שאלה:
שלום כבוד הרב
אני מתקשה מאוד לסיים שניים מקרא ואחד תרגום ואני שומע עוד על כאלה שבכלל אינם קוראים מייאוש
ושמעתי שיש דעה שלא צריך לסיים כל הפרשה אלא אפשר לעשות רק ראשון ושני האם זה נכון?
והאם אפשר ללמד זכות ולהקל משום דעת הראב"ן (תשובות סימן פ"ח) שסובר שזו חובה דווקא על היחיד שאינו מתפלל בציבור
ועל דעת השבלי לקט (עניין שבת, סימן עה) שאינו חובה אלא ראויי אע"פ שמרן מחייב
תשובה:
בודאי אין להקל למרות המחלוקת בדבר, הבעיה היא שלא קובעים זמן קבוע לשנים מקרא ואחד תרגום, עצם האמירה אינה קשה בשעה אחת גומרים ברווח. ומי מוותר על שכרה – אריכות ימים…
מקורות:
אני מעתיק כאן מאמר שכתב בענין זה הגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א רבה של מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה:
אמירת שנים מקרא ואחד תרגום, טעמי הדין וגדריו
אמרו בגמרא (ברכות ח, א – ב):
"אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון (במדבר לב, ג), שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו[1]… כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום".
מלשון הגמרא ניתן היה להבין שקריאת שמו"ת אינה חיוב גמור, אלא הדרכה ועצה טובה בעלמא, שכן לא נאמרו הדברים בלשון חיוב – "חייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור", אלא בלשון של הנהגה טובה, ועל דרך מה שאמרו (שם ה, א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה" (שם ו, ב), "לעולם ידור אדם במקום רבו" (שם ח, א), ועוד הרבה הדרכות שהדריכונו חז"ל, שאף אם יש בהן משמעות הלכתית לא נאמרו כציווי גמור אלא בלשון של התעוררות והוראה על מעשים אלו כראויים ונכונים. בפרט, שמיד לאחר שנאמר ענין זה, סמכו לו טעם – כדי שיאריכו לו ימיו ושנותיו, ואף בכך הוא נראה יותר כעצה נכונה מאשר כציווי, שהרי לא מצינו בסתם מצוות שהגמרא מנמקת את קיומן במתן שכרן, דלא אמרו חכמים להדליק נר חנוכה כדי לקבל שכר וכיוצא בזה.
אמנם מדברי הראשונים מבואר שקריאת שנים מקרא ואחד תרגום היא חובה גמורה, וכך כתב הרמב"ם (תפילה יג, כה):
"אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום, ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור".
וכ"כ רבינו ירוחם (אדם וחוה ב, ג), וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח רפה, א):
"אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון".
וצריך להבין מנין למדו הראשונים שקריאת שמו"ת היא חובה גמורה, ואם אכן הוא כך, מדוע נקטה הגמרא לשון 'לעולם וכו" שמשמעה אינו אלא הנהגה טובה.
עמד על כך בשו"ת שבט הלוי (ח"ח, מו) וכתב:
"אז"ל דלעולם ישלים פרשיותיו עם הצבור שמו"ת, ומצוה דרבנן היא, והרמב"ם כתב חייב לקרות לעצמו וכו', שינה לשון הגמ' שלא תאמר דרק הנהגה טובה היא וכדמשמע פשטות הגמרא, לכן כתב לשון חיוב דחיוב גמור היא, ואם היו כופין עליה כאשר כופין על שאר מ"ע אפילו דרבנן לכמה שיטות… ויתכן דכמו"כ בשמו"ת, ועיין בס' שדי חמד (ח"ג, מערכת כ' כלל לט) הביא מס' לב חיים (ח"ב, קעד) דאם אינו רוצה לעלות לתורה כופין. ובשו"ע (יו"ד רמה, ד ורמ"א) לענין ת"ת של אב לבנו דכופין… ושמו"ת הוא ענף של ת"ת בגדר חיוב דרבנן בפ"ע, לכן ספק בידי אם שייך כפיה, מכ"מ חיוב גדול הוא, וחז"ל קבלו דהנזהר מאריך ימים. ובעו"ה התחילו להתרשל בזה, וכבר ידוע כמה נזהרו בזה אבותינו ורבותינו. ופשיטא דצריכים להרגיל את הקטנים שהגיעו לחינוך לזה, כאשר ראיתי מעשה לרוב בחו"ל, והיינו קריאה בטעם המקרא, ולהקפיד מאד לסיים הפרשה בכל שבוע עם תרגום וגם חומש ורש"י, כמבואר בארחות חיים להרא"ש ובטור (או"ח, רפה) ושאר פוסקים, והוא דרגא גדולה ליראת ה' טהורה עומדת לעד".
הן אמת, דבשו"ת מהרש"ם (ח"א, ריג) נראה שנקט בפשיטות שאינה חובה גמורה. יעויין שם שדן במי שלא השלים קריאת שמו"ת באחת השבתות ובא להשלים לאחר זמן, אם יקדים את ההשלמה או יקרא תחילה את הפרשה של חובת היום ולאחר מכן ישלים, וראיותיו שם הן מדיני קריאת התורה בציבור בענין זה, ולבסוף כתב:
"אם כן פשיטא דיש להקדים חובת היום גם בסדר משנה תורה [אף שיש בו מוקדם ומאוחר, עיי"ש]. ואף דקריאת שמו"ת איננה חובה כקריאת התורה, מכל מקום מאן דשוייה עליה חובה נראה דמקדים חובת היום בכל גווני".
והיינו, שאין זו חובה גמורה אלא הוא תלוי בהנהגת האדם אם קיבל עליו הנהגה זו כחובה [בדומה למעשר כספים שכאשר אדם נהג בזה כחובה יש בזה משום נדר]. אולם כאמור רהיטת הפוסקים שזהו חיוב גמור, וצריך להבין את לשון הגמרא וכנ"ל.
וע"ע בס' אמרות טהרות לבעל האשל אברהם מבוטשאש שנראה שנסתפק בדבר, שכתב:
"ולשלוח חומש שישלים הפרשה שמו"ת, גם אם כל ימיו נזהר שלא יאכל קודם, מ"מ אין לעבור על שבות דשבות בשביל כך, שהרי מ"מ יצא ידי חובתו בהשלמה אחר סעודת שחרית. וצוואת רבינו הק' שלא לאכול עד אחר ההשלמה, הוא רק עצה טובה. ואולי לשון חז"ל לעולם ישלים וכו', הוא ג"כ רק עצה טובה ולא מצוה קבועה, ולכך כל שאינם יודעים לקרות בטעמים אינם משלימים ואינם שומעים מזולתם".
עוד אפשר שנדון זה תלוי בגרסאות השונות בגמרא שם, דהגירסא שציטטנו לעיל היא מהספרים שלפנינו והיא מדברי הרי"ף, אבל לפי גירסת בה"ג (סי' כד) הן שתי מימרות נפרדות, ז"ל:
"אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון.
ואמר רב הונא בר יהודה א"ר מנחם א"ר אמי, כל המשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, מאריכין לו ימיו ושנותיו".
הרי שהן ב' מימרות, כאשר הראשונה שבהן אפשר שהיא בגדר חיוב גמור והשניה אינה אלא הנהגה טובה, וצ"ע אלו ענינים חלוקים יש במצוה זו שגדרם שונה, ויבוארו הדברים לפנינו.
ב
פסוק שאין לו תרגום
עוד יש להעיר שהרמב"ם שינה מלשון הגמרא שנקטה דוגמא מסוימת – 'ואפילו עטרות ודיבון', וכתב סתמא, שכל פסוק שאין בו תרגום יש לקרותו שלוש פעמים. ובביאור דברי הגמרא פירש רש"י: "אפילו עטרות ודיבון – שאין בו תרגום". וכתבו התוספות:
"ואפילו עטרות ודיבון וכו'. פירש רש"י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי, היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי, וצריך לקרות ג' פעמים העברי, מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום".
ומדבריהם עולה שכאשר אין לפסוק תרגום כלל, יש לקרוא שלוש פעמים את הפסוק, ואם יש לו תרגום כלשהו מוטב לקרוא את התרגום.
אולם הרא"ש (שם, ח) כתב:
"אפילו עטרות ודיבון, פירש רש"י שאין בו תרגום, וקשה דהוה מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהן. ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרים שכתוב בהן תרגום וגם בירושלמי הוא מתורגם. להך פירושא הא דנקט עטרות ודיבון אף על פי שאין צורך כל כך בתרגום. אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהם אין צריך לקרות שלש פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כפירש"י".
לדברי הרא"ש לשיטת החולקים על רש"י אין צורך לקרוא שלוש פעמים אם אין כלל תרגום, אלא קורא פעמיים ודי בכך, אך נהגו להחמיר כרש"י. וצריך להבין מה הטעם לקרוא שלוש פעמים אותו פסוק.
ג
טעם התקנה
בהקדם ביאור הדברים, נראה לבאר את עיקר טעם תקנת שנים מקרא ואחד תרגום, שלא נתבאר בגמרא.
בתרומת הדשן (סי' כג) דן אם צריך לקרוא שמו"ת גם בקריאות של ימים טובים וארבע פרשיות. וכתב שלדעת רבנו שמחה – הובא בהגהות מיימוניות (על הרמב"ם שם), אם לא השלים שמו"ת בכל שבוע "ישלים כולם בשמיני עצרת שבו גומרים הציבור. וכתב: "משמע דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הציבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה כמו שעושין הציבור", ולכן צריך להשלים דווקא עד אותו היום שנקבע לסיום התורה בציבור. וכתב התרוה"ד שכן משמע מלשון הרמב"ן, ושלפי זה אין צריך לקרוא קריאות של ימים טובים וכדו' שאינם על סדר התורה, וכבר קוראים אותן בפרשת השבוע באותה שנה.
אלא שמקור דינו של רבנו שמחה הוא בגמרא (שם), שרב ביבי בר אביי היה משלים את הפרשיות בערב יום הכיפורים, אבל ר"ח גרס שהשלים רק את הפרשיות דכלה, כלומר של חודש אלול שבו היתה הדרשה ולא הספיק לקרוא שמו"ת, וכתב התרוה"ד:
"בהך סברא פליגי, דלההיא גירסא ופירוש אין טעם ההשלמה בשביל שיסיים התורה בכל שנה אלא אפשר כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין, ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב… וקרוב בעיני שלא נהגו רבותינו להשלים".
נמצא שטעם התקנה לדעת רבינו שמחה, הוא כדי ללמוד את כל התורה בכל שנה גם ביחיד, ולדעת ר"ח כדי להיות רגיל במה שקוראים הציבור עתה, שאם יקראוהו לעלות לתורה יוכל לקרוא כראוי[2]. וצריך לבאר לפי זה מפני מה אין צריך לקרות לעצמו בכל יום שיש בו קריאת התורה, שאף התרוה"ד לא בא אלא לחייב קריאה של יו"ט וד' פרשיות, ולא שמענו לחייב לפי שיטת ר"ח לומר שמו"ת בשני וחמישי ובתעניות ציבור וחנוכה ופורים וחוה"מ. וצ"ל שלא חששו לכך מפני שרק אחד או שניים עולים חוץ מהכהן והלוי, ורוב הקריאות קצרות הן, ולכן אפשר לשאול מי יודע לקרות ולהעלותו, ולא חששו שמא יעלו אחד מהציבור בסתמא ללא שהוא יודע את הקריאה כראוי. כמו כן, קריאות אלו הציבור בקיאים בהם יותר בדרך כלל.
התרוה"ד נקט שהטעם הראשון הוא העיקר. וכן נראה מדברים כמה מן הקדמונים.
הלבוש (ריש סי' רפה) כתב:
"חייבו חז"ל על כל אדם מישראל שישלים הפרשה בכל שבוע עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום כדי שיהא בקי בתורה".
בספר החינוך כתב בהקדמה לספרו:
"על כן קבעו לנו חז"ל לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצוות בכל שבוע ושבוע עד שיגמרו כל הספר. ועוד חייבונו חז"ל לקרותו כל אחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע, כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וזהו אמרם ז"ל לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו".
וע"ע בשל"ה בפתיחה לתורה שבכתב, שכתב בענין גודל המצוה להשלים פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום:
"ובודאי הכוונה היא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, על כן צריך האדם לידע ולהתבונן בכל פרשה ופרשה ולהבין ענין המצוות הכתובות בזאת הפרשה, הן מצוות עשה הן מצוות לא תעשה, עד תשלום כל התרי"ג".
וכן מוכח ממה שפסק השו"ע (רפה, ז) שאין צריך לקרוא פרשת יו"ט שמו"ת, והרמ"א שם הוסיף ע"פ המרדכי שגם אין צריך לקרוא את ההפטרות, אלא שכתב דמ"מ נהגו לקרוא ההפטרה. וראה במגן אברהם (שם, יב) שאכן תמה על מנהג זה, שהרי היסוד לחייב את קריאת ההפטרה הוא רק ע"פ טעמו של ר"ח, כדי שיוכל לקרוא אם יעלוהו, ואם אנו פוסקים שאין צריך לקרוא פרשת יו"ט, בהכרח לא חיישינן להכי, ואם כן מדוע הנהיגו לקרוא את ההפטרה. וחילק, שאת הקריאה בתורה נהגו בזמנינו שהחזן קורא עבור העולה, ולכן אין צריך כל אחד להכינה, אבל את ההפטרה העולה קורא בעצמו [כמנהג רוב הקהילות] ולכן לכו"ע יש לקרותה כדי שיוכל לעלות. ומכל מקום מבואר שהעיקר כדעת רבינו שמחה.
ויש לבאר לפי כל אחת מן השיטות הנ"ל, מפני מה הצריכו לקרוא גם את התרגום. לפי הטעם הראשון נראה שאמירת התרגום היא כדי שיבין מה שהוא קורא, וכוונת התקנה היא שילמד כל אדם את פרשת השבוע כדרך הלומדים תורה כראוי, דהיינו שלומד וחוזר על מה שלמד ומפרש לעצמו מה שאינו מבין. ולכן תיקנו לקרוא את המקרא שתי פעמים, ולתרגמו בתרגום אונקלוס שהתייסד על לשון העם בזמן חכמים, ויש בו פירוש התיבות כפי שקיבל מרבותיו איש מפי איש, כמו שכתבו הראשונים.
ולפי הטעם השני שעיקר התקנה הוא כדי שיהיה רגיל בקריאת הציבור, יש לבאר שגם עניין התרגום הוא מפני שמדין הגמרא היו מתרגמים את הקריאה לעם פסוק בפסוק, כמבואר במשנה (מגילה כג, ב) וברמב"ם (יב, י), ולכן על כל אחד לקרוא לעצמו את התרגום כדי להיות רגיל גם בזה עם הציבור.
אמנם אנו איננו מתרגמים, מפני שאין העם מבינים את התרגום (שו"ע או"ח קמה, ג), ואם כן מן הדין היה שלא לקרוא את התרגום בזמנינו, וגם מכאן נראה להוכיח שעיקר הטעם להלכה הוא כדי שיהיה לומד הפרשה לעצמו. ואף שיוצאים ידי חובה בלימוד פירוש רש"י, מ"מ כתב השו"ע שירא שמים יקרא גם תרגום אונקלוס ולא די בקריאת פי' רש"י (רפה, ב).
מעתה נבאר כמה נפק"מ בין שני הטעמים הנ"ל, אם אמירת שמו"ת שייכת למצות קריאת התורה שבציבור באותה שבת, או שהיא מכלל מצות לימוד התורה שקבעו ללמוד הפרשה כדי לסיים את התורה גם בעצמו, ובזה ניישב שתי הקושיות דלעיל.
ד
הזמן הראוי לקריאת שמו"ת
ראשית יש לבאר על פי שני הטעמים הללו, מהו הזמן הראוי לקרוא שמו"ת. התוספות כתבו:
"ישלים פרשיותיו עם הצבור – נראה דכל השבוע, מכיון דמתחילין לקרות הפרשה, דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הצבור, ואע"ג דלענין גיטין לא נקרא קמי שבת אלא מרביעי ואילך (פסחים קו, א). וזמן השלמה יש במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר, שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה, משמע דקודם אכילה צריך להשלימה. ומיהו אם השלימה לאחר אכילה שפיר דמי, מ"מ מצוה מן המובחר קודם אכילה".
וכך כתבו עוד ראשונים, וכך נפסק בשו"ע (סעיף ד).
ובבית יוסף כתב:
"משמע מדבריהם שלא צוה אלא שלא יאחרו מלקרותה עד אחר אכילה, אבל אם הקדימו וקראוה קודם השבת בכלל מצוה מן המובחר נמי הוא, וכן נראה מדברי הרמב"ם. ומדברי ההגהות שם (אות ש) נראה קצת דדוקא בשבת קודם אכילה הוא דהוי מצוה מן המובחר ולא קודם לכן, והמדרש הזה הוא במכילתא (פרשת בא אל פרעה והיה כי יאמרו אליכם בניכם), ז' דברים צוה רבי את בניו ואחד מהם אל תאכלו בשבת עד שתקראו הפרשה. וראיתי המדקדקים שמתחילים לקרותה בערב שבת וגומרים אותה בשבת".
ונמצא שעיקר זמנה הוא קודם האכילה, וגם אפשר שדווקא אז הוא הזמן הראוי יותר ולא קודם לכן, ולא התברר האם כוונתו לאפוקי שאר ימי השבוע או שיש ענין דווקא סמוך לאכילה, וצ"ע, ועכ"פ להלכה מסיק שמערב שבת הוא ודאי זמנה לכתחילה.
בספר העיתים (סי' קעד) כתב:
"ונהגו השתא נמי באתרין בשבתות וימים טובים שמשכימין ישראל כשעומדין משנתן ונפנין ונוטלין ידיהן ומברכין על נטילת ידים ואשר יצר עד פרשת התמיד, ומשלים כל אחד ואחד בביתו פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואח"כ הולכין לבתי כנסיות ומסדרין תפילתן כלה על הסדר. והאי מנהגא נמי לאו שפיר למיעבד הכי, ומי שיש יכולת בידו למנוע את ישראל ולהחזירן למנהג יפה שכרו שמור לפני המקום, כי מנהג זה יש בו קצת איסורא. כי כשמשכימין כל אחד ואחד מישראל משנתו יש לו לפנות ולרחוץ ולתקן עצמו ולרוץ לביהכנ"ס ולהתפלל ק"ש ותפילה עם דמדומי חמה, אבל כשמתעכב כל אחד ואחד בביתו להסדיר הפרשיות מתאחרין הרבה עד שעובר זמן ק"ש ותפילה בעונתה, ופעמים שמתעכבין הרבה בימים טובים עד שתי שעות. ומי שנהג מנהג זה אפשר שהיה משכים טובא בעמוד השחר ומשלים פרשיותיו ומשכים לתפילתו. ואפ"ה שפיר דמי להשכים לביכנ"ס ולהשלים הפרשיות בצבור, אבל מה שראוי לעשות האידנא ומנהג מעולה ושנהגו בו בעיירות ובכפרים שיש בהם חכמה, להשכים לבתי כנסיות לדברי שירות ולפסוקי דזימרא ולהאריך בהן לפי הצורך כדי לקרות ק"ש בעונתה ולהתפלל נמי תפילה בעונתה, ויורד ש"צ לפני התיבה ועני קדושתא ומשלים תפילת יוצר וברכת כהנים, ומפטירין בקדיש עד עושה שלום במרומיו, ויושבין הצבור כולן ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום, ואית דמפסיקין בקדיש ואית בעי לעסוקי בתנויי. אי נמי לאלתר מוציאין ס"ת ממקומו ועומדין מפניו וקורין ומתרגמין ובאפטרתא נמי ומשלימין תפילת המוסף, וכ"כ נמי מר רב עמרם, וכתב נמי גאון ונהגו העם להשלים פרשיותיהם לאחר תפילת שחרית".
וכן הסיק להלן (סי' קעו):
"ולאחר שמשלימין את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום לאחר תפילת שחרית באתרא דנהיגין להשלימן בצבור, מפטירין בקדיש ואח"כ מוציאין ס"ת ממקומו, ועומדין מפניו עד שהוא מגיע לתיבה שקורין בו".
מכל הנ"ל נלמד כמה טצדיקי עשה כדי שישלימו קריאת שמו"ת לפני קריאת התורה, עד שהיו נדחקים בקיום הלכות אחרות לצורך כך, והוא טרח ליישר הדרך שלא תידחה שום הלכה מפני זה, עד שהעמיד על מכונו את המנהג להשלים קריאתה דווקא לפני קריאת התורה. וכן הביא המשנ"ב (סק"ט) בשם אור זרוע, וכתב שכך משמע גם מתלמידי רבנו יונה בברכות שם, והסיק: "ולכתחילה מהנכון אם לא קרא שמו"ת בערב שבת, להשכים בשבת בבוקר ולקרוא השמו"ת קודם הליכתו לביהכ"נ". ובאמת כן היא משמעות הלשון במחזור ויטרי (סי' קיז) ובסידור רש"י (סי' תצג), שנהגו לקרוא שמו"ת בציבור בשחרית של שבת, וכ"ה בכל בו (סי' לז), ארחות חיים (דיני קריאת סדר שמו"ת, א), ס' הרוקח (שבת, נג) ובס' חסידים (סי' תתתיח). אמנם בדברי האור זרוע צריך עיון בענין זה, שכך כתב (הלכות שבת, מב): "בשחרית משכים וקורא שנים מקרא ואחד תרגום… ואמרינן במדרש ג' דברים ציווה רבי את בניו… משמע קודם אכילה יש לו להשלימה הלכך יש לו להשלימה קודם בית הכנסת". וצ"ב היאך למד את מסקנתו שיש להשלימה קודם התפילה, מדברי המדרש שהורו להשלים את הקריאה קודם האכילה[3].
ונראה שחילוק זמנים זה, אם מצוה מן המובחר לאומרה לפני קריאת התורה או לאחריה עד האכילה, יש לתלותו בשני הטעמים שכתב התרוה"ד הנ"ל. שאם עיקר הטעם הוא כדי ללמוד תורה, ראוי שילמד לפני אכילתו, וטוב לכתחילה שיקראו את הפרשה בציבור ואחר כך ילמדוה כל היחידים. אבל אם עיקר הטעם הוא כדי שיהיה רגיל במה שהציבור קוראים, כמשמעות דברי ר"ח, ודאי עיקר התקנה מתקיים דווקא אם קוראים לפני קריאת התורה בציבור. ואכן בספר העתים כתב עוד בסדר הדברים הראוי (סי' קעה, קעט):
"ומנהג שהיה במקום ראשי ישיבות… היו מתפללין שחרית ויושבין ומסדרין פרשיותיהן שנים מקרא ואחד תרגום ושוב קורין בתורה ומתרגמין ומפטירין בנביא ומתרגמין".
ומשמעות הדברים, שאת התרגום של שמו"ת כל אחד אומר לעצמו יחד עם הציבור והוא עניין אחד, ועולים הדברים יפה לפי מה שביארנו לעיל בטעם אמירת התרגום לשיטת ר"ח, והוא, שקריאת התרגום היא כחלק ממנהגם לקרוא את התרגום בקריאת התורה בבית הכנסת.
ה
חיוב אבל וסומא
עוד נפק"מ איכא בין הטעמים הללו, לענין אבל בימי השבעה, שלרוב הפוסקים גם בשבת הוא אסור בדברי תורה, ולפי שלימוד התורה נחשב דברים שבצנעה שאיסורם נוהג גם בשבת, וא"כ יש לדון אם יקרא שמו"ת. וכתב הראי"ה קוק (שו"ת אורח משפט או"ח, ס):
"בעניין קריאת פרשה שמו"ת באבל נחלקו הפוסקים. ברא"ש וטור (ושו"ע יו"ד ת, א) התירו דהוי כקריאת שמע, ואגודה ומהרי"ל אוסרין. ולכאורה צ"ע מאי שייכות דין זה דשמו"ת לקריאת שמע, הרי ק"ש היא חובה בפני עצמה, וכאן נראה דעיקר הדבר מטעם תלמוד תורה הוא, וכיון שאסור בת"ת גם בזה אסור. וי"ל דתליא מילתא אי ק"ש הוי ג"כ מטעם תלמוד תורה… א"כ אפילו חובה שהיא מצד ת"ת מותר. מ"מ י"ל דלא דמי, דעכ"פ ק"ש יש בה קבלת עול מלכות שמים, וכדאמרינן בפרק היה קורא לענין בעל קרי, אך י"ל דשרי מטעם דהוי מצוה דרבים, וכדאמרי' בפרק אלו מגלחין דרגל משום הכי מבטל אבילות דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, וה"נ בשמו"ת. אך י"ל כיון די"א שמועיל תשלומין עד שמיני עצרת ושמחת תורה, דה"נ מיקרי עם הציבור, א"כ שב ואל תעשה עדיף… וראוי להחמיר כאגודה דאוסר בכל גווני וישלים בשבוע הבא. ומשו"ה גם עשה דרבים לא הוי… כדשייכא בתשלומים הוי כאפשר לקיים שניהם. ורא"ש וטור שמתירים לשיטתייהו אזלי, דדוקא אחר האכילה קודם מנחה מיקרי עם הציבור, א"כ לית ליה תשלומין, ע"כ שפיר חייב להשלים… אבל לדידן דס"ל בדיעבד עכ"פ כרבנו שמחה דעד שמ"ע משלים בדיעבד, אף על גב דרבנו הקדוש ציוה לבניו שישלים קודם אכילה, היינו מידת חסידות בעלמא… אלא די"ל דסומכין על המתירין לגמרי בדברי תורה בשבת [לאבל], ומ"מ המורה להשלים אח"כ לא הפסיד (זימל שנת תר"נ). וראה גם שו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד, לא).
ולדרכנו יש לתלות גם נדון זה בטעמים הנ"ל, שאם עיקר הטעם הוא לימוד תורה של היחיד כדי לסיים את התורה, הרי יסוד הדברים הוא כמו שדן הראי"ה, אם ת"ת כזה דוחה אבלות. אבל אם עיקר הטעם הוא כדי שיהיה רגיל במה שהציבור קוראים, יש לדון בזה מצד אחר, שהרי מעיקר הדין האבל אינו עולה לתורה, ורק בדיעבד שקראוהו לעלות בשבת יעלה כדי שלא לנהוג אבלות בפרהסיה, וכן אם אין כהן אחר קוראים לו אף לכתחילה מטעם זה, כמ"ש השו"ע והרמ"א בהלכות אבלות שם. ואם כן בפשטות אינו צריך להיות רגיל במה שהציבור קוראים, שהרי אין קוראים לו לכתחילה, ומאידך, אפשר שמכיון שאם יקראו לו יעלה, יש בנותן טעם להרגילו בקריאתה כהוגן, וצ"ע.
כמו כן יש לדון אם סומא חייב לקרוא שמו"ת. הרדב"ז (שו"ת, ח"ג, תכה [תתסז]) חידש שהסומא פטור ממצוה זו, משום שאינו יכול לקיימה בעצמו, דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ, ולכן גם אינו חייב לשמוע מאחר, שכל מצוה שאינו יכול לקיים בעצמו אינו חייב לצאת על ידי אחר. והביא ראיה מרב ששת דהוי מהדר אפיה וגריס בשעה שהיו קורים בתורה, ויש שפירשו דנהג כן משום שהיה סגי נהור ולא היה חייב לשמוע קריאת התורה (תוספות סוטה לט, א ד"ה כיון). והגרצ"פ פרנק (שו"ת הר צבי או"ח א, לז) הביאו ודן בדבריו.
ולפי המבואר הרי כל זה הוא רק לפי הטעם הראשון, שהצריכו לכל איש ישראל שילמד את התורה, אבל לפי טעמו של ר"ח שהוא כדי להיות רגיל בקריאת הציבור, יש לתלות נידון זה במחלוקת האם סומא יכול לעלות לתורה. השו"ע (קלט, ג) כתב: "סומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב", ואילו הרמ"א כתב: "ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ". וא"כ היה מקום לומר שלטעמו של ר"ח חיובו של סומא באמירת שמו"ת תלוי במחלוקת זו, אך באמת נראה שלכו"ע אינו חייב לפי טעמו של ר"ח, שהרי אינו קורא בעצמו, ומהרי"ל התיר להעלותו לתורה רק משום שהבעל קורא יקרא במקומו כמו שקורא לכולם, וא"כ שוב אין טעם לחייבו לומר שמו"ת. ורק לפי הטעם הפשוט שתכלית מצוה זו היא כדי שילמד את התורה בעצמו, גם סומא מחוייב בכך מצד עיקר התקנה, אלא שהרדב"ז פטרו משום שאינו יכול לקרוא מקרא בעצמו, וכנ"ל.
ו
בן ארץ ישראל בחו"ל
באופן שחל יום טוב שני של אחרון דפסח בשבת, קוראים בחו"ל את הקריאה של יום טוב שני ובארץ ישראל כבר שבים לקרוא מפרשת השבוע, וכך נוצר הפרש למשך כמה שבועות בין הקריאה בארץ ישראל לזו שבחו"ל. ויש לדון, בבן ארץ ישראל שנמצא בחו"ל באחד מאותם שבועות, אם הוא מחוייב לקרוא שוב שמו"ת פרשה זו שכבר קרא בשבוע שעבר בהיותו בביתו בארץ ישראל.
ולכאורה הוא תלוי בשני הטעמים הנ"ל: לדעת התרומת הדשן שהוא מכלל מצות תלמוד תורה – להשלים בכל שנה את כל חלקי התורה כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, אין טעם לחייבו בכך בשנית, כיון שכבר קיים מצותו זו בשבת שעברה, וכפי שלא חייבוהו להוסיף את קריאת התורה של יום טוב, ומשום שיקרא אותן במקומן בפרשיות השבוע. אבל לשיטת ר"ח שהוא כדי שיהיה בקי בקריאה היטב קודם שיעלוהו לתורה, אפשר שאין לסמוך על קריאתו בשבוע שעבר, ועליו להכין עצמו לקריאה זו עתה בשנית, סמוך ונראה לזמן קריאתה בבית הכנסת. וכפי שטרחו לסדר לכתחילה שיהיו קוראים שמו"ת בשבת בהשכמה קודם הקריאה, כמובא לעיל מכמה ראשונים ואחרונים.
ז
טעם שכר אריכות ימים
כמבואר בגמרא, שכר קריאת שמו"ת הוא אריכות ימים, וכתב בספר חסידים (מרגליות, סי' שא):
"יהודי אחד לא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום שמאריכין לו ימיו ושנותיו, כי אמר אני קץ בחיי למה אקרא, א"ל החכם לא אמרו זה רק כנגד האוהבי חיים… אלא כנגד האוהבים הנאות העולם והיראים מפני הפורעניות, אמר הקדוש ברוך הוא עשו רצוני כדי שייטב לכם ולבניכם לעולם, ודברי תוכחות אם לא תעשו רצוני. אבל כנגד העושים מאהבה לא אמר שכרם, כי אין קץ לשכרם. לכך יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום לשם מי שאמר (שמות יג, ט) 'למען תהיה תורת ה' בפיך', וכתיב (דברים ו, ז) 'ודברת בם', וכתיב (שם ל, יד) 'בפיך ובלבבך לעשותו', וכתיב (שמות כא, א) 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', וכתיב (דברים ד, מד) 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל', וכתיב (שם לא, יט) 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם'. ומ"מ הקדוש ברוך הוא יאריך ימיו ושנותיו".
וצריך להבין מה שייכות ענין שכר זה לתקנה זו, ולטעמו של ר"ח שאמירת שמו"ת שייכת לתקנת קריאת התורה בציבור, הדברים עולים יפה עם מה שאמרו בגמרא (ברכות נה, א): "אמר רב יהודה, שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא… דכתיב 'כי הוא חייך ואורך ימיך' (דברים ל, כ)". וזה לעומת זה עשה אלוקים, שמאריכין ימיו של הקורא כראוי בהכנה דרבא תחילה על ידי קריאת שמו"ת.
ולא זו בלבד, אלא הלכתא היא, שאם לא סידר את הפרשה אסור לו לעלות, כמו שכתב בשו"ע (קלט, א): "במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם, אם לא סידר תחלה הפרשה פעמים שלש בינו לבין עצמו, לא יעלה. ובמקום שהחזן קורא, הוא צריך לסדר תחלה". ובבית יוסף הביא מקור לדין זה (מדרש תנחומא, ורשא, פרשת יתרו, טו), וכך נאמר שם:
"מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות בס"ת בצבור ולא רצה לעלות, אמרו לו תלמידיו, רבינו לא כך למדתנו 'כי היא חייך ואורך ימיך' ולמה נמנעת מלעלות, אמר להן, העבודה לא נמנעתי לקרות אלא על שלא סדרתי אותה פרשה שנים שלשה פעמים, שאין אדם רשאי לומר דברי תורה לפני הצבור עד שיפשוט אותו ב' ג' פעמים בינו לבין עצמו, שכן מצינו בהקב"ה שהוא נותן מענה לשון לכל הבריות והתורה גלויה לפניו ככוכב (ככתם) אחד, וכשבא ליתן אותה לישראל כתיב בו (איוב כח, כז – כח) 'אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה', ואחרי כן 'ויאמר לאדם וגו' וכן כתיב (שמות כ, א) 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה' בינו לבין עצמו ואחרי כן 'לאמר'".
וכתב המשנה ברורה (שם, א):
"לא יעלה – היינו אף על פי שקראוהו לעלות, ואחז"ל ג' דברים מקצרים ימיו של אדם ואחד מהן מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא, הכא לא יעלה שצריך מתחלה לסדר בינו לבין עצמו".
ועל פי זה מבוארים הדברים היטב, שמי שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא הרי הוא מבזה את התורה, ועל כן מתקצרים חייו. ומאידך, השכר על אמירת שמו"ת הוא אריכות ימים, שבכך הוא מונע את עצמו מתקלה כזו, שהוא מתכונן לקריאת התורה שלא יטעה אם יקראוהו, ומכבד בכך את קריאתה. ואמרו בברייתא דקנין תורה (אבות ו, ז): "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר (משלי ד, כב): 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא'…" הרי שהתורה נותנת חיים. ובמדרש (דברים רבה וילנא נצבים פרשה ח, ב [ל, יא]) מובאים הדברים על קריאת התורה בברכותיה בציבור:
"'כי המצוה הזאת' – הלכה אדם מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך, כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניה ולאחריה, שכתוב (תהלים קיט, יב): 'ברוך אתה ה' ואח"כ 'למדני חקיך' הרי ברכה לפניה, ומנין שטעונה ברכה לאחריה, א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה 'וזאת הברכה', מששנה להן את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחריה. ד"א אמר הקדוש ברוך הוא אם נזקקת לברכתה של תורה אף אני מברך אותך, שנאמר (שמות כ, כא): 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך', ד"א רבנן אמרי, אמר הקדוש ברוך הוא, אם ברכת את התורה לעצמך את מברך, מנין שנאמר (משלי ט, יא): 'כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים'".
נמצא שמלבד לימוד התורה עצמו גם ברכת התורה נותנת חיים, ואם כן כאשר אדם משלים פרשיותיו עם הציבור לפני קריאת התורה כהכנה לכך שיוכל לברך ולקרוא בתורה כראוי אם יעלוהו, וכמנהג הגאונים שהובא לעיל, הוא זוכה להבטחה שיאריכו לו ימיו ושנותיו. ואע"פ שלבסוף לא קראו לו, עכ"פ הוא מצדו הכין את עצמו לברך ולקרוא, ולכן הוא בכלל הברכה של הקוראים בתורה.
ומצאתי שכעין זה כתב בהגה' רא"מ הורוויץ (ברכות ח, ב), שסגולת אריכות הימים אינה מחמת עצם קיום מצות קריאת שמו"ת, אלא דוקא כאשר הוא קורא את הפרשה קודם התפילה, שבכך לא יהיה בכלל הנמנע מלעלות לתורה שנענש בקיצור ימים ושנים[4].
ח
ביאור דברי הגמרא 'לעולם ישלים', ומדוע בשלוש פעמים
ובזה יש ליישב את לשון הגמרא שהקשינו בתחילת הדברים, שנראה כביכול באו חכמים לתת עצה נכונה בעלמא – 'לעולם ישלים פרשיותיו' והאמת כאמור כי הוא חיוב גמור. ועל פי מה שנתבאר ששני טעמים יש בדבר, נראה ליישב ענין זה בשתי דרכים, וכלל הדברים אחד הוא – שטעם אחד שמנו הראשונים הוא העיקר, והשני אינו אלא עצה טובה ותוספת שבח.
בדרך אחת יש לומר, שעיקר החיוב הוא ללמוד את הפרשה לעצמו, וכטעם הפשוט שבפוסקים, והוסיפה הגמרא לומר 'לעולם ישלים' כלומר שיקפיד לקרוא השמו"ת בהשכמה קודם התפילה בשבת, כדי שאם יקראוהו לעלות לתורה לא יימנע מלעלות, והיא עצה טובה ונכונה לקיים גם את הטעם הזה, כדי שיאריכו לו ימיו ושנותיו, שמכבד את התורה ויזכה לקרוא בציבור ולברך.
בדרך אחרת אפשר לפרש להיפך, שעיקר קריאת שמו"ת היא כדי שיוכל לקרוא בתורה בציבור כגירסת ר"ח, ומ"מ הוסיפו ואמרו 'לעולם ישלים', לומר שאפילו עבר זמנו ולא קרא קודם קריאת התורה, לא בטל קרבנו, וישלים שמו"ת כדי ללמוד הפרשה לעצמו עכ"פ, וכמו שנהג רב ביבי, שהשלים את פרשיות דכלה, וזאת אף לגירסת ר"ח, שאף שעבר הזמן העיקרי יש טעם לקרוא דרך תשלומין כדי ללמוד את כל התורה לעצמו פעם אחת בשנה.
את ענין הקריאה שלוש פעמים במקום שאין תרגום, יש לבאר, שלעולם לכתחילה כך היא התקנה, לקרוא כל דבר שלש פעמים בכדי שיהיה שגור על פיו כראוי, כמ"ש השו"ע, אלא שגם התרגום מסייע בזה קצת, ולכן, במקום שאין תרגום לא יסתפק בשתי פעמים מקרא בלבד. והיינו דווקא בכגון עטרות ודיבון, שאינו שגור היטב בפיהם של בני אדם, ולכן החמירו בו יותר מקריאת ראובן ושמעון, והצריכו לכתחילה לקרותו ג' פעמים.
[1] וראה פלא יועץ (מערכת פרשיות) שמפליג בגודל עונשו של הנמנע מכך ומראה בעצמו שאינו מאמין בדברי חז"ל על גודל שכרו של הקורא שמו"ת, שאם כן היה חושש לחייו וממהר לקרותה כהלכתה.
[2] הראב"ן (סי' פח) הפליג עוד יותר משיטת ר"ח, ולדעתו נראה שהתקנה להשלים פרשיותיו עם הציבור היא מכלל מצות קריאת התורה, ועיקרה, שגם במקום שאין מנין וספר תורה, חייב היחיד לקרוא את הפרשה בעצמו. ובמקום שקוראים בתורה, אה"נ דאינו מחוייב בכך. אמנם מדברי כל הפוסקים קמאי ובתראי מבואר ששתי מצוות חלוקות הן, ואף מי ששמע קריאת התורה מחוייב במצוה זו, ואדרבה, בפוסקים האריכו לבאר שאין אדם יוצא ידי חובת מצוה זו בשמיעת קריאת התורה אפילו כפעם אחת של מקרא, ולא אמרינן בזה שומע כעונה [ראה שו"ת מהר"י ברונא סי' קג, ונראה מדבריו שם שהטעם הוא משום שקריאת התורה בבית הכנסת מצותה בשמיעה בעלמא, ואין חובת קריאה על כל אחד מן המתפללים, משא"כ מצות שמו"ת, ולא שייך דין שומע כעונה בדבר שאין חיוב לאומרו אלא לשומעו בלבד. אמנם בספרי הפוסקים מבואר שגם הבעל קורא עצמו אינו יוצא ידי חובתו בקריאתו, ואף העולה הקורא עמו בלחש, וראה בזה בס' חוט שני (ד, עמ' קיד)]. וע"ע משנ"ב (רפה, ב).
[3] אמנם האדר"ת בקונטרס עובר אורח נקט בפשיטות שאזהרת רבי היתה לענין סעודת ליל שבת, והיינו, שיראו לסיים שנים מקרא ואחד תרגום קודם כניסת השבת, ושלא ככל הקדמונים שהבאנו דבריהם כאן. וצ"ע. וראה שער הכוונות לאר"י (סב, א) שכתב: "והיה האר"י ז"ל דוחק עצמו לקרותה ביום שישי, זולת אם אירע לו שום אונס גדול מאוד, שאז היה קורא הפרשה שמו"ת אחר סיום תפילת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית, כמו שצוה רבנו הקדוש לבניו". ושלא כדברי האדר"ת.
[4] אמנם יש להעיר בעיקר טעם זה, שכן במשנ"ב (ריש סי' קלט) מבואר, שמה שאמרו שהנמנע מלעלות לתורה נענש בקיצור ימים ושנים, הוא דוקא כשנמנע משום שאינו רוצה לטרוח בקריאה, דזהו בזיון, אבל אם נמנע מכך מחמת שאינו בקי לקרוא כהלכה, א"כ אדרבה, כך היא ההנהגה הראויה לו, ואינו בכלל אזהרה זו. ובהכרח אין כוונת הדברים שעל ידי הכנתו הראויה לא יענש בקיצור ימים ושנים, אלא שזה לעומת זה עשה האלוקים, וכשם שבמניעתו לקרוא הוא עלול לבוא לעיתים לידי עונש זה, כך מי שטורח כדי שיוכל ויהיה ראוי לקרוא בתורה, ישתכר באריכות ימים ושנים. ובהכרח הוא כך, שאל"כ אזי נמצא שלא יזכה לאריכות ימים אלא מי שאכן קראוהו לבסוף לקרוא בתורה, וזה אינו במשמעות הגמרא, ובודאי שכר זה הוא על עצם טורחו בהכנתו להיות ראוי לקרוא בה.