מתי לחשוש בכתם להרגשה?

שאלה:

ראיתי בשבט הלוי המצורף למטה, שבכל כתם דם כגריס שניכר כדם שבא מגופה, לא היקל עד שהאשה לא התבוננה בדעתה שמא הרגישה.
ורציתי לברר האם יש בתי הוראה שכך ההוראה המקובלת? שאלתי כמה מורי הוראה ולא שמעו על כך , וגם כשאמרתי הוראה זאת לאישתי ראיתי שמתחילה להסתפק שמא הרגישה, ולא יודעת איפה בדיוק הרגישה.

שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קמב
ואשר שאל דעת עני כמוני, בענין רבוי נשים בזמן הזה שגם בהגיע וסתן אינם מרגישות, רק מוצאות בגדיהם התחתון נעשה לח, ותוכן שאלתכם אם יש מקום להקל עפ"ז איזה קולא, בבגד שאינו מקבל טומאה, או בגדי צבעונים.

הנה פשוט בעיני מעודי, דבזמן הזה צריכים אנו להחמיר בזה כעין ראיה בהרגשה ממש, לא משום שיטת הס"ט סי' ק"צ להוכיח מרש"י (ותוס') נדה נ"ח דלהלכה אפילו בלא הרגשה טמאה מדאורייתא, דזה ודאי נדחה מכל הפוסקים למעשה,
אבל הטעם לדון בזה"ז ראיה ודאי מגופה כראיה דאורייתא גם בלי הרגשה, עפ"י מש"כ הרמב"ם דרוב דמים ע"י הרגשה, ואנו חוששים שכן הרגישה, אלא שבזה"ז שהרבה נחלשו החושים, ועצבנות ותמהון שכיח מאד, אי אפשר להעמיד על דבריהם שלא הרגישו כלל, וכיון לפי הטבע רוב בא בהרגשה, ובזה"ז רבוי מאד לפי המציאות אינם מרגישות אין זה אלא חסרון חוש להבדיל בהרגשה, וכמו שכ' הגאון תשורת שי ח"ב סוס"י ק"א, וכן סתמתי בעניי בתשובתי בכ"ד, וכן בס' שיעורי שבט הלוי ריש וסוף סי' ק"צ, ועוד.

ואעפ"י שאין בידינו להחמיר כנגד המפורש להקל בכתמים, כמה פעמים הי' לבי נוקפי, באשה שמצאה על הבגד שסמוך לגוף דם ממש פחות מכגריס, אבל הוא דם טרי ממש, וריחו כריח דם נדה ממש, באופן שודאי יצא מן הגוף, איך אנחנו יכולים להקל מספק דם מאכולת, אלא שחז"ל אמרו היותו בלי הרגשה קבעו שיעור טומאה בשיעור זה, אבל להקל עוד ביותר מכשיעור, ורואים דם טרי ממש וריחו כריח דם נדות שיצא מן הגוף ודאי, אלא רוצים להקל דנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה, קשה קצת להקל בזה, ובפרט דאין אנו בקיאים כ"כ בהרגשה כנ"ל, ואעפ"י שעלינו לעשות למען טהרתן של בנות ישראל, מכ"מ מאן דמחמיר בזה אינו מן התמוהים.
ואמנם אם אחרי חקירה עיונית אחרי שעיינה האשה במחשבתה ונפשה היא חוזרת ומאשרת שבאמת לא הי' ספק דם בהרגשה ודאי יקוב הדין והלכה פשוטה להקל באופנים הנ"ל, מכ"מ מן הנסיון הרב למדתי דאעפ"כ להקל למעשה בנמצא דם רב על אינו מקבל טומאה, או בגד צבוע, הרבה עזרה משמים צריך.

תשובה:

למעשה הוא לא אומר מה שאמרת בשמו… הוא מסכים ששורת הדין להקל, אלא שבמקרים מסוימים מאוד שניכר לעין כל שזה ממש דם טרי של נדות, וגם בזה לא אמר שחייבים להחמיר אלא שהמחמיר אינו מן המתמיהין, אלא שבהרבה דם על דבר שאינו מקבל טומאה "להקל הרבה עזרה מן השמים צריך"… בעיני הוא מיקל יותר מהמקובל… בס' ארחות טהרה למשל כותב שכאשר הדם הוא בגודל שלוש אצבעות יש להתייחס אליו כראייה ולא ככתם ואין להל בדבר שאינו מקבל טומאה. כלומר בריבוי דם יש אכן תמיד את הספק מתי זה כבר ראייה מש, כי נשים היום אין להן הרגשה [הלכתית] גם במחזור ממש.

ברכה והצלחה