בס"ד

במאמר השבוע נשלים את ההלכות האם הנכד חייב בכבוד הסבא, כפי שהוא חייב בכבוד הוריו. השבוע נתמקד במה אסור לנכד לעשות? ממה חייב להמנע? ומה מותר? האם מותר לנכד לספר את הסבא? האם מותר לו לעשות גם את הפיניש – הפס, ששם יותר מצוי שלעיתים יוצא טיפת דם? האם הנכד מוזהר להמנע מלהוציא לסבא דם? האם מותר לו להזריק לסבא זריקה רפואית? האם מותר לו לטפל בפצע של הסבא? להוציא קוץ שנתקע בבשרו? האם יש על הנכד איסור לקלל את הסבא? האם הנכד חייב במורא של הסבא? האם מותר לנכד לסתור את דברי הסבא? האם מותר לבן לעשות טיפול רפואי להוריו? מה הדין כשאין אדם אחר? האם מותר לבן או נכד לעשות בדיקות סוכר לאבא או לסבא? מתי הבן או הנכד חייבים לעשות זאת למרות שיש אדם אחר היכול לעשות זאת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

הטיפול בסבא ע"פ ההלכה – חלק ג

פרשת השבוע עוסקת בחיי בני ישראל לאחר פטירת יעקב אביהם, במעבר הדורות לאחר פטירת השבטים, ופטירת אותם שבעים נפש שירדו למצרים. התורה מדגישה כי השעבוד שאירע בשלבים אירע ככל שנוצר ניתוק מהדורות העברו, רק לאחר פטירת השבטים התחיל שעבוד קל. ולאחר פטירת כל הדור ההוא שירדו למצרים השעבוד נכנס לשלב הקשה יותר. הקשר עם הדורות הקודמים והכבוד שרכשו להם נתנו להם את העוצמה להשאר יהודים גם בתוך גלות מצרים, וככל שהיו מחוברים לשורשים גם השעבוד היה קל, ולחילופין ככל שהקשר נחלש – השעבוד התחזק. שבט לוי שהשכיל לשמור על המורשת והקשר במלואו, הוא השבט היחיד שלא השתעבד כלל במצרים.

במדרש נאמר כי הפרשה פותחת במילים ואלה שמות, ללמד שעם ישראל נכנס במצרים עם שמות יהודים ויצא ממנו עם שמות אלו. כלומר למרות שעם ישראל שקע במ"ט שערי טומאה – עבד עבודה זרה, הוא עדיין שמר על כבוד וקשר למורשת, וזה מה שהציל אותו.

במאמרים הקודמים עסקנו בשאלה מהו החיוב לכבד את הסבא? האם זה חלק מהחיוב של 'כבד את אביך'? או חיוב כללי לכבד את המורשת והחיבור לדורות הקודמים? הכרת הטוב? או שמא אין חיוב מהתורה? השבוע נשלים את הסדרה כשנתמקד בכמה שאלות מעשיות, כיצד ליישם את הדברים בפועל. בפרט מה אסור לנכד לעשות לסבא?

2 חלקי מצות כיבוד הורים

במאמרים הקודמים הובא שלדעת רוב הפוסקים יש חיוב, ומהתורה הוא כלול בחיוב לכבד את האב, אולם חיובו קל מהחיוב לכבד את האבא עצמו. השבוע נעסוק בעיקר בשאלה מה אסור לנכד לעשות לסבא? בהלכות כיבוד אב ואם ישנם שני מצות, כיבוד ומורא, בעשרת הדברות (שמות כ יב; דברים ה טז) נאמר: 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ' – מצות כיבוד בצורה חיובית. ובפרשת קדושים (ויקרא יט ג) נאמר: 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ' – מצות מורא איסור לעשות פעולות הפוגעות בהורים, כגון לסתור את דבריהם.

האם מותר לנכד לספר סבא? להזריק לו זריקות?

נפתח בשאלה מעשית האם מותר לנכד לספר את הסבא? או להזריק לו זריקות שונות שהוא זקוק להם?

בסיס השאלה מבוססת על כך שיש איסור חמור ביותר להכות את אביו או את אימו, ויש על כך חיוב מיתת בית דין, כפי שנאמר (שמות כא טו): 'וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת', והכאה האסורה היא להוציא להם דם (סנהדרין פד:).

ולכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' רמא סעיף ג) שגם במידה והאב זקוק לעזרה רפואית המוציאה דם, לדוגמא אם יש לאב קוץ שתחוב בבשרו, והבן רוצה למשוך אותו החוצה, אולם מצוי לעיתים כי בעת הוצאת הקוץ יוצא גם דם, או שהאב רוצה שהבן יקיז לו דם [בזמנו היה רפואה מצויה שבמצבים רפואיים שונים היו מוציאים כמות מסוימת של דם, והדבר סייע לרפואת האדם], או שהבן הוא רופא מנתח, בכל המקרים הללו ראוי שהבן ימנע מלעשות את הפעולה עבור הוריו, למרות שמטרתו היא רפואית.

אולם הרמ"א מוסיף כי במידה ואין אדם אחר שיעשה את הפעולה הרפואית הזאת, והאב מצטער, מאחר והאב הרשה לו לבצע את הפעולה וכוונתו לרפואת האב, יעשה זאת הבן, ואין בכך איסור, ולהיפך בכך הוא מכבד את הוריו.

ונבאר את הדברים.

מקור הדברים הוא בגמרא (סנהדרין פד:), ושם נאמרו שני טעמים מדוע הדבר מותר: א. שהתורה קבעה כלל בהלכות שבין אדם לחברו (ויקרא יט יח): 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', כלומר המודד מה נקרא דבר טוב או רע ביחסי תקשורת בין אדם לחברו, הוא מה שהיית רוצה שיעשו לך, או מה שלא היית רוצה שיעשו לך. ולכן גם ביחס הבן אל הוריו הכלל מהו טוב ורע תלוי האם היית רוצה שיעשו זאת לך. ב. משום שיש דרשה מהפסוק שהאיסור של 'מכה אביו' או 'מכה אדם' אינו אמור במקרה של הכאה לצורך רפואה.

אולם בכל זאת הגמרא כותבת כי היו אמוראים שנמנעו מלעשות פעולות רפואיות שיש בהם חשש הוצאת דם להוריהם. ושואלת הגמרא, כי אם הם חששו שמא יוציאו דם, הרי יש איסור להוציא דם לכל יהודי [הנלמד מהפסוק (דברים כה ג): 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ', כלומר אפילו רשע שחייבים בית דין להלקותו, אסור להוסיף אפילו מכה אחת יותר ממה שנגזר עליו, וכל שכן יהודי כשר אסור להכותו], ומדוע נמנעו דוקא שהבנים לא יעשו להוריהם פעולות אלו. ותירצה הגמרא כי בעוד שכלפי כל יהודי מדובר רק בספק שמא יעבור בשוגג על איסור לאו, כלפי ההורים מדובר בספק שמא יעבור בשוגג על איסור שיש בו חיוב מיתה, ולכן החמירו האמוראים בכך.

הכסף משנה (ממרים פ"ה ה"ז) ביאר, כי כל עוד והרופא או המטפל עושה את הפעולה המינימלית ההכרחית אין שום סיבה להמנע מלעשות את הפעולה גם לאב, אולם החשש הוא שמא יוציא יותר דם מהצורך, ואז יעבור על האיסור בשוגג, וכיון שקשה לדייק, העדיפו האמוראים כי את הפעולה הזו יעשה אדם זר, ובחשש זה חששו רק להוריהם, כיון שאדם זר יכול לעשות את הפעולה, אולם לאדם אחר כיון שיש מצוה לסייע לו, אין לחשוש שמא לא ידייק ויעשה משהו יותר מהנצרך. ולכן גם להורים כאשר נאין אדם אחר פסקו הרמב"ם והרמ"א שאין לחשוש והבן יסייע לאב כפי הנצרך.

וכאן נשאלת השאלה, האם גם כלפי הסבא יש חשש זה? והאם יש ראוי לכתחילה שאדם אחר יעשה את הפעולה הרפואית לסבא? או שמא הנכד יכול לעשות את הפעולה ללא חשש? ובפרט כאשר הנכד זמין יותר ומטפל בסבא על בסיס יום יומי, או שהסבא מעדיף שהנכד יעשה את הפעולה הרפואית.

נקדים כי הטיפול הרפואי בהורים הוא מורכב, ויש בו הלכות רבות, והוא מצריך מאמר בפני עצמו, (ראה לדוגמא גשר החיים (תחילת ח"ב) שהרחיב בכך, והביא תשובות מכמה מגדולי ירושלים בענינים אלו) משום שיש מקרים שכבודם של ההורים שהדברים יעשו דוקא ע"י הילדים, ורק הם יעשו זאת ברגישות הנכונה, או שהם הזמינים ביותר.

עוד נדגיש כי בכל מקרה של חשש פיקוח נפש בוודאי אסור כלל להסתפק, למשל אב הזקוק לבדיקות סוכר בשגרה, במידה ויצטרכו כל פעם להביא אדם זר, סביר להביא שהאב לא יעשה חלק מהבדיקות, ויש בדבר חשש פיקוח נפש, ובוודאי שאין להתעכב ויש לעשות מיד את הבדיקות ע"י הבן הזמין. כמו כן מצוי שהבן יודע לעשות את הזריקות או הבדיקות בעדינות בצורה שהוא גם מפייס את דעתו של האב, ואילו אדם זר יעשה זאת בצורה שהבדיקות יהיו קשות לאב, וזה יגרום שהוא יתרשל בעשייתם. ובכל מקרה שיש חשש פיקוח נפש אסור להחמיר לחפש אדם זר.

האם יש איסור לקלל את הסבא?

על מנת לענות על השאלה נתמקד בשאלה אחרת, יש איסור חמור לקלל את הוריו, כפי שנאמר (ויקרא כ ט): 'כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ'. האם האיסור הזה אמור גם כלפי לקלל את הסבא?

הרמב"ם (ממרים פ"ה ה"ג) פסק: 'המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל'. כלומר שיש איסור לא תעשה מהתורה לקלל כל יהודי, אולם האיסור לקלל את האבא שעליו יש חיוב מיתה, נאמר רק על האבא ולא על הסבא.

ונחלקו המפרשים מה מקורו של הרמב"ם? ובמחלוקת זו תלויה השאלה האם קיימת איסור הכאה כלפי הסבא?

מקורו של הרמב"ם

רבי יוסף קארו (כסף משנה ממרים פ"ה ה"ג) כתב, שהמקור הוא הגמרא (מכות יב.) אותו הבאנו במאמר של שבוע שעבר, כי במידה ואדם הרג את בנו ברשלנות, והדין הוא שהרוצח ברשלנות חייב לגלות לעיר מקלט, ולגואל הדם – קרוב מדרגה ראשונה מותר לפגוע ברוצח ברשלנות במידה והוא אינו בעיר מקלט. או במקרה ואדם רצח במזיד – והוא מתחייב מיתה – גואל הדם אמור להוציא לפועל את גזר הדין. ונאמר בגמרא כי אדם שרצח את בנו, אח הנרצח אינו נעשה גואל הדם להרוג את אביו הרוצח, משום החיוב לכבד את אביו. אולם בן הנרצח נעשה גואל הדם להרוג את הסבא הרוצח. וביאר רש"י משום שאדם אינו מוזהר על כבודו של הסבא. ומכאן למד הרמב"ם שכפי שאין איסור להכות את אביו, גם אין איסור לקלל את אביו.

את דברי רבי יוסף קארו ניתן להבין בכמה אופנים:

א. הוא סבר כי בכל התורה כולה הן דיני כיבוד אב ואם הן דיני מורא אב ואם, הן איסור הכאה או קללה, כולם נאמרו רק כלפי האב והאם ולא כלפי הסבא והסבתא. וכפי שהובא במאמרים הקודמים שזו שיטת המהרי"ק עוד. ואכן גם הרמב"ם בספרו, וגם רבי יוסף קארו בספרו השלחן ערוך לא הזכירו בשום מקום שיש חיוב כלשהו כלפי הסבא.

ב. השאלת יעב"ץ (ח"ב סי' קכט) כתב, כי גם אם יש חיוב לכבד את הסבא כשיטת הרמ"א ורוב הפוסקים כפי שהובא במאמרים הקודמים, הדברים אמורים רק כלפי מצות כיבוד, אולם אין חיוב של מורא ולהזהר שלא לפגוע בהם, וכן איסור הכאה וקללה, משום שרק כלפי הכבוד והחיובים החיובים הסבא כלול בכלל, ולא כלפי האיסורים. במאמרים הקודמים גם הרחבנו על הטעמים השונים מנין נלמד החיוב לכבד את הסבא, והדבר תלוי בטעמים הנ"ל, משום שאם יש דרשה שגם הסבא כלול בחיוב של 'כבד את אביך ואת אמך', אין לנו מקור שהוא כלול בכלל החיובים של 'איש אמו ואביו תראו' או איסור הכאה וקללה. אולם אם הדבר נלמד מסברא, או שבני בנים הרי הם כבנים וכל האמור בתורה על אבא הסבא בכלל, לכאורה לא אמור להיות הבדל בין כיבוד חיובי, לאיסור שלילי.

למעשה המאירי (סנהדרין פה:) כתב שאף שראוי שהנכד יכבד את הסבא, אך לגבי דיני הכאה וקללה הרי הוא ככל אדם. וכן נראה מדברי הבית שמואל (סי' קטו ס"ק טז), שלפחות בזלזול בכבוד הסבא אין איסור על הנכד.

ג. הבן איש חי (תורה לשמה סי' שסה) כתב, שתמיד יש חיוב מדרבנן לכבד את הסבא, אולם בגואל הדם שיש מצוה על גואל הדם להרוג את הרוצח, החיוב מדרבנן אינו דוחה את המצוה. וכן כאן שיש איסור מהתורה לקלל כל יהודי, אין מקום לתקן מדרבנן תוספת איסור מיוחדת על הנכד שלא יקלל את הסבא.

אולם שאר הנושאי כלים על הרמב"ם  (ממרים פ"ה ה"ג) [אברהם יגל; בן אריה; אור שמח; כתר המלך; מאמר המלך; מעשה רב; ציוני מהר"נ; קרית מלך] ציינו שמקורו של הרמב"ם הוא מדרשא מפורשת בתורת כהנים (קדושים פ"ט ה"א) שהתנא דורש מהפסוק שהסבא והסבתא אינם כלולים בכלל האיסור של לקלל את ההורים. ובחלקם גם תמהו על הכסף משנה מדוע לא הביא לכך מקור מפורש, ולמד זאת ממקרה דומה האמור בגמרא.

ההבדל בין שני המקורות

במאמר המלך עמד שיש הבדל מהותי בין המקורות, על כי אם יש צורך בדרשה מיוחדת שהסבא אינו כלול בפסוק, הרי זה מוכיח כי בכל מקום בתורה הסבא הוא כלול באיסורי כיבוד אב ואם, ורק לגבי קללה יש לימוד מהפסוק שכאן הסבא אינו בכלל. ואילו אם המקור הוא ממה שמצינו שמותר לנכד להיות גואל הדם, הרי זה מוכיח שיש ראיה לכל התורה כולה שהנכד אינו חייב בכבוד הסבא.

ע"פ הדברים הללו ביאר מאמר המלך, כי הכסף משנה סבור שהגמרא סוברת שלגבי כל דיני כיבוד אב ואם הסבא אינו בכלל, ולכן דיני כיבוד אב ואם או חיוב מורא, או איסור הכאה וקללה לא נאמרו כלל על הסבא. ואילו התורת כהנים סבר, כי בכל דיני התורה הסבא כלול בכל החיובים, ורק לגבי איסור קללה יש החרגה. ובמקרה שיש לנו מחלוקת בין התלמוד לתורת כהנים הלכה כתלמוד, ולכן להלכה פוסק הכסף משנה שהחרגה של הסבא הוא מכל האיסורים והחיובים של הבן לאב הם אינם כוללים את הסבא.

במאמר המלך הוסיף ראיה נוספת שהרי בגמרא (יומא סו:) נלמד מהפסוק (דברים לג ט): 'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו' שבני לוי הרגו את החוטאים בחטא העגל, והרגו אף את קרוביהם החביבים אליהם ביותר, ואף שאיש מבני לוי לא חטא, היו מקרים שהיה סבא מצד האמא שאינו משבט לוי שחטא בעגל, והוא זה שנהרג. הרי שהנכד הרג את הסבא במידה והוא היה מחוייב מיתה, ולא חס על כבודו.

הלכה למעשה, בעוד שלגבי חיוב כיבוד רוב הפוסקים העתיקו את דברי הרמ"א המחייב לכבד את הסבא, ואת דברי הב"ח שמנה טעמים רבים מדוע החיוב הוא מהתורה, ויש להחמיר בכך. לגבי חיוב מורא ואיסור עשיית דברים שיש בהם פגיעה בסבא, כיון שלדברי רבי יוסף קארו בעל השלחן ערוך הוא בודאי אינו איסור מהתורה. והשאלת יעב"ץ הוסיף שעל מורא והאיסורים לא נאמר הדין שיש חיוב כלפי הסבא יותר מאשר כל יהודי. ולא מצינו על כך בפירוש בפוסקים שנחלקו על כך. ובצירוף שיש שיטות הסוברות שאף לגבי כיבוד כלל חיוב או שהחיוב הוא רק מדרבנן, ולכן יש מקום גדול להקל באיסורים אלו.

אמנם בודאי שאם אין צורך מיוחד יש להחמיר, שהרי לתורת כהנים בודאי יש איסור, ואחרונים רבים הביאו את דברי התורת כהנים להלכה, ואין ראיה גמורה שהגמרא חולקת על כך. [שהרי רבים מהאחרונים ביארו שאין קושיא מהגמרא על דברי הרמ"א מחמת טעמים שונים, כגון במקום שיש מצוה רק החיוב לכבד את האב דוחה את המצוה, או שהמדובר בסבא רשע, ועל כך לא נאמר החיוב, ועוד]. ואף אם יש בכך מחלוקת בין השלחן ערוך והרמ"א גם גדולי פוסקי הספרדים כגון החיד"א והבן איש חי פסקו כשיטת הרמ"א שיש חיוב לכבד את הסבא.

טיפול רפואי בסבא

הבן איש חי (תורה לשמה סי' שסה) הרחיב בשאלה האם מותר להקיז דם מהסבא לרפואה, או להוציא קוץ, וכתב שהלכה למעשה כיון שלדעתו האיסור הוא רק מדרבנן במקום שיש בכך תועלת רפואית מותר לנכד גם אם קיים אדם אחר. אולם המחמיר תבא עליו ברכה.

למעשה יש מקום לדון בכך שהרי הבן איש חי התיר רק משום שהחיוב הוא מדרבנן, ושיטת רוב הפוסקים נראה שהחיוב הוא מהתורה. ואכן במקרה שניתן לדאוג שאדם אחר יעשה זאת, ואין לסבא הבדל, ראוי שהנכד יטרח להביא מי שידאג לסבא, ותבא עליו ברכה.

אולם במקרה והסבא מעדיף דוקא את הנכד, וזה כבודו של הסבא, אין להחמיר משום שיש כאן סיבות רבות להתיר: א. בגמרא נאמר שכל החומרה של האמוראים הוא משום שיש חיוב מיתה, ואף אם יש איסור נוסף על הנכד זה אין על כך חיוב מיתה. ב. לגבי איסור הכאה אין לנו ראיה שרוב הפוסקים סבורים שהאיסור האו גם על הנכד, ויש הרבה שמתירים, והוא בודאי אינו חיוב מיתה. ג. כיון שהדבר מותר מעיקר הדין, אין להחמיר במקום שהוא בודאי נמנע מלקיים את מצות כיבוד הסבא שלדעת רוב הפוסקים הוא בודאי חייב בו.

ובכל מקרה ראוי שהנכד יזהר ביתר שאת שלא לגרום לפציעה, או להוצאת דם מעבר הנצרך. למשל בתספורת הנכד יזהר מאד בזמן עשיית הפיניש – הפס – שבו הוא מגלח בסכין או במכונה ללא הפלסטיק בעורף או ע"י האזנים וכדומה, או ששם יותר מצוי שיצא דם, אם יתאמץ להשיג אדם אחר שיעשה לסבא את הפס תבוא עליו ברכה. אולם ככל שהסבא רוצה דוקא את הנכד, יש להקל בכך אולם שהנכד יעשה זאת במשנה זהירות.