שאלה:
איסור מראית עין אסורה משום שבני אדם הרואים זאת יבואו לחשוב שמותר לעבור אף על האיסור דאורייתא עצמו או שחבירו יחשוב שעושה איסור, מה הדין אם מביא אדם לחבירו – לשם דוגמא דם אדם שאיסורו משום מראית עין – (ויש לו סיבה כלשהי) וחבירו אינו יודע שאוכל דם וחושב שאוכל משהו אחר לגמרי שמותר (וגם לא מתכוון בעתיד לספר לחבירו שהביא דם) האם יש בכך איסור מראית עין?
לכאורה אין בכך שום חשש מראית עין שהרי האדם עצמו האוכל אינו יודע שהוא דם כלל וגם חבירו שמביא לו דם הרי יודע שמדובר רק בדם אדם שמותר מן התורה.
תשובה:
מקורות:
בעצם אתה שואל אם חכמים קבעו איסור על החפצא, וממילא לא משנה אם האדם יודע או לאו יש בכך אסיור בשוגג, ודינו כמו כל עבירה דרבנן בשוגג, או שמא החפצא מותר, וכיון שהאסיור הוא רק על הגברא ומשום מראית העין, כאן שאינו יודע מכך, לא עשה איסור [אמנם גם בעצם שאלה זו יש לדון, שכן כתבו אחרונים שכל איסורי דרבנן הם איסור גברא, ולא נאריך בכך עתה].
ולגבי שאלתך זו ראיתי לחלק בשם הגרז"נ גולדברג זצ"ל בין דין מראית העין לדין והייתם נקיים, ולדבריו, יש מקרים שעליהם גזרו חז"ל בפירוש שלא לעשותם משום חשש זה, ובגזירות אלו אפילו בחדרי חדרים אסור, כמבואר בגמרא (שבת סד, ב)[1]. כי אף שאין מי שיחשוד בו באיסור באותה שעה, ולא שייך טעם הגזירה, עצם המעשה נאסר מכח תקנתם. ואפילו בית דין אינם יכולים להתיר גזירת חכמים שבטל טעמה, עד שיהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין (ביצה ה, א; רמב"ם ממרים ב, ב)[2]. ויש אופנים שלא גזרו חכמים בפירוש לאסור אותו מעשה הבא לפנינו, אלא שהואיל ואמרה תורה "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), למדו מכאן חכמים שיש חיוב לכל אדם לצאת ידי דעת הבריות, ואף אם כלפי שמיא גליא שאינו עושה איסור, חובה עליו למנוע עצמו מן החשד[3].
וכן שנינו (שקלים פ"ג מ"ב):
"אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר שם) 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר (משלי ג, ד) 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם'".
חיוב זה מסור לליבו של אדם ולפי הענין, ולכן, בחדרי חדרים שאין איש רואה אותו לא שייך דין 'והייתם נקיים', ומותר לעשות מעשה זה שמעולם לא נאסר להדיא על ידי חכמים, והנהגה בעלמא היא לאדם שיתבונן בכל דרכיו אם יש חשש שיחשדו בו הבריות, ואם שם שמים מתקדש על ידו. ועיין עוד שו"ת חסד לאברהם (תאומים, מהדו"ק או"ח, כא).
ולפ"ז מתורצת תמיהת רעק"א מה חילוק יש בין דם דגים לחלב שקדים שהתירוהו על ידי הנחת שקדים לאחר מכן, ולא כדם דגים שהוא מותר רק אם נשארו בו הקשקשים מעיקרא. שכן דם דגים נאסר להדיא מתקנת חכמים ומשום מראית העין, וכאשר אין קשקשים בדם וכבר חל עליו איסור חפצא, שוב לא יפקע איסור זה לעולם, אף שנותן בו עתה קשקשים ואין חשש משום הרואים. משא"כ בחלב שקדים שלא מצינו שנאסר להדיא, אלא שאסור לעשות כן מצד הדין הכללי של 'והייתם נקיים', וזהו איסור על הגברא, וכאשר הוא עושה סימן כדוגמת הנחת שקדים, מותר.
אמנם, בס' קול הרמ"ז (זכות, כלאים ט, ב) נקט בנדונו לענין חשש מראית העין באיסור שעטנז, דכיון שכל ענינו של איסור זה הוא משום מראית העין, לכתחילה לא אסרו אלא באופן שהחשש קיים, עיי"ש ראיותיו[4]. ולפ"ז אין מקום לחלק בין חלב שקדים לדם דגים, וצ"ע בזה.
[1] אמנם ראה תוס' (ע"ז יב, א ד"ה כל) שהביאו פלוגתא בין הראשונים, אם יש להחמיר לדינא באיסור מראית העין אפילו בחדרי חדרים, וראה רא"ה וריטב"א שם. וע"ע רא"ש (שבת כב, ט), רשב"א ר"ן ומאירי ביצה (ט, א).
[2] בפרי מגדים (יו"ד סו, ש"ד טז) סבר לומר על פי סברא זו, כי מה שאמרו דבחשש מראית העין דרבנן לא אסרו בחדרי חדרים, וכמובא לעיל מכמה אחרונים, אינו לגבי איסורי אכילה, ששם החפצא נאסר וגם בחדרי חדרים אין להתירו. והוא ממש כדברינו, דבאיסור מראית העין חל איסור בחפצא, ולכן, גם כאשר טעם התקנה אינו שייך באופנים מסויימים מכל מקום לא בטל איסורו. אמנם לדינא דחו הפוסקים חילוק זה, שהרי דברי הרמ"א לגבי בשר עוף בחלב שקדים אמורים לגבי איסור אכילה ואעפ"כ התיר. וכבר העיר בזה השדי חמד (מערכת מ כלל פ). ומכל מקום עיקר הסברא במקומה עומדת.
[3] בכנה"ג (יו"ד יח, הגב"י סב) נקט שהוא איסור גמור מן התורה, ויש להחמיר בספקו כמו בכל איסור דאורייתא. אולם בשו"ת פני יהושע (ב, ב) נקט שאינו אלא דרבנן, ויש להקל בזה בכל מקום של ספק.
[4] ולפ"ד צ"ל, כי מה שאמרו שכל שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, אינו משום שחל איסור בחפצא ושוב אינו פוקע, אלא משום שאפילו בחדרי חדרים יש לו לחוש שמא יראהו אדם, אף שהוא צד רחוק. ולפ"ז יהיה החילוק בין איסור מראית העין לדין חשד, האם חוששים לצד רחוק של מראית העין בחדרי חדרים. דדבר שנאסר להדיא על ידי חכמים, אין איסורו בטל כל שיש חשש רחוק וטעם כלשהו לתקנתם. אבל בדבר שלא גזרו בו חכמים להדיא, וכל איסורו אינו אלא משום ההלכה הכללית של והייתם נקיים מה' ומישראל, אין אדם מחוייב להחמיר בו אלא באופן שיש סיבה של ממש, ולא בחדרי חדרים שמן הסתם לא יראנו אדם.