אמונה ותפילה – סתירה?

שאלה:

שלום רב,
יש לי שאלה בנושא של אמונה ותפילה, מקווה שאצליח לנסח את זה ברור
תודה מראש לרב.
בשנתיים-שלוש האחרונות אני משתדלת להתחזק מאוד באמונה וביטחון בה',
ושמתי לב שככל שאני מתחזקת בזה יותר אז התפילות שלי נעשות יותר "רגועות".
כלומר, למשל אני בתקופת שידוכים, אז ברור שאני מתפללת על זה כל יום בלי סוף, אבל לפני שהייתי חיה אמונה הייתי יותר מתוסכלת מדברים שאין לי והתפילות ממש היו עם דמעות, ממש רציתי לקרוע את השמיים
והיום אני באמת חיה רוב הזמן בתחושה שה' יודע מה טוב לי וזה יבוא כשיגיע הזמן, אז גם כשאני מתפללת זה נעשה בצורה יותר מתונה
ובאיזשהו מקום אני מרגישה שאולי אני מאבדת פה את המעלה של התפילה "מתוך צרה", כי כשהתפללתי בלי שעבדתי במקביל על לחיות אמונה וביטחון זה היה תפילות ממקום יותר חסר אונים ויותר מתחנן ודומע…
אני מרגישה בוודאות שהרוגע הזה שלי עכשיו בתפילות הוא באמת ממקום של ביטחון בה', אבל אולי בכל זאת משהו פה מתפספס?

תשובה:

שלום וברכה

ראשית, אני מוכרח לומר שקראתי את שאלתך כמה פעמים, פשוט משום שהתפעלתי!

הן מהניתוח היפה הן מהתפיסה הכל כך נכונה שאת מסגלת לך. אין ספק שאת לא מפסידה כלום, זו הדרך הנכונה והאמיתית, להשליך יהבנו על ה', לחיות מתוך שמחה ואמונה וביטחון גמור בטובו וחסדו, וביחד עם זאת, להתפלל לישועתו, משום שכך ברא אתה העולם, שיש דברים שטובים ונכונים לנו, ואעפ"כ נזכה בהם בזכות התפילה.

בורא עולם ישלח לך ישועתו בקרוב, זיווג הון ואמיתי, ותקימו יחד בית של קדושה אור ושמחה לאורך ימים ושנים טובות ונעימות.