לתרומות לחץ כאן

האם מותר למול גוי?

שאלה:

שלום הרב

אם מוהל מילה את הגוי, והמוהל מברך את הברכות, האם ברכות אלו הן ברכה לבטלה?

תשובה:

פשיטא שאדם שמל גוי שלא לשם גרות כל ברכותיו לבטלה, מלבד עצם האיסור למול גוי.

מקורות:

אני מעתיק לך בענין זה מהספר משנת הגר של רבי משה קליין שליט"א שיצא לאחרונה לאור עולם מחדש בתוספות רבות והיה בעריכתי:

אסור לישראל למול גוי שלא לצורך גרות [לרפואה וכדומה, וראה הערה][1], ויש שהתיר למולו לשם מצות מילה אף שאין דעתו להתגייר, בפרט אם הוא ישמעאלי[2]. ולמולו בשכר לצורך רפואה מותר[3], אלא אם כן היה עובד עבודה זרה, שבאופן זה אפילו בשכר אסור[4]. ויש שהחמיר שלא למולו שלא לשם מצוה אפילו בשכר[5].

נדון רחב מצינו בפוסקים לגבי מילת בן ישראל מן הנכרית, שדינו כנכרי לכל דבר, ובמקרים רבים בתי הדין אינם נזקקים להם לגיירם מחמת שאינן שומרי תורה ומצוות, אלא שהאב מבקש למול את בנו, וראה בהערה על הדעות השונות שנאמרו בזה[6].



[1] טעם איסור מילת נכרי

כתב הבית יוסף (יו"ד סי' רסו) בשם רבינו ירוחם (נתיב יז ח"ו): "אסור למול גוי שלא לשם גרות אפילו בחול". וכן פסק הרמ"א (שם סו"ס רסג), וכ"ה ביעב"ץ (ס' מגדל עז נחל החמישי סעי' טו), וכמה טעמים הובאו בענין זה בדברי הפוסקים:

א. בט"ז (סי' רסג ס"ק ג) ביאר דין זה על פי מה שאמרו במדרש (רבה בראשית פ' מח ז): "אברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול ואינו מניחו לירד לגיהנום, וזה שמל את העכו"ם מבטל הסימן מישראל". והיינו, שהמל נכרי גורם הפסד לישראל לעוה"ב, שאם יהיו גם הגויים מהולים לא יוכל אברהם אבינו להבחין בין ישראל לשאר עמי העולם. כמו כן, בכך שמבטל סימן זה מישראל, הוא נראה ככופר בסגולתו ובגודל השכר העתיד לבוא לישראל על כך.

וראה בהגהות מיימוניות (מילה פ"א הל' טו), דנהגו להסיר את הערלה מן הנפלים קודם קבורתם, לצורך תקנתם של פושעי ישראל, שכן אמרו במדרש (שם), שהקב"ה מעביר את הערלה מן התינוקות שמתו קודם מילתם ונותנה על פושעי ישראל [כדי שלא יבחין בהם אברהם שמזרע ישראל הם, ולא יצילם מדינה של גיהנום], ועתה שנהגו למול תינוקות אלו, שוב כביכול אין ערלה מצויה ליתנה על גופם, וע"י כך זוכים אף הם להנצל מן הגיהנום בזכותו של אברהם. ואף כשקוברים את הנפל ביום טוב על ידי עכו"ם מסירים ממנו את הערלה על ידם, כמבואר בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קמד). אמנם יש שכתבו שמלים את הנפלים משום שהערלה חרפה להם, וראה בבכור שור (סנהדרין מז ע"ב) ששני הטעמים אמת. טעם נוסף הביא הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' פח) בשם רב נחשון גאון, דע"י מילתם יוודע שמישראל הם ויקומו בתחיית המתים, וע"ע משנה הלכות (ח"י סי' קעב).

ב. בלבוש שם (סעי' ה) כתב, דכיון שאין כוונת הנכרי במילה זו לשם גרות, "למה נסיר ממנו חרפתו להחתימו באות ברית קודש".

ג. בשו"ת מעיל צדקה (סי' יד) פירש הלכה זו על פי מה שאמרו בגמרא (מנחות מג ע"א, ונפסק בשו"ע או"ח סי' כ סעי' ב): "אין מוכרים טלית מצויצת לגוי, שמא יתלווה עם ישראל בדרך וסבור יהיה שאף הוא ישראל, ויהרגנו". וכתב שם, כי אף שהמילה אינה ניכרת לעין כל, מכל מקום נוהג בה חשש זה, שיהיו סבורים שישראל הוא מחמת המילה שבבשרו, וכשיתלווה אליו ישראל בדרך יעמוד ויהרגנו [כעין זה מצינו אצל אחי יוסף, שכאשר ביקש להוכיח להם כי כנים דבריו ואחיהם הוא, הראה להם מילתו, כמובא במדרש רבה פ' צג]. כדבריו אלו כתבו בהג' חכמת שלמה על השו"ע שם ובצפנת פענח על דברי הרמב"ם הנ"ל. ומכל מקום משום חשש איבה התיר במעיל צדקה שם למול נכרים באופנים מסויימים.

אמנם יש לדון לפי סברא זו, בזמנינו שהדרכים אינם בחזקת סכנה כל כך, ואין רוצחים מצויים, דאפשר שלא שייך טעם איסור זה.

[בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' רלד) הקשה, מפני מה חששו והחמירו שלא למכור ציצית לגוי שמא יתלווה לישראל בדרך, הרי במקומות רבים מצינו בחז"ל שאמרו על כגון דא "שומר פתאים ה'" (ראה שבת קכט ע"ב, יבמות יב ע"ב ועב ע"א, ע"ז ל ע"א). ותירץ, דלא אמרינן הכי אלא במקום שהסכנה מועטת מצד הטבע, וכההיא דהיה משמש עם הקטנה שבדרכי הטבע אינה יכולה להתעבר, או באותם המקומות המוזכרים לעיל שהסכנה היא על צד הסגולה ולא ע"פ טבע, אבל בשאר אופנים יש להשתדל שלא לבוא לידי כך. באופן אחר י"ל ע"פ דברי החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' נט), דלא אמרינן שומר פתאים ה' אלא במקום שנאמר כן בש"ס ובקדמונים, אולם אנו מדעתנו אין אנו יכולים לסמוך להקל במקום סכנה משום סברא זו].

אמנם יש לעיין, דהרמב"ם (רוצח פי"ב הל' ז) אכן כתב: "וכן אסור ליהודי להתייחד עם העכו"ם מפני שהם חשודים על שפיכות דמים, ולא יתלווה עמהם בדרך". ובהל' ח' שם הוסיף: "ואם שאלו להיכן אתה הולך, ירחיב לו הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשיו" (ראה בראשית לג יד).

אולם המאירי (ע"ז כו ע"א) כתב, שהלכה זו לא היתה נוהגת אלא בימי האומות הקדמוניות שלא היו גדורים בדרכי הדתות והיו אדוקים הרבה בעבודת אלילים, אבל בזה"ז שגם העכו"ם מאמינים באלו-הי השמים והארץ וגדורים יותר בנימוסי הדתות שמקפידים על הרציחה ועונשים עליה, אין לחוש לכך, ולא ראינו למי שנזהר מזה.

כדבריו נקט לדינא בשו"ת חוות יאיר (סי' סו), דבזה"ז שהמלכות עונשת על הרציחה והגזילה א"צ לחשוש לכך, ומותר להתייחד עם הנכרי. ולדבריהם אף מותר בזה"ז למכור ציצית לנכרי, וממילא גם למולו.

מיהו יש לעיין אם דברים אלו לא נוספו ע"י המעתיקים מפחד הצנזורה, שכן בדברי הטור באו"ח (סי' כ) הלשון היא: "לפי שהיום חשודים על שפיכות דמים כימים הקדמונים", וביו"ד (סי' קנג) הלשון היא: "שכל דינים אלו נאמרו על זמן התלמוד שהיו הגויים פראים, אבל עתה כבר תמו וכו'". ודברים אלו לא נמצאו בספרי הטור בדפוסים הראשונים, ופשוט הוא שנוספו במשך השנים מפחד הצנזור [וראה כעין זה בבאר הגולה (חו"מ סי' תכה), לענין איסור הצלת עכו"ם, שכתב: לא אמרו חז"ל דבר זה אלא על עכו"ם שהיו בימיהם שהיו עובדי ע"ז, אבל אלו הגויים אשר אנחנו חוסים בצילם לא די שאין איסור להצילם, אלא אפילו חייבים להתפלל לשלומם].

יתירה מזו, מצינו כמה מקורות לכך שהעכו"ם חשודים על הרציחה גם בזה"ז, דהנה בשו"ע (חו"מ סי' שפב סעי' י) איתא שהמוסר ממון חברו לעכו"ם מותר להורגו, דחשיב כמוסרו להריגה, אחר שדברים שבכל יום הם שכאשר נופל בידיהם אדם לשם ממון בקל יוציאוהו להורג [וראה שם בסמ"ע ס"ק כט].

כמו"כ כתב בשו"ע הרב לבעל התניא (או"ח סי' שפב סעי' א), "שאינו מצוי שידור ישראל אחד עם נכרי בחצר, מפני שיחוש לעצמו שמא יהרגנו, כי הנכרים חשודים על שפיכת דמים". ויש לדון אם הלכה זו קיימת גם כיום כאשר האומות משגיחות היטב על שמירת הסדר במקומותיהם ויש כביכול שויון זכויות לישראל עם העכו"ם, ולדינא נראה להחמיר בזה.

בשו"ת שאילת שאול (סי' פב) דן בדברי המעיל צדקה, וכתב, דבמקום שבני ישמעאל מצויים אין לחוש לטעם זה, אחר שבלאו הכי דרכם לימול ולא יסמוך אדם בראותו שנימול לומר שבן ישראל הוא. וע"ע שם מה שהאריך בסוגיא זו.

ד. כאשר נעשה הדבר ללא צורך כלל, בלאו הכי אסור, דהנכרי מצווה על איסור חבלה. ראה שו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק אבהע"ז סי' לח אות יב).

[2] בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמד) כתב, שלשיטת הרמב"ם (מלכים פ"י הל' ח, ובתשובותיו – ירושלים תרצ"ד, סי' קכד) שבני קטורה לדורות עולם חייבים במילה ופטורים רק מן הפריעה, א"כ בני ישמעאל ולכאורה גם שאר אומות חייבים למול מספק שמא הם מצאצאי בני קטורה, וזו סיבה להתיר למול בזמנינו כל נכרי, אבל לפרוע עור מילתו אסור הואיל והם פטורים מן הפריעה, אלא שפעמים רבות עור הפריעה יורד יחד עם עור המילה [וע"ע שם סי' קמב, וסי' רמח].

אמנם נראה, שאף לדעת הרמב"ם אין למולו אלא לצורך מצוה ולא לצורך רפואה, ויש לעיין אם מוטל עלינו לדרוש ולברר אחר אמיתת כוונתו. מלשון הרמב"ם שכתב "אסור לישראל לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין", משמע שידוע שכך היא כוונתו, אבל בסתמא שרי, ואילו מסוף דבריו שכתב "אם נתכוון למצוה מותר", משמע שמדובר באופן שידוע שכוונתו למצוה, וקשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא.

מ"מ כדבריו אלו משמע בס' יפה תואר (פרשת מקץ פ' צ אות ו), שכתב בביאור הפסוק (שם מז כה) "ויאמרו אליו החייתנו": "רצה שיתגיירו רבים אשר יוכל לקרב בחכמה ובתבונה, אלא שהדבר היותר קשה למי שמתגייר היא המילה, ואפשר בעבור זה לא יקבלו הגרות, לכן התחכם למול את כולם, ומעתה אין דלת נעולה בפני גרים, והיה מגייר מעט מעט מקצת מיחידי סגולתם, והם הם שאמרו החייתנו בעולם הבא". הרי שיוסף הצדיק נהג למול את המצרים אף שלא היה להם עדיין הרצון להסתופף תחת כנפי השכינה, וזאת מתוך תקוה שבעתיד ירצו מקצתם להצטרף לקהל ה'.

לדינא, בשו"ת שרידי אש (יו"ד סי' ס-סא) קיבץ בזה השיטות מחכמי הזמן לענין קטן בן ישראל שנולד לו מן הנכרית ואביו רוצה למולו ככל ישראל, ומסקנתו על פי רוב מנין ובנין של רבותינו האחרונים, שלא למול בן ישראל שנולד לו מנכרית כל שאין כוונתם לגיור, וסיים בזה באזהרה חמורה שלא לסמוך על המקילים בדבר. ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ח) כתב: "בודאי צריכין להרחיקם בכל כוחנו. והיטב אשר דברו בזה גאוני אשכנז הג' בעל ערוך לנר ז"ל והג' מווירצבורג בעל מלאכת שמים ז"ל ותשובותיהם נדפסו בשומר ציון הנאמן כי אין לקבל למול הולד (גם בתורת גרות) אותן הנולדים מנכרית וישראל בנשואי התערובות". וראה שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' רמט) שנקט אף הוא בפשיטות לאסור למול את בן הישראל מן הנכרית, ותמה הרבה על דברי המהר"ם שיק שנראה שהקל בזה. וראה שו"ת דעת כהן (סי' קמט) שנקט אף הוא בפשיטות לאסור זאת, והתרעם הרבה היאך נוכל להתיר להסיר חרפת אביו הנשוי לגויה על ידי מילה זו, דהוא דבר שלא יעשה, ולהלן הערה צ"א נקבץ בזה הרבה מדברי הפוסקים.

מילת נכרים שמא הם בני קטורה

ובאמת, בעיקרא דהאי דינא לא נקטינן כהרמב"ם, והכרעת הפוסקים שאף הישמעאלים פטורים מן המילה, ראה ס' שאגת אריה (סי' מט). ומקור הדברים בגמרא סנהדרין (נט ע"ב), שם אמרו שבני קטורה חייבים במילה, ונחלקו בכך ראשונים, לרש"י שם רק בני אברהם ממש שנולדו לו מקטורה הם שנתחייבו במילה, אבל בניהם אחריהם פטורים ממצוה זו. ואילו הרמב"ם שם נקט שכל בני קטורה לדורות חייבים במילה, וחייב מהאי טעמא את כל בני ישמעאל למול את עצמם מחמת הספק כיון שנתערבו בבני קטורה.

הריטב"א (ע"ז כז ע"א) הקשה, להצד שבני קטורה חייבים במילה, מדוע נכרי פסול למול בן ישראל ככל שידוע שהוא מבני קטורה [ובזמנם, קודם שבלל סנחריב את כל האומות]. ובשאגת אריה (סי' מט) תירץ, דכיון שבני קטורה לא נצטוו על הפריעה אלא על המילה בלבד, וקיימא לן "מל ולא פרע כאילו לא מל", נמצא שהגוי אינו שייך בתורת מצות המילה כפי שנמסרה לישראל, וראה עוד בהג' חשק שלמה ע"ד הגמ' בע"ז שם, שאילת שמואל (שם) ושאילת יעקב (סי' כ דף יט).

בכתבי הגרי"ז (מנחות דף עב ע"ב) כתב ביישוב קושיית הריטב"א, דכיון שתוכן מצות המילה הוא כריתת ברית בין ישראל לקב"ה וזה נמסר לישראל דוקא ולא לבני קטורה, ממילא, אף שבני קטורה נצטוו במעשה המילה, אין זו אלא מצוה בעלמא, וכנטילת לולב ותקיעת שופר, ולא דמיא למילת ישראל, ולכן הוא אינו כשר למול על ידו.

[3] בש"ך (סי' רסג ס"ק ח) ציין לדברי האחרונים הנ"ל בדעת רבינו ירוחם, שאין היתר למול נכרי שלא לשם גרות, והקשה, שדבריהם נסתרים מסוגיית הגמרא בעבודה זרה (כו ע"ב) שהיא עיקרא דהאי דינא, שם אמרו: "תנו רבנן, ישראל מל העכו"ם לשם גר, לאפוקי לשום מורנא דלא". ופירש רש"י (ד"ה לאפוקי): "מורנא – תולעת שיש לו בערלתו, דאסור למולו כדי לרפאותו, משום שאסור לרפאות את הנכרי בחינם, דהא אמרן לא מעלין". וכן כתבו התוספות שם (ד"ה לאפוקי). ולמדנו מדבריהם, דאסור לרפאותם בחינם, אבל בשכר מותר.

ובש"ך שם הוסיף שכך היא שיטת הרמב"ם (מילה פ"ג הל' ז), שכתב: ""עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו, היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה, לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו". וכן כתב בשו"ע (סי' רסח סעי' ט). ועוד הוכיח כסברא זו מדברי רבינו ירוחם עצמו, שהביא הלכה זו בנתיב י"ז (סוף חלק ו), שם דן בהלכה הכללית של לא תחנם, ולענין זה כתב שאסור לרפאותם וליתן להם מתנת חינם, ולא כתבה בנתיב א' עם שאר דיני המילה.

ומכל מקום נראה מדבריו, שהאיסור למולו הוא רק לצורך רפואה, אבל לצורך מצוה מותר וכנ"ל, וכפי שנתבאר בהערה קודמת, וכן נראה מדברי הרמב"ם בתשובותיו (ירושלים תרצ"ד, סי' קכד). וכן הוכיחו האחרונים מדברי השו"ע (סי' רסו סעי' יג), שכן כתב: "ישראל שנולד לו בן מן הנכרית אין לו למולו בשבת". ומוכח מדבריו שדוקא בשבת אסור למולו אבל בחול מותר, אף שדינו כגוי לכל דבריו [אמנם כאמור לעיל הכרעת פוסקי הזמן שלא למול בן ישראל מן הנכרית].

בביאור הגר"א (יו"ד סי' קנח סעי' א) נקט אף הוא כדברי הש"ך, ופירש דלשיטת רש"י תוס' והרמב"ם דוקא לצורך רפואה בחינם אסור, אבל למולו בשכר לעולם שרי, אלא שציין שם לדברי הרמב"ן (תורת האדם שער הסוף) בסוגיא זו, דפליג עלייהו בזה, ונקט שאין היתר למול נכרי אפילו בשכר, וכנראה טעמו כדברי האחרונים הנ"ל.

ובאמת צ"ע לשיטה זו, מפני מה לא חששו לטעמו של הלבוש, דמצות מילה אות ברית היא בין ישראל לבוראם, והיאך שרי להסיר מן הנכרי חרפתו ולהחתימו באות ברית קודש. וכן צ"ע מנהגו של יוסף הצדיק הנ"ל הערה קודמת, שהיה מל את המצרים לשם מצוה. אמנם, בס' ראשון לציון לבעל האור החיים הק' (יו"ד סי' רסג סעי' ה) כתב, שיוסף מל את יושבי מצרים משום שנשא את בת פוטיפרע לאשה [שם מא מה], וחרפה היא לו להנשא לבת ערלים, וכיון שהיתה לו תועלת במילתם אינו בכלל סברא זו ד"למה נסיר חרפתו בחינם". ומה שנענש על כך, הוא משום דלפום דרגתו היה בזה חיסרון, ואין ללמוד מאותו המעשה לדינא כלל.

אלא שעדיין צ"ב, מדוע לא חששו לטעם דשמא יתלווה עם ישראל בדרך ויהרגנו, בפרט שבהל' ציצית (פ"ג הל' ט) הביא הרמב"ם חשש זה של שמא יתלווה אליו ויהרגנו, והסכים לאסור משום כך מכירת ציצית לגוי.

כמו כן בהל' ע"ז (פ"ט הט"ז) כתב הרמב"ם: "בת ישראל לא תניק את בנה של עובדת כוכבים, מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים, ולא תיילד את הנכרית עכו"ם, אבל מיילדת היא בשכר משום איבה. והנכרית עכו"ם מיילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה כדי שלא תהרגנו". הרי שחשש לזה שם [וראה מש"כ בזה השו"ע יו"ד קנד סעי' א-ב ורעק"א שם], וא"כ צ"ב מפני מה לא חשש לזה גם כאן.

וצ"ל דכיון שהמילה היא דבר צנוע שאינו ניכר בחוץ אין לחוש לזה כ"כ, ובפרט שידוע שרבים מן הנכרים מלין עצמם לצורך זה או אחר, ויש מהם שנולדים מהולים וכדומה, ולכן, אע"פ שבחינם אסרו, ומשום דמה לו לבוא בחששא רחוקה זו בחינם, בשכר אין לחוש. אמנם העיקר לדינא בזה הוא כהכרעת הרמ"א שאין להתיר מילת נכרי שלא לשם גרות, שכדבריו הכריעו כל הנהו פוסקים הנ"ל – המעיל צדקה חכמת שלמה וצפנת פענח, וראה עוד בזה בשו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' מב).

[4] לענין לרפאותו חינם ודאי אין חילוק בין גוי עובד עבודה זרה שהוא בכלל "מורידין ואין מעלין" לבין ישמעאלים המאמינים באחדות ה'. דהנה, בטור (חו"מ סי' רמט) כתב: "אסור ליתן מתנת חינם לעובד עבודה זרה, אבל מותר ליתן לגר תושב משום שמצוה להחיותו". הרי להדיא דדוקא לגר תושב מותר ליתן, משום שמצוה להחיותו, אבל לישמעאלי שאין מצוה להחיותו אין ליתן מתנה, וכן למד בדבריו הבית יוסף שם.

אמנם הב"ח שם תמה על דברי הבית יוסף, דמלשון הטור שנקט "עובד עבודה זרה", משמע להקל בנכרי שאינו עובד ע"ז. אכן, בספרי הטור שנדפסו מחדש נוספו כמה מילים בסיום דברי הב"ח, ולדבריו אה"נ דאין חילוק בין גוי עובד ע"ז לבני ישמעאל המאמינים באחדות ה', ולדברי המגיהים שם גם הטור במקורו לא נקט לשון "עובד עבודה זרה" אלא שמחמת פחד הצנזורה מחקו הפוסקים בספריהם בכל מקום תיבת "גוי" וכתבו במקומה "עובד עבודה זרה". ע"כ. ולפי גרסא זו הודה הב"ח במסקנת דבריו לפסקו של הבית יוסף.

כך היא שיטת הטור והרמב"ם [ראה כסף משנה ע"ז פ"י הל' ב בדעתו], אבל המאירי (ע"ז כ ע"א) נקט שגם איסור לא תחנם אינו אמור אלא בגוי עובד עבודה זרה, שכך כתב: "כבר ידעת כמה החמירה תורה להרחיק עובדי אלילים מארצנו ומגבולינו ומבינותינו, ובכמה מקומות האריכה להזהירנו להתרחק ממעשיהם. מכאן אמרו 'לא תחנם' – לא תתן להם חן וכו', וכן דרשו לא תתן להם מתנת חינם וכו', ומ"מ פירשו בתוספתא (ע"ז סופ"ג), דוקא לגוי שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום, אבל אם היה שכנו או חברו מותר, שהוא כמוכרם לו. הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ומודות באלו-הות, אין ספק שאף שאינו מכירו מותר וראוי, וכבר אמרו (חולין צג ע"ב) 'שולח אדם ירך לנכרי'". עכ"ל [וע"ע שו"ת הרשב"א ח"א סי' ח שמחלק בזה בין עובד ע"ז לסתם נכרי, וראה בזה עוד בס' מזבח אדמה (ח"ד יו"ד סי' קנא)].

ומכל מקום, אף שלענין איסור "לא תחנם" סברו הרמב"ם והטור שאין חילוק בין עובד עבודה זרה לבני ישמעאל, לענין רפואה בשכר יש חילוק ביניהם, כ"כ הכסף משנה שם, על פי לשון הרמב"ם שם שכתב: "מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי ע"ז אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מפניהם או משום איבה, מרפא בשכר אבל בחינם אסור. וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאין אותו בחינם". מדקדוק לשונו שהזכיר איסור זה לגבי עובד ע"ז דוקא, משמע שנכרי שאינו עובד ע"ז מותר לרפאותו בשכר, ורק בחינם אסור [וראה דינא דחיי לאוין מה, שהרמב"ם היה עוסק ברפואת חולים עכו"ם במצרים בשכר, משום שלא היו עובדי עבודה זרה].

חילוק זה צ"ב, כיון שמקור איסור זה הוא מהלאו של "לא תחנם", וממה נפשך, אם בכלל לאו זה גם עושה בשכר, שעל כן החמיר בזה בעובד עבודה זרה, אם כן גם במי שמאמין בא-ל אחד יש להחמיר, כפי שנאסר לתת לו בחינם, ואם עשייה בשכר אינה בכלל איסור זה, א"כ גם בעובד עבודה זרה יש להתיר. ועיין מנחת חינוך (מצוה תכו) מה שכתב בזה.

וצ"ל דסבר, דבעושה בשכר טעם האיסור אינו משום איסור לא תחנם, אלא ע"פ מה שאמרו בע"ז (כו ע"א): "בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים, מפני שמיילדת בן לעבודת כוכבים" [והובא דין זה ברמב"ם ע"ז פ"ט הל' טז], והיינו, שאין לסייע בקיום חייו של אדם העובד עבודה זרה אפילו הוא קטן בן יומו, ואיסור זה אמור גם כשעושה בשכר. אבל לענין נכרי שאינו עובד עבודה זרה, סבר הרמב"ם דכל איסורו הוא משום "לא תחנם", ובזה צדקו דברי הש"ך דלעיל, דאין נוהג איסור זה אלא בחינם אבל בשכר שרי.

מדברי הט"ז (יו"ד סי' קכד ס"ק ד) נראה שנקט כדברי המאירי, שכן בשו"ע שם (סעי' ו) כתב: "כל עכו"ם שאינו עובד אלילים יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה". ופירש הט"ז, דכוונת השו"ע לבני ישמעאל שאינם עובדים ע"ז ודינם כגר תושב [שנתבאר דינו לעיל שם סעי' ב, שאוסר בשתייה ולא בהנאה]. ע"כ. הרי שלמד שבני ישמעאל דינם כגר תושב לענין זה, וכשם שמותר ליתן מתנה לגר תושב שנאמר (דברים יד כא) "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", כך גם לבני ישמעאל.

ומקור הביא שם לדבריו וע"פ דברי הרשב"א בתורת הבית, מהא ד"רב יהודה שלח לאבידרנא ביום אידם" (ע"ז סה ע"א), ואם היה עובר בכך בלאו ד"לא תחנם" היאך עשה כדבר הזה, ובהכרח צ"ל שידע בהם שאינם עובדים ע"ז, ומשום כך התיר לעצמו לשלוח להם וכדינו של גר תושב.

אמנם, בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' נו קונטרס דבר השמיטה, ד"ה והרב הנ"ל) פי' את דברי הט"ז באופן אחר, דלעולם אף הט"ז מודה לחלק בין גר תושב לישמעאלי, שהרי גר תושב צריך לקבל עליו דין ז' מצוות בני נח בפני ג' חברים ולא די לו בכך שאינו עובד ע"ז, אלא שמטעם אחר סבר לדמות ביניהם לענין איסור יין נסך. דבעיקר דין יין נסך נאמרו שתי הלכות: א. להתרחק מחברתם כדי שלא יבואו להתחתן בבנותיהם. ב. להתרחק מהם כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים. וסבר הט"ז, דמחמת חשש חתנות לא החמירה תורה לאסור יינם בהנאה אלא בשתיה בלבד, ואילו ההרחקה היתירה שנאמרה בעובדי ע"ז היא לאסור את יינם גם בהנאה. ממילא, כיון שאיסור ההנאה מיינם ומחשש שניסכוהו לעבודה זרה אינו אלא מדרבנן, לא החמירו בזה חכמים בגוי שאינו עובד עבודה זרה.

וזהו שבא הט"ז להוכיח מהמעשה הנזכר ברב יהודה, דהוקשה לו, היאך שלח לו רב יהודה מתנה ביום אידם ולא חשש שישתמשו עם מתנתו לעבודה זרה, ומכאן למד שכל שיודע ומכיר בנכרי זה שאינו עובד ע"ז לא החמירו בו חכמים לדונו כעובד ע"ז. אבל לגבי עצם הלאו ד"לא תחנם" דמדאורייתא, מודה הט"ז שאין חילוק בין נכרי עובד ע"ז לבני ישמעאל, דהציווי להתרחק מחברתם אמור גם בישמעאלים, אלא שכיון שהיתה לו תועלת מן הסתם בנתינת המתנה, כבר אינו בכלל איסור זה, ומפני כן הותר לשלוח לו.

[5] לבוש וט"ז שם בשיטת רבינו ירוחם [ודלא כהבנת הש"ך דהאריך להוכיח דאף רבינו ירוחם מודה בכהאי גוונא דשרי, וכאמור].

[6] רבים מן האחרונים אסרו למול קטן זה שנולד לישראל מנכרית, ומשום הסיבה הפשוטה שאסור למול נכרי שלא לשם גרות וככל האמור לעיל. ועוד חששו בזה [ודוקא משום שאביו ישראל] שמא יטעו בו ויחזיקוהו כישראל, ראה ס' מאורי אור (באר שבע, שבת קיב ע"ב), שו"ת לבושי מרדכי (אבהע"ז סי' לח), שו"ת באר חיים מרדכי (ח"א יו"ד סי' מ, ח"ב חו"מ סי' ע [וראה שם מכתבו של הגר"ח זוננפלד אליו שדחה בחריפות דברי חכם אחד שהקל בדבר, והוסיף שאף יש בזה איסור של חובל]), שו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ח), שו"ת התעוררות תשובה (ח"ד סי' קמב), שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קמט), שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' ס). וראה שו"ת פרי השדה (ח"ג סי' ט) שכתב, דמלבד כל הנ"ל, כיון שלשיטת ר"ח הנ"ל סעיף י"ז, גוי שנימול בגיותו אינו יכול לבוא לכלל ישראל כיון שהוא משולל את היכולת למול לשם גרות, אין למול קטנים אלו, שיש לנו לצפות שאפשר שירצו להתגייר בעתיד. וראה קונטרס וכתורה יעשה (לר"ש מקוטנא) שהביא מדברי המקילים בזה שנתפרסמו דבריהם בקו' שומר ציון הנאמן (ניסן תרי"ב) ודחה שיטתם בחריפות.

אמנם יש שהקלו בזה, ראה שו"ת תועפות ראם (אנקווה, סי' מ) שכתב, דכיון שלשיטת הש"ך הנ"ל עיקר האיסור הוא רק כשבא למולו לשם רפואה, נראה שמילה לשם מצוה ובחינם מותרת. וכ"כ בשו"ת מערכי לב (צירלסון, סי' נה), דאין לנו לגזור גזירות מדעתנו [ועל דרך דברי הרא"ש בשבת פ"ב סי' טו, וראה שו"ת בית שלמה יו"ד סי' כח מבן המחבר], ואדרבה, נראה שרצונו של האב נובע מתוך חביוני ליבו הנכסף לשוב אט אט לבוראו ולגדל ילדו בדרכי ישראל, וכשם שמצינו בהלל שמל את הנכרי הבא לפניו משום שסופו לבוא לידי שמים, כך יש לנהוג בקטנים אלו [אף כי חילוק רב יש בין הנדונים, אותו נכרי בא לפני הלל בבקשה להתגייר, ועשה בו מילת גרות, אלא שלא בא לשם שמים, משא"כ כאן שלהדיא לא מדובר במילה לשם גרות אלא לשם מצוה בעלמא].

בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רמח) דן בענין זה, ומסקנתו שבעת הצורך ניתן לסמוך על שיטת הש"ך למולו לשם מצוה, אבל בלא ברכה [והוא פשיטא לכל אותם המתירים], אמנם עיקר דבריו שם שלכתחילה אין למולו אלא גרות [ודן בזה אם ניתן למולו לשם גרות כשאמו אינה מתגיירת] והובאו דבריו בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' שס).

בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סי' ל) הביא שיטות הפוסקים בענין זה לכאן ולכאן, ומסקנתו שאם בא למולו לשם גרות, אף שלא ברור שישלים גיורו עתה, וגם אינו גדל בבית שומרי תורה ומצוות שיש לפקפק אם זכות היא לו לבוא לקהל ישראל, מכל מקום מותר למולו מילה זו שהיא לשם גרות. אבל לענין מילה לשם מצוה בעלמא נראה שהחמיר שם. וראה עוד תשובות רבות מגדולי הזמן בענין זה בקובץ וילקט יוסף (ח"י, תרס"ח).

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. מועמד לגיור ימולו אותו לשם גיור כחלק מהליך ואז כמובן מברכים ויש ברכות בנוסח מסויים ומיוחד למילת גרים.
    אינני יודע מ זה אנוסים היום, מן הסתם כולם גויים, כבר התבוללו דורות רבים. בכל מקרה מספק אסור לברך, ויש לשדל כל ספק יהודי, להתגייר לחומרא ואז כמובן ימולו אותו בברכה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל