדינא כתב הפרי חדש (או"ח סי' תצו מנהגי איסור והיתר), דכיון שאף הרא"ש (פסחים פ"ד סי' ד) הסכים לדעת התוס', וכל ראיות הראשונים הנ"ל יש לדחות בקל [וכפי שהאריך לבאר שם], שפיר יש לסמוך ולהקל דאף בנדרים כעין אלו מהני התרה על פי חכם, וכדבריו הסכימו בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"ג סי' קנ), וערוך השולחן (יו"ד סי' ריד סעי' א).

יתר על כן כתב הערוך השולחן שם, דאף השו"ע נקט לעיקר כדעת התוס', ומש"כ (בסי' רכח) דבהסכמה הנעשית לסייג "אינם יכולים להתירו", אין כוונתו לומר שבאופן זה לא מועילה התרה ע"י חכם, אלא הוראה בעלמא היא לבית הדין, שלא יזדקקו להתיר נדר הנעשה לסייג משום שעלול הדבר לגרום קילקול ומכשול לבני המקום שנצרכו לסייג זה. ומכל מקום בדיעבד כשעברו והתירוהו, הרי הוא בטל מעיקרו ואין לחוש לו כלל.

האשל אברהם (סי' תסח) מבאר, שבסי' ריד אמורים דברי השו"ע באופן שהנודרים עצמם באים להתיר את נדרם, ולפיכך סבר שמועילה להם התרה, ואילו בסי' רכח אמורים דבריו באופן שהבנים באים להתיר את נדרם של אבותיהם, ולכך סבר שלא מועילה התרה, וטעם הדבר יתבאר להלן בסמוך.

ולפי המתבאר בדברי המטה יוסף לעיל, נמצא שכשם שמועילה התרה באותם נדרים ואין הם מוחזקים כאיסורי תורה ממש, כך תלוי חיובם במנהג המקום, והעוקר דירתו משם למקום אחר שאינם נוהגים במנהגים אלו, אינו חייב להחזיק בחומרי מקומו הראשון.

מיהו, בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קכב) הורה להחמיר בענין זה כשיטת הרשב"א דבנדרים שנתקנו לסייג ולמיגדר מלתא לא מועילה התרה, והוסיף שכן מוכח מרהיטת דברי השו"ע לעיל, דבסי' ריד הביא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהם, ובסי' רכח סתם בפשיטות כדעת הרשב"א, והרי זה כ"מחלוקת ואחר כך סתם", דהלכה כסתם.

כמו כן כתב בחיי אדם (סי' קכז סעי' יא), ובנשמת אדם (סי' נ), דבסי' ריד אמורים דברי השו"ע לענין מנהגים שלא נתקבלו בהסכמת הציבור, אלא שכך נתפשט המנהג במקומם במשך השנים, ובאופן זה סבר השו"ע שמועילה התרה, ואילו בסי' רכח אמורים דבריו לענין מנהגים שנתקבלו בהסכמת הציבור, ודינם כ"מעשה בית דין" שאין לו התרה, וכ"כ בס' נהר שלום (סי' תצו ס"ק ב). לדעתם, יתכן לומר שאדם העוקר משם למקום אחר אינו רשאי לבטל מנהגים כעין אלו שהיו נהוגים במקומו הקודם, וכפי שנתבאר לעיל מדברי המטה יוסף.

לחלק בין הנודרים עצמם לבניהם אחריהם

בעיקר נידון זה, אם מועילה התרה לנדר הנעשה לסייג, נראה שיש חילוק בין מנהגים שנתקבלו על ידי בני המקום עתה, לבין מנהגים שהיו נהוגים באותו המקום מקדמת דנא – מאבותיהם ואבות אבותיהם. ובהקדם הדברים נראה לברר את השיטות השונות בגדר חיובם של בנים לקיים את מנהגי אבותיהם:

א. בשו"ת חוות יאיר (סי' קכו) כתב, שחיובם של הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם, נובע מכך שקבלתם של האבות נעשית כ"מנהג המקום" שיש בו תוקף המחייב את כל בני המקום לדורי דורות. וע"פ זה כתב, שכל אותם הבאים לדור באותה עיר לאחר זמן, חייבים אף הם בקבלת מנהגים אלו, אף שלא היו אבותיהם מאותה עיר. וכמו כן אלו העוקרים ממנה דירתם פטורים מקיום המנהגים, כדין "ההולך ממקום למקום".

ב. בס' משא מלך (מנהגי איסור החקירה הרביעית) מבאר, שהבנים חייבים לנהוג במנהגי אבותיהם, משום שיש כח ביד האבות לקבל קבלה וסייג על כל זרעם אחריהם. ולפי דבריו אלו נראה פשוט, שדין זה הוא "חיוב גברא" ואינו תלוי במנהג המקום [ועיי"ש שהאריך לבאר ע"פ זה מה שהובא בסוגית הגמ' בפסחים שם, בבני ביישן שהיו מוחזקים מאבותיהם שלא לילך מצור לצידון בערב שבת, דטעם החיוב בזה אינו משום מנהג המקום, אלא שקבלת האבות מחייבת את הבנים, ומסתמא היתה כוונתם שתחול קבלה זו על זרעם אחריהם. לדעתו, גם יחידים יכולים לקבל קבלה עליהם ועל זרעם, אלא שכל זמן שאינם אומרים בפירוש שכוונתם לחייב את זרעם לנהוג במנהגם, תלינן דלא נתכוונו לכך].

לדעה זו, כיון שהמנהג מוטל על הבנים כ"חובת גברא", אין הוא פוקע מהם מחמת עקירת הדירה, ועליהם לקיימו אף במקומם השני. משא"כ לדעת החוות יאיר, דכיון שחיוב זה מוגדר כ"מנהג המקום" אפשר שאינו מוטל עליהם אלא בהיותם דרים שם. [אולם, אף לדעתו תלוי דין זה במה שנחלקו הפוסקים אם נדר שנעשה לסייג בטל על ידי עקירת הדירה (בשונה מנדר שיסודו בפלוגתא דרבוותא שלכו"ע נעקר בעקירת הדירה), פרטי דין זה יבוארו להלן].

וראה ס' סמיכה לחיים (להגר"ח פלאג'י יו"ד סי' ה) שהאריך הרבה בפלוגתא זו, והביא ראיות לדעת החוות יאיר, דאין כח ביד האבות ליצור חיובי נדרים על בניהם, ואין תוקף למנהגם אלא משום שנקבע הדבר כ"מנהג המקום" לבד.

ומעתה י"ל, דאף אם נקבל שגדר התנאי שהתנו האבות ביניהם הוא שיחול עליהם חיוב זה כאיסורים של תורה, מכל מקום, אין כח בידם להחיל חיוב זה גם על בניהם אחריהם, דלגבי הבנים אין כאן אלא "מנהג המקום" לבד, וממילא אם יעקרו דירתם למקום אחר יפקע חיוב זה מהם, וצ"ע בזה.

הטעם דלא מהני התרה לבנים

בביאור דעת הסוברים שנדר שנעשה על ידי האבות לא ניתן להתרה על ידי הבנים, מצינו שני דרכים בדברי האחרונים: בס' פרי תואר (יו"ד סי' לט ס"ק לב)מבאר, שהואיל והבנים אינם יודעים בדקדוק את הסיבות שגרמו לאבותיהם לתקן תקנה זו, לא ניתן למצוא להם על כך פתח או חרטה. ואילו הקרבן נתנאל (פסחים פ"ד אות ח) מבאר, שאופן ההתרה נעשה על ידי שמוציאים לנודר פתח, והוא אומר שאילו היה יודע שיזדקק לדבר פלוני לא היה נודר, וממילא נוסח הדברים אינו שייך אלא בנודר ולא בבניו.

[בפתחי תשובה (יו"ד סי' ריד ס"ק ה) כתב בשם שו"ת זכרון יוסף, שאין אדם חייב לנהוג במנהגי אבותיו אא"כ החזיק הוא עצמו במנהגים אלו זמן מסויים. ובערוך השולחן (שם סעי' יט) תמה על דבריו, שהרי מנהג האבות נקבע כמנהג המקום המחייב גם את הבאים לדור באותה העיר, וא"כ מפני מה צריך שאף הבנים ינהגו בכך זמן מסויים. ולפי המתבאר אתי שפיר, דהזכרון יוסף ס"ל כהמשא מלך, שיסוד החיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום קבלת האבות, ומשום כך סבר, שאין כח ביד האבות לחייב את הבנים אא"כ הם עצמם החזיקו זמן מה במנהג אבותיהם. אולם הערוך השולחן נקט בפשיטות כבעל החוות יאיר, שהחיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום שעל ידי הנהגת האבות נקבע הדבר לדורות כ"מנהג המקום", ומנהג זה חל על הבנים על ידי קבלת האבות לבד].

[20] שו"ת הר"ן (סי' מח). ראה שם שדן, באדם שנשא אשה מצרפת – מקום שקיבלו על עצמם חרם דרבינו גרשום שלא לישא שתי נשים, ועקר דירתו לקשטיליא, מקום שאינם מקפידים על חרם זה, אם חייב לנהוג בזה כחומרי מקומו הראשון. וכתב, דהדין האמור בריש פ' מקום שנהגו, שההולך ממקום למקום ואין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמקומו השני אף לקולא, אינו אלא לענין מנהגים בעלמא שנתיסדו על ידי בני הקהילות על פי הוראת אדם חשוב שהיה דר במקומם וכדומה. אולם, במקרה שנתיסד מנהג זה על ידי בית הדין הגדול שהחרים את כל בני הגלילות ובניהם אחריהם לקיים תקנתם, אין חרם זה בטל מהם מחמת שעוקרים דירתם למקום אחר. ולפיכך הכריע שאסור לאותו אדם לישא אשה אחרת על אשתו, אף שכוונתו להשתקע במקום שאינם מקפידים על חרם דרבינו גרשום.

[21] פרי חדש (או"ח סי' תצו אות יג). עיי"ש שכן מדוקדק מדברי הר"ן הנ"ל, דלא סגי במה שקיבלו על עצמם דבר זה בחרם, אלא צריך גם שחרם זה יתיסד ויתקבל על ידי בית הדין הגדול שבאותו הזמן, וכחרם דרבינו גרשום. אמנם, כאמור לעיל, יש סוברים שכל הסכמה שנעשית לסייג אינה פוקעת מבני המקום, אף שלא נעשתה בחרם, ואף על פי שלא נתקנה על ידי בית הדין הגדול שבאותו הזמן.

[בעיקר נידונו של הר"ן אם אדם העוקר דירתו למקום שאינם נוהגים בתקנת רבינו גרשום רשאי לישא אשה אחרת על אשתו, ראה ס' מטה אשר (דף קלח אות טו) שכתב בשם מהרש"ך, דהואיל ונישאו במקום שנוהגים שלא לישא אשה אחרת על פניה, אין הוא רשאי לשנות מנהגו זו על ידי עקירתו ממקומו, לפי שאין אדם רשאי לשנות מנהגיו במקום ד"חב לאחריני" (ודבריו צ"ב, שהרי כאן אין הבעל משנה את מנהגיו מדעת עצמו, אלא האיסור בטל ממנו מאליו מחמת עקירת הדירה)].

[22] בס' אדמת קודש שם כתב, שאף לדעת הסוברים שאדם ההולך ממקום למקום חייב לנהוג במנהגי מקומו הראשון שנעשו לסייג ולמיגדר מלתא, אשה שאני. לפי שאומדים אנו את דעת הנודרים שמתחילה לא היתה כוונתם לכלול בתקנתם את בנותיהם העתידות לצאת משם לאחר הנישואין ולעקור למקום אחר. ועיי"ש שהוסיף, שאע"פ שבנות אלו נהגו במנהגי מקומן בעת שבתן בבית אביהן, אין הן חייבות בהתרת נדרים לאחר הנישואין, לפי שלא היה בדעתן לקבל על עצמן הנהגה זו בתורת נדר, אלא שרצו לנהוג באופן הראוי וכשר בעיני אביהן, וראה כעין זה לעיל [דין יא] בשם שו"ת אגרות משה.

כמו כן, יש לחלק ולומר, ע"פ מה שנתבאר לעיל [דינים א, ג] שיש סוברים, שאשה מחוייבת לנהוג במנהגי הבעל משום שהיא משועבדת לו לכבדו ולנהוג בו כל מיני כבוד. ואפשר שמטעם זה פוקעים ממנה כל מנהגי מקומה הראשון, אף אלו שנעשו לסייג. ובפרט, כשמנהגה זה פוגם בחיוביה השונים לבעל, וכגון שנהגו שלא לעשות מלאכה בזמן מסויים וכיוצא בזה, ומחמת כן היא נמנעת מלעסוק במלאכות הבית השונות.

מדברי הבית יוסף בתשובותיו (יבום וחליצה סי' ב) נראה לדקדק, שאין חילוק לענין זה בין אשה הנשאת לבעל לבין אדם העוקר דירתו למקום אחר. דיעוי"ש שדן, לענין אשה אשכנזית שנפלה ליבום לפני יבם ספרדי, אם רשאי היבם לתבוע ממנה שתתייבם לו אף שמנהג קהילות אשכנז שאין מיבמים כלל אלא חולצים. ומסקנתו, שהואיל ותקנה זו שלא ליבם אלא לחלוץ נעשתה בחרם ובשמתא והוחזקה בקרב קהילות אשכנז כאיסור גמור, אין היבם רשאי לתובעה להפר את מנהגה [ועיי"ש שהוסיף עוד כמה טעמים לדין זה, ואכ"מ]. והדברים צ"ע, שהרי מיד כשנשאת לבעל [שהיה ספרדי אף הוא] בטלו ממנה כל מנהגיה, ומה טעם יש לאסור עליה עתה את היבום. וע"כ צ"ל, דכיון שהוא מנהג של סייג ונתקבל כאיסור של תורה, אין הוא בטל ממנה מחמת שקבעה דירתה בבית הבעל.

ושמא יש לדחות, על פי האמור לעיל [דין ו] בשם התשב"ץ (ח"ג סי' קעט), שאשה שמת בעלה בלא בנים חוזרת לכל מנהגיה הראשונים, ולכן, במות הבעל חלים עליה כל מנהגי האשכנזים הנהוגים בבית אביה, ובכללם שלא ליבם אלא לחלוץ. אלא שלפי"ז מוכרחים אנו לחדש שהיא חוזרת למנהגיה הראשונים אף שטרם פקעה זיקתה ליבם. [באופן אחר מצדד הבית יוסף שם לפרש, שכאשר בן לעדות המזרח נושא אשה אשכנזיה, נחשב הדבר כאילו התנו ביניהם בעת הנישואין שאם ימות הבעל לא יוכל היבם לתובעה שתתייבם לו אלא לחלוץ לבד. והדברים צ"ע, דהיאך יוכל הבעל להתנות עמה תנאי זה, הרי מנהגי קהילתו חלים עליה בעל כרחה, ודינה בזה ככל אדם העוקר דירתו למקום אחר שאינו רשאי להתנות שלא יחולו עליו דיני המקום. וכנראה שסבר, שהואיל ותכליתה של מצוה זו להקים זרע לבעל שמת, נחשב הדבר כאחת מזכויותיו של הבעל ובידו להתנות עליה ולבטלה].

[23] שו"ת גינת ורדים (כלל ג סי' ה), עי' שם שהביא את דברי מהר"ם אלשקר בשם רבינו יונה דלעיל, וכתב דלית דחש לה.

בברכה מרובה, נחת ושמחה!