שאלה:
שלום כבוד הרב,
מותר לאפות ג'חנון בתנור עם שעון שבת בערב שבת לשבת בבוקר?
מדובר בג'חנון שמגיע כבצק ודורש אפיה ולא כזה שרק דורש חימום.
והאם בכלל יש בעיה להשתמש ככה בתנור? או להשתמש בשעון שבת?
והאם יש הבדל בין מאכל שמבושל כבר כל צורכו, או אפילו שליש מבושל, למאכל שלא מבושל בכלל?
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה
לגבי מאכל שאינו מבושל או אפוי, הפוסקים אסרו זאת כל אחד מטעם אחר, הציץ אליעזר מוכיח שבאופן זה חששו חכמים שמא יבוא לעשות מלאכה בשבת, בשונה מהדוגמאות שהזכרת שאין בהם חשש זה כפי שמבאר והעתקתי דבריו להלן. בהר צבי דן בזה במחלוקת הפוסקים אם חששו שמא יגיס ואם מותר שהייה על גרופה וקטומה של דבר שאינו מבושל, והעתקתי דבריו. האגרות משה סבור שיש בזה זילותא דשבת ופשוט בעיניו שאם היה הדבר בזמן חכמים היו גוזרים על כך. ביביע אומר י, כו אות ו דוחה סברא זו אבל לא את עצם הדין, לכן בזה ודאי יש לאסור ומכמה טעמים.
לבי מאכל מבושל או אפוי, ראה כאן בהרחבה את ההבדל בין יבש ללח.
שבת שלום
העתקתי את תשובות הפוסקים בענין.
מקורות:
שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן ו
בישול וחימום תבשילין על תנור חשמלי הנדלק בשבת ע"י שעון מכוון מע"ש. ב"ה. יום ועש"ק י"ד אדר"א שנת תש"ו לפ"ק. ירושלים עיה"ק ת"ו. לכבוד ידידי היקר הרה"ח השו"ב המופלא מוה"ר יצחק אהרן העליר שליט"א, שו"ב בנתניה.
אחדשה"ט באהבה וכבוד. נשאול נשאלתי מאת כת"ר בנידון אם מותר להכין לשבת תבשילין בצורה כזו. להשים את הקדרה עם המאכלים הבלתי מבושלים על כירה חשמלית, ולהתקין מערב שבת שעון חשמלי שיפתח את החשמל בהתחלת הבישול ויסגור בסוף הבישול, והכל נעשה מעצמו בשבת, עכ"ל השאלה.
והנני לענות לו כפי אשר חנני החונן לאדם דעת. (א) והנה נידון עצם העמדת שעון מע"ש =מערב שבת= שידליק ויכבה בשבת כבר נתפשט הדבר להיתר עפ"י גאוני הדור העבר, ה"ה: השואל ומשיב, ומהר"ם שיק, ועוד, כנזכר בספרי שו"ת ציץ אליעזר (סימן כ' פרק ט').
והשאלה בנידוננו היא על ששם על זה תבשיל שיתבשל בשבת ולשם כך בא כל עצם כיוון ההדלקה והכיבוי.
גם זה נלע"ד בודאי, שלהשים התבשיל בשבת אסור אפילו לפני הגעת זמן ההדלקה.
ואף שבגמ' ביצה (ד' ל"ד ע"א) איתא דאם הביאו האור לבסוף רק אחרון חייב וכולן [המביא את העצים והשופת את הקדרה והמביא את המים והנותן בתוכו תבלין והמגיס] פטורין, ופירש"י, משום דהנך לא עבדי מידי, ומשמע לכאורה מלשון זה של לא עבדי מידי שפטורים לגמרי [ועיין בבית אפרים חאו"ח סימן כ"א], וכן הרמב"ם (בפ"ט מה' שבת ה"ד) פוסק ששנים האחרונים בלבד [המביא עצים על האור והמגיס] חייבין משום מבשל, עיין שם בהשגת הראב"ד ומ"מ וכ"מ ולח"מ.
אבל נראה שהכל רק לענין להתחייב כרת או סקילה או חטאת, בזה אמרו שהראשונים פסורים /פטורים/ כשהביאו את האור לבסוף, אבל על איסור עוברים גם הראשונים, (עיין הגדרת הרמב"ם בזה פ"א מה' שבת ה' ב' ג').
וכן נפסק ברמ"א באו"ח (סי' רנ"ג סעי' ה') לענין הוצאת הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן והושבתן אצל תנור בית החורף שמסיק אח"כ העכו"ם בשבת מפני הצינה, שמותר הוצאתו והושבתו רק ע"י עכו"ם, אבל ע"י ישראל אסור, עיין שם בביאור הגר"א ס"ק ע"א שמציין המקור לזה מגמ' ביצה הנ"ל, והיינו כמו שמפרש המג"א בס"ק מ"א. שלכן אסור ע"י ישראל אף שעדנה קודם ההסקה, משום דהו"ל כא' נותן הקדרה וא' נותן האור, דהראשון פטור אבל אסור, ע"ש ובמחצה"ש, וכן חוזר וכותב המג"א (בסי' שי"ח ס"ק י"א) בתורת כלל, וז"ל: והוי יודע שכל דינים דאוסרים משום בישול, אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סס"י רנ"ג. וכן כותבים בפשוטו באין חולק, בשו"ע הגרש"ז (סי' רנ"ג סעי' כ"ז), וחיי אדם (ה' שבת כלל כ' סי' ט"ו) ומשנה ברורה (סי' רנ"ג ס"ק ק' בשם תה"ד) [ואף הבית אפרים שם מתיר רק ליהנות בדיעבד כשכבר נתבשל, אבל לא לכתחילה] עיין שם.
ואפי' ע"י עכו"ם לא הותר שם כי אם לתנור בית החורף דעיקר כוונת ההיסק בשביל חימום הבית, ומשא"כ תנור שמבשלין בו כל ימות החול שאז אסור אפי' ע"י עכו"ם כדמבואר בט"ז בס"ק י"ח, וכן במשנה ברורה ס"ק צ"ט בשם הטוב טעם ודעת, הבית שלמה, והשואל ומשיב, וכן דעת שו"ת מהריא"ז ענזיל (בסי' מ"ו) עי"ש, והדברים ארוכים.
לכן כל מה שיש לדון הוא רק כששם התבשיל על הכירה החשמלית עוד מערב שבת.
(ב) ולכאורה פשוט הדבר להיתרא מכיון שאינו עושה שום מלאכה ושום פעולה בשבת, וכדסוברים בית הלל בשבת (ד' י"ז י"ח) שמותר להתחיל במלאכה מע"ש והיא הולכת ונגמרת מאליה בשבת, ומפרש בירושלמי (שם פ"א ה"ה): ומה טעמהון דב"ה, ששת ימים תעשה מעשיך וביום [דהאי ביום קרינן גם ארישא דקרא דלפעמים יעשה מלאכה אף ביום השביעי, קרבן העדה], מה מקיימין ב"ה טעמון דבית שמאי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך [שדורשין כל מלאכתך גומרה מבעוד יום] בעובדי ביידן [שלא יעשה מלאכה בידים. משא"כ כשנעשית המלאכה מאליה שרי]. הרי דלב"ה מותרת כל מלאכה הנעשית מאליה בשבת, וכן פוסק הרמב"ם (בפ"ג מה' שבת ה"א) וז"ל: מותר להתחיל מלאכה בערב שבת אעפ"י שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליה, וה"ה לכאורה גם בנדו"ד דמאי שנא.
וכן יש להוכיח לכאורה כזאת גם מדברי הרשב"א בשבת (ד' ל"ט ע"ב) שכותב במבשל בחמי טבריה, דלהניח על גביו בלא הטמנה מע"ש מותר ובשבת אסור. וכן מביא המג"א (בסי' שי"ח סק"י) בשם הר"ן, דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריה אבל מע"ש מותר, ובחידושי רע"א שם מוסיף וכותב דיש לדון דגם על תולדות אור מותר להשהות דלא גרע מכירה גרופה דמותר כיון דלא שייך שמא יחתה, וא"כ ה"ה לכאורה גם בנידוננו בתנור חשמלי שלא שייך ג"כ שמא יחתה.
ועוד בה שלישיה להביא ראיה לכאורה שמותר, מדברי ההלכות קטנות למהר"י חגיז (ח"א סי' קפ"ט) שמובא בספרי שו"ת ציץ אליעזר (סי' כ' פ"א אות ט"ו) ששואל, ע"ז שכשחל יו"כ בע"ש היו הבבלים אוכלין אותו לערב כשהוא חי, הרי היו יכולים לשים חבל ארוך כשיעור יום ראשו אחד דלוק וא' כרוך על העצים ויתנו הבשר בדוד ואש לא ישימו וכשיגיע הלילה יבעירו העצים, ע"ש, ובהערותי על דבריו, הרי לכאורה כדוגמת נידוננו, ששם התבשיל מע"ש על מקום האש ואש עוד אין אלא יבוא מאליו בשבת על אותו מקום ומתיר בזה ההלכות קטנות.
(ג) אכן אבל לאחר העיון נלענ"ד שיש לשדות נרגא בכל הראיות הנ"ל. עפ"י מה שמצינו שיש דברים שאפי' בכה"ג שעושה מעשה פעולתו מע"ש בכל זאת גזרו חכמים ע"ז איסור משום שמא יבוא לידי עשיית מלאכה בשבת.
דהנה אמרינן בשבת (ד' מ"ז ע"ב) שאסור ליתן מים לכלי שתחת הנר מפני שהוא מכבה, מע"ש ואין צריך לומר בשבת, ומפרש רב אשי הטעם מפני שמקרב את כיבויו, ופירש"י. דזה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה.
ובתוס' ד"ה מפני, מקשים, דמאי שנא שריית דיו וסממנים ופריסת מצודה דשרינן בפ"ק עם השמש, והכא אסרינן מע"ש שלא יבואו לעשות בשבת, ומתרצים דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן, אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים, או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות וכו' עיין שם. וכן נפסק ברמב"ם (פ"ה מה' שבת הי"ג) ובכ"מ. ובשו"ע או"ח (סי' רס"ה סעי' ד') ע"ש ובט"ז סק"ב ומג"א סק"ז, ובשו"ע הגרש"ז סעי' ח' שמטעים הסבר החשש, לפי שהמלאכות שהותרו (בסי' רנ"ב) להתחיל מע"ש הכל יודעים איסור עשיית מלאכה בשבת ולא יטעו בזה, אבל כאן ידמה שאין בזה שום איסור כלל אף משתחשך כיון שנותן המים קודם נפילת הניצוצות.
וא"כ לפי"ז בנידוננו, נהי דעצם ההדלקה והכיבוי בשבת ע"י כיוון השעון מותר כנ"ל אות א' בשם הפוסקים, ולא שייך למיגזר לשמא יבוא לעשות בשבת כי ההדלקה והכיבוי אב מלאכה היא ולא יבואו לטעות בכך, ואף אין לחשוש שיבואו לכוון השעון בשבת, שיש בזה מעשה רב ומוקצים הם, עיין בספרי שו"ת ציץ אליעזר (בסי' כ' פרק ט'). אבל לענין שימת הקדרה שיתבשל התבשיל, שפיר יש לגזור לשמא יבואו להשים הקדרה גם בשבת קודם הגעת זמן ההדלקה, מפני שלא נראה כ"כ לאיסור וידמה בדעתו שאין בזה שום איסור כלל אף משתחשך, גם לפעמים יכול לקרות שישימנה קרוב לזמן ההדלקה ועם שימת הקדירה ידלק באותו רגע ויבוא לידי חיוב חטאת, וכן אפילו בלי משים יכולים לבוא להוריד הקדרה בשבת לרגע מהתנור ולהשים חזרה, ויבואו לידי איסור מבשל.
וביותר יש לחשוש מפני הרואים שלא יאמרו התירו פרושים את הדבר, ומותר להשים הקדרה אפי' בשבת לפני ההדלקה ואין בשימה זו כלום, וכמו"ש בכה"ג להסביר גם בספר אהל מועד בשער השבת (דרך ז' נתיב ד') בההיא דאין נותנין מים בכלי, שלהכי אסור אפילו בע"ש, שהרואה יהיה סבור שבשבת נתנו שם ויבוא ליתן בו מים אפי' כשנותנו שם בשבת וכו' ע"ש. וכמו"כ ה"נ יסברו שמותר אפי' בשבת.
(ד) והראיה הנ"ל ממבשל בחמי טבריה שמותר להניח על גביו בלא הטמנה מע"ש, יש לדחות דשאני התם שכל עצם איסור הבישול שם אינו אלא מדרבנן, ומשא"כ כאן שעצם הבישול הוא מדאורייתא, ואף להגרע"א הנ"ל שמתיר אפי' בתולדות אור, מ"מ אינו דומה כלל להתם, דשם הרי החום נמצא כל הזמן מיד עם שימת הקדרה מע"ש, לכן אין לגזור שיטעו להשים גם בשבת, כי הרי השימה בזה היא מיד על האור וכו"ע ידעי שבכה"ג אסור.
וממילא ירדה הראיה גם מההיא דהלכות קטנות מציורו משימת חבל ארוך הנ"ז מכיון ששם האש כבר בעין ואין חשש שיבואו לטעות להשים אפילו בשבת, משא"כ בנידוננו שאין עוד שום אש כלל, כנ"ל.
חוץ מזה אין להביא ראיה ממקדש (שבאופן זה מדבר שם ההלכות קטנות, משעיר של יוה"כ). דשאני כהנים דזריזין הן ולא יבואו לטעות או לשכוח לעשות גם בשבת, דומיא דאמרינן בשבת (ד' כ' ע"א) כן פוסק הרמב"ם (בפ"ג מה' שבת ה"כ) שבמקדש מאחזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה ואין חוששין שמא יחתה בגחלים שהכהנים זריזין הן.
(ה) כל זה הוא אפי' כשרוצים להשים על התנור תבשיל מבושל כדי שיחזור ויתחמם בתנור בשבת [שגם בזה בתבשיל לח יש לדעת הרבה פוסקים משום מבשל כשחוזר ומרתיח עיין להלן].
ולהשים תבשיל שאינו מבושל עוד לגמרי כדי שיתבשל, מוסף על כל הנ"ל יש לאסור גם מטעמים דלהלן.
דהנה בביצה (ד' ל"ה ע"א) מבואר שמגיס את הקדירה חייבים עליה משום אב מלאכה של מבשל. וכן נפסק ברמב"ם (בפ"ט מה' שבת ה"ד).
יתר על כן נפסק באו"ח (סי' שי"ח סעי' י"ח). שאפילו להוציא בכף מאלפס וקדרה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור אין מוציאין, אם לא שנתבשל כל צרכו, מפני שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל, וכן הוא ברמב"ם (בפ"ג מה' שבת הי"א) כשהקדרה עומדת על האש, ע"ש במ"מ וכ"מ. ובספר אור שמח שמסביר טעם האיסור הואיל והוא ע"ג האש קרוב לפסיק רישא שיגיס ויתבשל ע"י ההגסה, ועיי"ש במשנה ברורה ס"ק קי"ד שכ"ש להגיס ממש אסור ויש חיוב חטאת דבזה מסייע ומקרב להבישול וחשיב כמבשל, ע"ש ובשער הציון ס"ק קל"ז ובביאור הלכה, [ועיי"ש ברמ"א שכותב שלכתחלה יש ליזהר אף בקדרה בכל ענין, והיינו אפילו בנתבשל כל צרכו ובט"ז שבנגמר כל צרכו אין להחמיר בהוצאה רק הרוצה להחמיר יחמיר להפוך בקדרה, ובמ"ב ס"ק קי"ז בשם האחרונים דלא נהיגין להחמיר בזה והרוצה להחמיר יחמיר רק בהגסה ממש, ובביאור הלכה שמביא בשם הפר"מ דבהגסה ממש במבושל כל צרכו יש בו איסור מדרבנן ומה שמקשה עליו].
והנה בשבת (ד' י"ח ע"ב) שואלת הגמ' אליבא דב"ה שמתירין לתת את הצמר ליורה מע"ש: צמר ליורה לגזור [שמא יחתה בגחלים רש"י]. ומתרצת: אמר שמואל ביורה עקורה. וניחוש שמא מגיס בה. בעקורה וטוחה, ופירש"י: מגיס מהפך בה ובמבשל הוי בישול.
הרי דבלי עקורה וטוחה גוזרים לשמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל, וא"כ ה"ה בנידוננו יש לאסור להשים תבשיל שאינו מבושל על התנור החשמלי שיתחיל הבישול בשבת, משום שמא יבוא להגיס התבשיל ויתחייב משום מבשל, [ולא יצויר שלא יבואו להסיר הקדרה לראות איך שמתבשל ולהגיס הכף לתוך הקדרה], גם גזירה לחשש יותר מצוי, לשמא יכניס הכף לתוך הקדרה העומדת על האש אפי' לא לשם הגסה כי אם רק כדי לטעום התבשיל, שג"כ אסור, וכנ"ל בשם הרמב"ם והשו"ע.
(ו) שבתי והתבוננתי שבעיקר דבר זה אי גם בתבשיל גזרינן לשמא יגיס, או רק בלתת את הצמר ליורה, תליא באשלי רברבי.
דהנה הרמב"ן על שבת (ד' י"ח ע"ב) ד"ה והלא מגיס, מביא לראשונה דברי התוספתא והגמ' ביצה הנ"ל שגבי בישול המגיס נמי חייב משום מבשל, אבל מוסיף וכותב. דמיהו לא גזרינן דילמא מגיס כדגזרינן בצובע, שאין דרך כ"כ להגיס בה אלא משעה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו שנמצא אף הוא מבשל, ובההוא ליכא למיחש כדאמרינן קדרה חיתה שרי. אבל משהגיס דבלא מגיס מתבשל, אף המגיס פטור דמאי עביד הלכך ליכא למיגזר בשבת משום מגיס ללאו /דלאו/ קרובי בישולא איכא דבלא"ה מתבשל. עוד כותב לחלק, דמשו"ה לא אדכרו מגיס משום שחתוי הגחלים כוללת יותר שיש לחוש אפילו במבושל כמאכל ב"ד =בן דרוסאי= ובצלי ופת, ואלו משום מגיס ליכא, לפיכך הזכיר חיתוי גחלים בכ"מ, ובקדרה חיתה ליכא משום מגיס כי כי היכי דלית בה משום חיתוי גחלים דהא מסח לה לדעתי' מיני' ולא נגע בו כלל. ועוד כותב לחלק דגבי צבע יש לחוש לפי שהוא קרוב להיורה והוא מפסיד הרבה, ושכ"נ מהירושלמי, ע"ש.
יוצא מזה. שלחילוק הראשון של הרמב"ן, אימתי לא חיישינן למגיס, רק כששם הקדרה על האש מע"ש שההגסה ראשונה כבר היתה מע"ש [עיין שם בהגהת הגרא"ז מלצר שליט"א] עם התחלת הבישול, אזי ליכא למיגזר כבר משום מבשל, דתו אפילו אם יגיס לאו קרובי בישולא איכא, אבל כשהתחלת עצם הבישול יהיה רק בשבת כבנידוננו, שאם אז יעשה הגסה הרי זה הגסה ראשונה ויתחייב משום מבשל, בכה"ג שפיר גזרינן לאסור הדבר משום שמא יגיס.
ובחילוק השני הרי סובר הרמב"ן בפשוטו ששפיר גזרינן משום שמא יגיס גם בתבשיל והא שהזכירו משום שמא יחתה הוא רק מפני שגזרה זו כוללת יותר, ורק בקדרה חייתא לא גזרו מפני שמשהא את זה בתנור כל הלילה ודעתו לאכלו למחר, אבל כבנידוננו שמכוון ההדלקה לשבת בזמן האכילה ודעתו לאכלו בשעה קרובה ואין שהות גדול שפיר יש לגזור לשמא יגיס.
ולחילוק השלישי יוצא שרק בצמר ליורה גזרו לשמא יגיס לפי שהוא קרוב להיורה והוא מפסיד הרבה אבל בתבשיל בקדרה לא גזרו מפני דאין לחוש לשמא יגיס.
וכחילוקו הראשון הנז' של הרמב"ן מבארים גם הרשב"א והמאירי, ומוסיפים עוד לומר [וכזה גם הרא"ש בפ"ג דשבת סי' י"א] דכל דבשל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל.
(ז) והטור באו"ח (סי' שי"ח) פוסק, דאפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משום בישול אם נצטנן כבר, ואם לא נתבשל כל צרכו ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול אפי' בעודו רותח וכו', וע"ש בב"י שמבואר שזוהי כשיטת רש"י בד' י"ח הנ"ל, שאפילו בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול, ומביא גם דעות הסוברים דמשהגיע למאכל בן דרוסאי חיובא ליכא אבל איסורא איכא ע"ש ובב"ח ודרישה.
ובשו"ע סעי' ד' פוסק ג"כ כדברי הטור הנ"ל דאפי' נתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן אם הוא תבשיל שיש בו מרק, ובט"ז סק"ג מבאר ג"כ שזהו דעת רש"י בשבת הנ"ל גבי שמא יגיס בה [וכן בביאור הגר"א ס"ק י"ב] ומביא דברי המ"מ שאף לדעת הרשב"א וקצת מפרשים דכל שנתבשל כמאב"ד =כמאכל בן דרוסאי= בין /אין/ בו משום בישול דבר תורה מ"מ באור ממש אסור ע"ש, וכן בסעי' ט"ו ברמ"א שמביא דעת המקילין בנתבשל כל צרכו, דכל שאינו נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך אפי' נצטנן מותר, ושנהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי, ועיין במג"א (סי' רנ"ב סק"ב) ובמחצה"ש ופרי מגדים, וכן באו"ח (סי' רנ"ז סעי' ד') וביאור הגר"א ס"ק י"ז.
יוצא לפי כל הנ"ל בנידוננו, שלא מיבעיא בלא נתבשל כלל, או לא הגיע עוד למאב"ד, שבודאי יש לגזור ולאסור משום שלא יגיס, אלא אפילו בנתבשל כל צרכו ונצטנן והוא דבר לח ג"כ יש לגזור משום שלא יגיס שאסור עכ"פ מדרבנן לפי החלטת הפוסקים הנ"ל.
ורק לתירוץ הג' שברמב"ן הנ"ל יש מקום לומר שלא גזרו לשמא יגיס אלא בצמר ליורה לפי שהוא קרוב להיורה ומפסיד הרבה.
ובמ"ש הרמב"ן שכחילוק הזה נראה מהירושלמי, עיין לעומת זה באור שמח (בפ"ג מה' שבת) מה שמבאר בשיטת הירושלמי שס"ל שלא התירו ב"ה בהתחיל מע"ש כי אם סוג מלאכה שחיובו נגמר בשעת עשיית האדם, כמו מבעיר וצידה וכי"ב, אבל בצלייה ואפיה שהחיוב לא מיד עם פעולת האדם כי אם אח"כ כשנצלה בו כגרוגרת, או נאפו פניה, או נתבשל שליש בישול, בזה יש לחייב אפי' כשהתחיל מבעוד יום והצליה והאפיה היתה בשבת, דמיקרי דלא נגמרה מלאכתה מבע"י =מבעוד יום=, דאילו היה עושה כן בשבת לא היה חייב על האפיה לולי גמר האפיה שנקרמו פניה, נמצא דזה שנעשה בשבת הוא מעצם המלאכה המחייבת לאדם אם אפה בשבת, שפיר יש לגזור, ומעיר גם שבירושלמי לא נזכר בכלל הגזירה דשמא יחתה, עיין שם ויונעם לך.
ולפי"ז לדעת הירושלמי עצם הבישול באופן זה של שימה מע"ש ובישול בשבת הוא שאסור.
עכ"פ מכל הלין שנתברר, נלענ"ד בנידון שאלתנו שלא מיבעיא שאסור להשים מע"ש תבשיל שעוד לא נתבשל כלל, או שנתבשל רק כמאב"ד, אלא אפילו נתבשל כל צרכו ושם אותו על התנור שירתח עוד הפעם בשבת בשעה שידלק, ג"כ אסור מכל הנך טעמים שנתבארו.
וישראל קדושים הם לשמור על קדושת יום השבת כהלכתו, לקיים מה שכתוב שבת שבתון קדש לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, להכין הכל מע"ש, וכן לקיים מצות ההטמנה לשבת כדת וכדין כדי לכבד ולענג את השבת באכילת חמין [עיין או"ח סי' רנ"ז סעי' ח' ובמשנה ברורה ס"ק מ"ט], ואשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, והמענג את השבת לקדשו ולכבדו, יתברך בברכת הנבואה של אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר. והנני בכבוד רב ובברכה מרובה. אליעזר יהודא וולידנברג.
שו"ת הר צבי ט"ל הרים – מבשל סימן ג
גדול אחד רצה לאסור אף במעמיד את הקדירה מבעוד יום, אבל אין דבריו מוכרחים כי רוצה לעשות גזירה חדשה, דאסור מבעוד יום גזירה שמא יעמידנו ביום השבת, אבל התוס' בשבת (דף מז ע"ב) מחלקים בכעין גזירה זו גבי להשים מים תחת הנר משום ניצוצות, דהיכי דניכרת המלאכה אין גוזרים ע"ש אטו שבת. ואם הקדרה הורתחה מבעוד יום וראויה לאכילה וגם הועמדה מבעוד יום הסכמתי להתיר.
ובשנת תשו הראני הגרא"י ולדינברג שכתב בענין זה תשובה ארוכה אי שריא להעמיד קדרה בלתי מבושלת על כירה חשמלית וע"י שעון שמעמידין אותו מעש"ק יפתח החשמל בהתחלת הבישול והכל נעשה מאליו, ומסיק שם לאסור משני טעמים: (א) דיש לחוש משום שמא יגיס. (ב) דיש לאסור להניח הקדרה על כירת החשמל מערב שבת דשמא יבוא להניחה בשבת, וכמו שאמרו בשבת (דף מז ע"ב) ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה, והאריך בזה בדברים נכונים. אמנם, אם לדין י"ל דלחשש שמא יגיס אפשר לתקן שכסוי הקדרה יהי' במסגרת או מהודק יפה שלא יהא קל לפותחה, וכדאמרינן דבטוחה אין לאסור משום שמא יגיס וכמו שפירש"י דמדהוי טורח לפתוח מידכר.
ומש"כ דיש לאסור ערב שבת אטו שבת, בזה יש לדון דמכיון שעובדא זו של כירת חשמל לא היה אז ולא אסרוהו, אין בידינו לגזור מעצמינו, וכענין שאמרו בירושלמי שביעית (פ"ב ה"ד) דאין מוסיפין על הגזירה. ומה דמוכיח מתוס' שבת שם שתירצו דלהכי לא גזרו בשריית דיו וסממנים וצידה משום דהוי אב מלאכה, דמשמע דבדבר שלא נראה כ"כ איסור יש לגזור אטו שבת, זה תירצו התוס' על קושיתם דלמה לא גזרו מתחילה גם בשריית סממנים ודיו וצידה, אבל בדבר שלא גזרו מאיזה סיבה שהיא הא לא גזרו, וא"כ לא שייך לומר דיש בזה איסור מדבריהם. ובהחפזי אקצר.
והגרש"ז אויערבאך העיר ע"ז דאם הכירה היא קטומה כדי שלא יהא חשש משום שמא יחתה שוב אין בו שום חשש [גם משום שמא יגיס]. +עיין תוספות רעק"א על משניות שבת פ"ג אות מה על המשנה שם בגפת ועצים לא יתן עד שיגרוף שכתב וז"ל: יש לעיין דמ"מ נגזור שמא יגיס בה דחייב משום מבשל כמו באונין של פשתן וכו' ועיין בהרשב"א בח' פ"ק אההיא דאמרינן בעקורה וטוחה דלפי תירוצו בתרא מיירי דהכא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דבזה אף אם יגיס א"ח משום מבשל עיין שם. לפי"ז בלא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור להשהות אף בגרופה. אולם הרשב"א בח' כאן האריך אם מותר להשהות בגרופה בלא הגיע למאכל ב"ד אי חיישינן לחתויי ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש מקום לאסור בלא הגיע למאכל בן דרוסאי וצ"ע ויש לדחוק דספיקי דהרשב"א בטוחה דל"ש שמא יגיס אם מ"מ אסור בגרופה קודם שנתבשל כמאב"ד משום חששא דחתוי. אח"כ ראיתי דבכ"מ רפ"ט מהל' שבת במ"ש שם בשם הרמ"ק מבואר דעתו דקודם מאב"ד אסור לשהות ולא מהני גו"ק דשמא יגיס וחייב משום מבשל וחידוש בעיני דבשו"ע /או"ח/ סי' רנג סעיף א נקט בפשיטות ולא הוזכרו אלא גרופה וקטומה כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב"ד והאחרונים כולם שתקו ולא העירו דלהרשב"א וכן להרמ"ך אסור משום יגיס, וביותר דהא מ"ש הרא"ש וכו' ויעויין בתפארת ירושלים שכתב דדעת רמ"ך יחיד בזה עיין שם.+
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ס
מלאכה הנעשית בשבת ע"י שעון שבת בעה"י כ' טבת תשל"ז. מע"כ נכדי אהובי וחביבי מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א.
הנה בדבר שע"י חשמל (ענין העלעקטרי) אפשר ע"י מורה שעות הנעשה לכך שיעמידנו בע"ש =בערב שבת= באופן שיתחיל לבשל למחר ביום השבת כשעה לפני זמן האכילה, אשר אחיך נכדי היקר אהרן ברוך שליט"א שואל, הנה לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת (פעקטעריס) ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה, וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה דאסרו אמירה לעכו"ם, דאסרו כל מלאכה הנעשית בשביל ישראל מצד אמירת הישראל וכ"ש מצד מעשה הישראל. ול"ד למה שמותר להעמיד קדרה ע"ג האש אפילו רגע אחת קודם השבת שיתבשל בשבת ולא אסרו רבנן כשליכא חשש חתוי בשבת דף י"ח ע"ב, דהוא משום דכל מלאכה דעושה האדם במלאכת בשול הוא העמדת הקדרה ע"ג האש דבעצם הבשול אינו עושה האדם, ולכן בהעמדתו הקדרה ע"ג האש בע"ש הוא כגמר האדם כל מעשיו במלאכה זו דבשול ולא שייך לאסור על מה שעושה שוב האש, אבל היכא שעדיין לא שייך להחשיב כנעשה המלאכה כהא דהעמיד בע"ש את המורה שעות שיותחל המלאכה דוקא בשעה פלונית בשבת זה הרי לא נעשה בהמלאכה עדיין כלום מבע"ש, שאין להתיר מצד זה.
ועיין בנ"י ב"ק דף כ"ב ע"א שתירץ על מה שהוקשה לו למ"ד אשו משום חציו היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת דהרי הוא לדידיה כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת, דהוא משום שחציו אינו שנחשב שאחר כך עושה אלא שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל והוי כמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא שהדליק שהיה זה בע"ש, ושייך טעמו גם בהא דתניא בשבת דף י"ח ע"א פותקין מים לגינה ע"ש =ערב שבת= עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו ומניחין מוגמר וגפרית, שתיכף הותחלה המלאכה להעשות, ואף כשהמים הם עדיין רחוקים מן הגינה אבל הא התחילו המים לילך שבהלוך זה יבואו להגינה להשקותה, וכן היה מותר מדינא ליתן חטין לתוך הרחים של מים אי לאו גזירה דמשמעת קול דאמר רבה, אף דטחינת החטים שיוטחנו בשבת לא הותחלו מאחר דכח הגלגול להרחים שיעשו הטחינה על כל החטים שהונחו שם הותחל מע"ש, אבל לא שייך זה בהעמידו מורה שעות באופן שהעלעקטרי שעושה המלאכה יתחיל לעשות מלאכתו בשעה פלונית, שעל הליכת מורה השעות שזה נעשה מתחלה קודם שנתחבר העלעקטרי לא שייך להחשיב שעושה, ועל תחיבת העלעקטרי באופן שיתחבר בשעה פלונית בשבת הרי הוא כסוף חמה לבא דאין להחשיבו למעשיו עתה בע"ש כדאיתא בסנהדרין דף ע"ז דכה"ג לא נחשב מעשיו לחייבו דודאי לא שייך לדמות לכפתו והביאו במקום שסוף חמה לבא דהוא כמקרב הדבר אצל האש דנחשב חציו, דהא דומה זה לאישקיל עליה בדקא דמיא דרק בכח ראשון נחשב מעשיו, שא"כ אין להחשיבו ככבר נעשה בע"ש.
ומאחר שלא נחשב כנעשה מע"ש, הרי אף שלא שייך לחייבו ואף לא לאסור מדאורייתא אף לא להנ"י, דהא אין זה חציו, שלתירוץ הנ"י ענין חציו הוא דנחשב כנעשה תיכף וליכא כלל ענין חשיבות שהוא כעושה אז בשעת הדליקה, ואף אם נימא שלא כהנ"י משום דעצם סברת הנ"י לא מובן כל כך דאף אם נימא כהקושיא דנחשב מעשיו אח"כ בעת שנשרף גדישו של חבירו לא שייך זה לחיובי שבת, דלענין נזיקין הוא חייב מדין כחו כגופו דהא מפורש בגמ' דכשהכלב עשה האש הוא בדין צרורות דחייב רק ח"נ =חצי נזק=, שלכן באדם שליכא חדושא דצרורות להקל מגופו חייב נ"ש =נזק שלם= וכשהרג אדם חייב מיתה כדאיתא בדף כ"ב לר' יוחנן משום דגם על כח חייב, אבל לענין חיוב שבת לא מצינו שיהיה חייב על הכח כשבא ממעשה גופו שעשה קודם השבת, אף אם דין חציו הוא על זמן שנעשה בשבת וצ"ע דברי הנ"י, שודאי לא שייך לחייבו מדאורייתא, מ"מ מסתבר ששייך לאסור מאותו האיסור שאסרו מדרבנן אמירה לעכו"ם עוד מכ"ש דהא מה שבא מצד כחו עדיף ממה שבא מצד דבורו. ואף אם נימא דאיסור אמירה לעכו"ם הוא שאסרו מצד שליחות נמי כיון שליכא דין שליחות ממש אלא מתקנה מחמת שעושה מצד ציווי הישראל ודאי יש להחמיר על מה שנעשה בכחו דהישראל. אבל אף אם נימא שאין לאסור אלא מה שתיקנו חכמים ואין למילף מזה לאסור גם מה שבסברא הוא חמור כיון שעכ"פ לא אסרו אף שהיה זה מחמת שלא היה ענין זה בימי חז"ל אין לזה איסור ממש מ"מ אין להתיר זה כיון שהוא דבר הראוי ליאסר.
אבל יש טעם גדול לאסור מטעם אחר דהא זילותא דשבת ואף זילותא דיו"ט הא אסרו בכמה דברים וכיון שברור שאיכא זילותא דשבת הוא בכלל איסור זה ממילא אף שלא אסרו זה ביחוד דכל ענין זילותא הוא האיסור. וגם פשוט לע"ד דעושה דבר שהוא זילותא לשבת הוא עובר בידים על חיוב הכבוד שמשמע שהוא ג"כ חיוב התורה שנתפרשו ע"י הנביאים שכתב הרמב"ם ריש פרק שלשים מהלכות שבת ד' דברים נאמרו בשבת שנים מה"ת =מן התורה= ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שלא כתב שתיקנו הנביאים משמע שהוא מדאורייתא ולשון מדברי סופרים הוא כדרך הרמב"ם שקרי לכל דבר שלא מפורש בתורה דברי סופרים אף שהוא מדאורייתא בין שהוא דבר הנלמד מג"ש ובין מה שנאמר הלכה למשה מסיני כדאיתא במ"מ ובכ"מ ריש פ"א מאישות שקידושי כסף הוא מדברי סופרים עיין שם, והוא כדא"ר אשי על פרועי ראש דבמיתה ועל ערל לב וערל בשר שאר"ח דמתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולימדנו דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואגמרה אקרא בסנהדרין דף כ"ב ע"ב ובעוד כמה מקומות, וכן הוא חיוב הכבוד לשבת שהוא מהלכה ונתפרשו ע"י הנביאים בקרא, והרמב"ם שם ה"ב פירש המעשים המחוייבים לעשות לכבוד השבת, וממילא מובן דהדברים שעשייתן הוא זילותא לשבת הוא ג"כ עובר על מצוה זו דכבוד שבת ועוד גרוע דהרי עובר זה במעשה, שלכן אף שנימא שאינו בכלל הגזירות דחכמים, אבל גם בלא צורך הוא עובר במעשה על חיוב כבוד השבת, וזה שהוא זילותא הוא דבר שמובן לכל, שלכן מסתבר לע"ד שאסור להעמיד בע"ש ע"י מורה שעות שיעשה העלעקטרי למחר מלאכה.
אבל עכ"פ מה שכבר נהגו להעמיד ע"י מורה שעות לכבות הנרות דעלעקטרי שהודלקו וגם שיחזרו להדלק אח"כ בסוף היום, אין לאסור מאחר דלכבוי הנרות של המנורות הגדולות שנקראו בלע"ז לאמפן שהיו דאש ממש נהגו בכל המקומות לכבותם ע"י עכו"ם והיו גם מקומות שהיו נוהגין לחזור ולהדליקם בביהמ"ד לתפלת נעילה ביו"כ ונמשך מזה באיזה מקומות שגם בשבת לעת ערב הדליקו ע"י נכרי לאמירת המזמורים אף שכבר צוחו הרבה עיין בנוב"ק חאו"ח סימן ל"ג אבל נתן טעם להמתירין, והרמ"א /או"ח/ בסימן רע"ו סעי' ב' שנהגו רבים להקל לצוות לעכו"ם להדליק לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ומשמע שבמקום צורך גדול מתיר שלכן אף שמן הראוי להחמיר ובגבולנו ביוראפ החמירו, מ"מ כיון שיש רבוותא שהתירו ונהגו כן בהרבה מקומות, אין לאסור מה שכבר נהגו להקל בהעמדת העלעקטרי בע"ש ע"י מורה שעות שיכבה וגם שידליק בשבת להזמן שהעמידו, וגם ממילא ליכא זילותא לשבת בזה וליכא טעם האחרון לאסור כיון שהיו מקומות שנהגו בזה אדרבה למצות כבוד סעודת שבת, ונשאר רק טעם הראשון שיש ג"כ לסמוך להתיר, אבל הבו דלא לוסיף עלה להתיר גם לבשול ומלאכות אחרות ויש לאסור. זקנך אוהבך
השאלה שלי בעצם אם מותר להניח מאכל לא מבושל בערב שבת בתנור כשהתנור דלוק!! והמאכל יאפה כל הלילה עד הבוקר, ובזמן הזה לא נוגעים בתנור ולא פותחים ומכסים את הכפתורים, ורק בבוקר השעון שבת יכבה את התנור ורק אז נפתח להוציא את המאכל.
האם מצב כזה מותר?
תודה
יש שהקלו שכיסוי כפתורים נחשב טוח בטיט המתיר שהייה, ראה בענין זה בס' ארחות שבת פרק ב סעיפים יח – כא.
השאר תגובה