שאלה:
מדוע דווקא בנטילת ידיים חששו לידיים לא נקיות ולכן מברכין לאחר הניגוב,
לעומת מצוות או ברכות אחרות שלא חששו לכך? אם אפשר שהרב יציין למקור.
תשובה:
שלום וברכה
הגמרא בפסחים ז ע"ב מבארת, שאף שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן [לפני קיומן], בנטילת ידיים שמהותה בדרך כלל [או שכך היא המציאות או שהחיוב ליטול הוא מחמת חשש זה] שאין ידיו נקיות ולכן הוא צריך ליטול, כגון שיצא מבית הכסא, לכן לכתחילה קבעו שכאן הברכה לא תהיה עובר לעשייתן אלא לאחר הנטילה. ויש שכתבו להרויח שניהם, ולברך אחרי הנטילה קודם הניגוב שגם הוא חלק מהמצוה ועדיין נחשב עובר לעשייתן.
מקורות:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח סעיף יא
מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם מים שניים. הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ.
