שאלה:
שלום כבוד הרב.
שמעתי שיש שוקולדים מסוימים (חפיסות שוקולד) שהם מיוצרים על ידי גויים בחו"ל, ולמרות שהם מבושלים על ידי גויים, יש רבנים שמכשירים את השוקולדים הללו כי הם סומכים על דעה הלכתית שאומרת שכל מה שבושל (או נאפה) למטרות מסחריות, לא שייך בזה איסור בישול גוי, גם אם כל תהליך הבישול נעשה על ידי גויים וגם אם בעלי המפעל הם בעצמם גויים.
כמובן, מדובר פה בחפיסות שוקולד שהמרכיבים שלהן כשרים.
השאלה שלי היא: האם זה נכון שיש דעה כזאת בפוסקים?
תודה מראש.
כל טוב, בשורות טובות, ישועות ונחמות.
תשובה:
שלום וברכה
לגבי שאלתך בענין בישולי עכו"ם בשוקולד, יש שני צירופים לקולא, אבל שניהם שנויים במחלוקת ולכן נראה להחמיר בזה לכתחילה.
א. ראשית לשאלתך לגבי בתי חרושת: המהרי"ט צהלון (שו"ת, סי' קסא, הובא בברכי יוסף יו"ד קיב, ט) נקט, שדין התבשיל לענין זה ודין הפת שווים, וכשם שהקלו לענין פת פלטר בשונה מפת בעל הבית לגבי מאפה, כך גם אם בישל פלטר – בית חרושת, לא גזרו חכמים לאוסרו באכילה. ואף שרוב האחרונים דחו שיטתו, בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד, מח אות ה) כתב בענין זה לגבי חטיף צ'יפס הנעשה במפעל של נכרים:
"ואם יש בהו איסור בישול עכו"ם… אין בזה היתר ברור. והוא כמו כל דבר הנעשים בבתי חרושת שיש אומרים טעמים להקל, וכן נוהגין רוב העם, ובאיסור זה שהוא דרבנן אין למחות באלו שמקילין".
אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ב, מה) הביא שהחזון איש החמיר בזה, וכתב שכן הוא העיקר לדינא.
ב. צירוף נוסף יש לומר כאן, שהשוקולד אינו נאכל כחלק מעיקר הסעודה, אף שגם בזה מצינו מחלוקת.
ואסביר את הדברים: אמרו בגמרא (ע"ז לח, א):
"אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב, כל הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו הכי, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב, כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. מאי בינייהו, איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא".
ומשמע, שלא די בכך שהמאכל עולה על שולחן מלכים, אלא צריך שיהיו מלפתים בו את הפת, אבל אם נאכל ארעי וככל הנ"ל, אין בו חשיבות ואינו אסור משום בישולי עכו"ם. וכן נראה ברמב"ם (מאכ"א יז, טו), ז"ל:
"במה דברים אמורים, בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם. אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו"ם, אע"פ שאינן נאכלין חיין, הרי אלו מותרין, וכן כל כיוצא בהן. שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה, ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, אין אדם מזמן את חבירו עליו".
אלא שבשו"ע (יו"ד קיג, א) נראה היפך הדברים, ולדבריו, כל העולה על שולחן מלכים, ואפילו לפרפרת בלבד – מנה אחרונה וכדומה, יש בו משום בישולי נכרי, שכך כתב:
"דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עו"ג, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובדי כוכבים".
ואם כן יהיה נדון דידן תלוי במחלוקת זו.
אמנם, הרשב"א בתורת הבית (ב"ג, ש"ז) כתב לחדש, שלא אמרו בגמרא שצריך שיהיו מלפתים בו את הפת, אלא במאכל שאין בו חשיבות מצד עצמו, וכל חשיבותו היא רק משום שהוא עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אבל מאכל חשוב שעולה על שולחן מלכים, אף שאינו טפל לפת, אסור משום בישולי עכו"ם. יעוי"ש שהקשה על מה שאמרו בגמרא שם שהנפק"מ בין שתי הלישנות בגמרא היא לענין דייסא, וצ"ע שהרי דייסא נאכלת בפני עצמה ולא מלפתים בה את הפת. וכתב ליישב, וז"ל:
"ויש לי לומר, דלא אמרינן ללפת את הפת, אלא דוקא במיני לפתן, כלומר, שאין בכל מיני לפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים, שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת, לפי שאין קירוב הדעת אלא בהן. אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן, לא בעינן שעולים על שולחן מלכים ללפת, אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול, יש בהן משום בישולי נכרים".
בערוך השולחן (שם, ז) כתב בדעת השו"ע:
"נראה שדעתם כן הוא, דזה שאמרו חז"ל ללפת בו את הפת, לאו דווקא הוא, ואורחא דמילתא קאמר, דדבר שאינו חשוב אין מעלין על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה על שלחן מלכים, אף על פי שנאכל בפני עצמו ולא עם הפת".
אמנם, בהגה' חתם סופר לשו"ע שם (סעי' ב) כתב לחדש, שתבשיל חשוב שאינו בא ללפת את הפת, אינו אסור אלא אם כן הוא בא לעיקר סעודה, אבל אם הוא בא לקינוח בעלמא או לפתוח בני מעיים, אין בו משום בישולי עכו"ם, וכן כתב בשו"ת בית שלמה (יו"ד, קעח), והתיר על פי סברא זו שמן שהופק על ידי בישול נכרי [ושאר מיני רוטב שאינם באים ללפת את הפת אלא להטעים את המאכלים הבאים לעיקר הסעודה]. אלא שהבית מאיר (שם, ב) חולק על דבריו, וסובר, שגם דבר חשוב הבא לקינוח סעודה יש בו משום בישולי עכו"ם, אף שאינו בא ללפת את הפת, וכ"כ בחכמת אדם (סא, א).
ואם כן לסיכום, גם בשאלה זו מצינו מחלוקת בין גדולי האחרונים.
בתשובות והנהגות (ח"ה, רמט) כתב בענין דומה:
קבלתי קונטרסו, שיש להתיר מיני דגני בוקר, שנתבשלו ע"י עכו"ם, כיון שלא נאכל אצל מלכים לסעודה המשביעה, אלא נאכלים בדרך כלל בבוקר כסעודה קלה להשקיט הרעבון. וכן זוכר אני שבחו"ל נהגו להקל. [והביא עוד סניף להתיר, שכיון שמיוצר בבתי חרושת ואין שום שייכות לקונה בשוק עם המבשל בבי"ח, ולא שייך בזה קירוב חתנות, אינו בכלל הגזירה דבישול עכו"ם].
אמנם, בארץ ישראל בהכשר העדה החרדית מקפידים שישראל יסיק התנור. וטעם המחמירים הוא, דס"ל דכל שנאכל אצל מלכים לסעודה, אפי' אם אינו סעודה העיקרית נמי אסור, וא"כ כיון שדגני בוקר חשובים גם אצל מלכים לסעודת הבוקר יש לאסור. ומה עוד, דיש לצדד שאפילו במידה ונאכל למלכים אפילו שלא בסעודה כלל, אלא עראי בעלמא (כמעדנים וכדו') ג"כ נאסר בבישול עכו"ם. (ע"ע בדברינו להלן הערה ה'). [ואף שמיוצר בבית חרושת כבר קי"ל שאין לסמוך על היתר זה, ועיין בדברינו להלן הערה ח'].
ומעיקר הדין נראה, שיש להתיר, ומ"מ יש מקום להדר, ולכן במקום שאפשר להשיג בבישול ישראל, ראוי להדר בכך. עד כאן דבריו.