בס"ד
דברי הרמב"ם על חביבות מצות חנוכה
הרמב"ם (חנוכה פ"ד הי"ב) כתב: 'מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הקל והודיה לו על הנסים שעשה לנו'.
החיוב לקבץ נדבות עבור מצות חנוכה
לאור הקדמה זו כתב הרמב"ם כי ישנו הלכה היחודית בחנוכה שאינה מצויה בשום הלכה, והוסיף: 'אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק'.
הלכה זו נפסקה גם בשולחן ערוך (או"ח סי' תרעא סעיף א).
האם בשאר התורה ישנו חיוב לקבץ נדבות כדי לקיים מצוה?
בכל מצוות עשה מן התורה, אף במצוה עוברת שאם לא יקיים אותה כעת לא יוכל להשלימה בהמשך, אין חיוב להוציא את כל נכסיו על קיום המצוה, ואינו חייב להוציא יותר מ20% מנכסיו לקיים את המצוה. וכפי שנפסק להלכה ברמ"א (או"ח סי' תרנו סעיף א; וראה משנה ברורה שם).
וכן נפסק בפוסקים (עולת תמיד ואליה רבה או"ח סי' כה) שאדם שאינו מסוגל לקנות ציצית או תפילין או כל מצוה אחרת אינו חייב לקבץ נדבות עבור כך, והוא יכול להמתין עד שהבורא יתברך יזמן לו את הכסף הנחוץ כדי לזכות במצוה יקרה וחשובה זו. ומקור הדברים הוא מדברי הירושלמי (פאה פ"א ה"א ג:; קידושין פ"א ה"ז כ:).
אולם קיימות 3 הלכות יוצאות דופן שבהן נאמר החיוב לקבץ נדבות כדי לקיים את המצוה; מצות נר חנוכה כפי שהובא לעיל; מצות הדלקת נר שבת (רמב"ם שבת פ"ה ה"א; שו"ע או"ח סי' רסג סעיף ב); ומצוות שתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר בחג הפסח (שו"ע או"ח סי' תעב סעיף יג).
חשיבות נר שבת הוא משום שלום בית, כיון שאם בסעודת ליל שבת לא תהיה תאורה, קרוב לוודאי שבני הבית יפלו או יקבלו אי אלו מכות בהליכתם, ואז תתפתח חילופי האשמות כדרכם של בני אדם, ולכן יש חשיבות גדולה להדלקת נר שבת. [על נר שבת ראוי לייחד מאמר נפרד, ולא נעסוק בו כעת].
אולם בשני המצוות הנוספות חנוכה וארבע כוסות טעם המצוה היא שווה בשניהם, המצוה נועדה לפרסם את הנס, ארבע הכוסות המסמלות חירות, את הנס שיצאנו ממצרים מעבדות לחירות. ואילו בחנוכה את הנצחון של המכבים החשמונאים על האימפריה היוונית, והאפשרות לשוב לעבוד בבית המקדש בקדושה ובטהרה, ולקיים את מצוות התורה, בלי שעבוד לחנך את הנוער בתרבות ההלניסטית.
ונשאלת השאלה מדוע בשני מצוות אלו, שהם מצוות מדרבנן, החמירו כל כך יותר מאשר ממצות חשובות ויסודיות שהם מהתורה כגון תפילין וציצית? מדוע דוקא במצוה זו חייבו חכמים גם לקבץ נדבות כדי לקיימה.
הרמב"ם רמז לנו כי הטעם הוא משום שהמצוה חביבה עד מאד, אולם נשאלת השאלה מדוע המצווה חביבה כל כך, ומדוע חביבות המצוה מחייבת לקבץ נדבות כדי לקיים אותה.
האם חנוכה וארבע כוסות הם מהתורה
כדי לענות על השאלה נקדים נידון מפתיע אחר, לכאורה חנוכה וארבע כוסות הם מצוות דרבנן, אולם בצורה מפתיעה מצינו מחלוקת מעניינת בענין.
רבינו דניאל הבבלי ורבינו אברהם בן הרמב"ם ניהלו ויכוח מעניין בענין (מעשה ניסים סי' א).
שי' רבינו דניאל הבבלי שקריאת הלל בחנוכה היא מצוה מהתורה!
רבינו דניאל הבבלי טען שקריאת הלל בחנוכה היא מצוה מהתורה, משום שאמנם נס חנוכה עדיין לא אירע בימי משה רבינו, ובזמן מסירת התורה, אולם בתורה נאמר (שמות טו כא): 'שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה', ולכן תיקנו שהשירה תהיה הלל, וחייבו אמירת הלל בפסח בכל שנה מכח מצוה זו האמורה בתורה.
ובנוסף חכמים למדו מקל וחומר, אם על גאולה מעבדות לחירות על היציאה ממצרים יש חובה לומר שירה, הרי על גאולה ממות לחיים, והגאולה מהיוונים שביקשו להשמידנו, בוודאי מחייב שירה ואמירת הלל.
ויסוד הדברים שיש חיוב להללו ולשבחו בכל זמן שהבורא מראה לנו את גבורתו ונצחונו. ואף שמהתורה יכול לומר שירות ותשבחות בכל נוסח שירצה, חכמים תחמו את החיוב וקבעו את הצורה של ההודאה.
בנוסף מוסיף רבינו דניאל הבבלי כי יש מצוה נוספת מהתורה של קידוש השם, הנלמד מהפסוק (ויקרא יח כא): 'וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי השם', ומכך למדים שיש איסור לחלל שם השם, ויש מצוה לקדש את שמו יתברך, ומצוה זו מחייבת אותנו להודות ולהלל על הניסים.
אולם רבינו דניאל הבבלי שואל שעדיין אדם יכול לטעון כי הוא רוצה לפרסם את הנס מדרכו שלו, או שהוא רוצה להסתפק בהדלקת נרות חנוכה ולא לומר הלל, או להיפך לומר הלל ולא להדליק נרות, ומנין לנו שיש מצוה מהתורה דוקא לעשות את שניהם, ואנחנו חייבים לקיים את המצוה בצורה ובתחום שחכמים קבעו לנו, ואת זה לומדים מהפסוק (דברים יז יא): 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל', ומכאן נלמד את הצורה כיצד לקיים את מצוות התורה, יש לקיים בדיוק בתוך המסגרת שקבעו חכמים, ולכן לדעתו צורת ההודאה על הנס שקבעו חכמים, אמירת הלל והדלקת הנר.
שי' רב סעדיה גאון שנר חנוכה היא חלק מתרי"ג מצוות!
רב סעדיה גאון (עשין נט – ס, רנח:) מנה את נר חנוכה בכלל תרי"ג המצוות. רבי ירוחם פערלא ממינסק בפירושו הנודע על ספר המצוות מוכיח מכך שגם רב סעדיה גאון סבר כרבינו דניאל הבבלי שהדלקת נרות חנוכה וקריאת הלל בחנוכה הוא מצוה מהתורה. אולם סבר שאמנם מקיימים את המצוה מהתורה באחת משתי הפעולות הללו, ויצאו ידי חובה של המצוה דאורייתא, אולם אין למצווה שיעור, וכל תוספת של הלל והודאה במסגרת שקבעו חכמים, נחשבת כחלק מהמצוה מהתורה. [נציין כי קיימים ביאורים אחרים בשי' רס"ג, ולא נרחיב בהם כעת].
ולדבריו מהתורה יוצא ידי חובתו או בהדלקת נרות חנוכה, או באמירת הלל, ואילו מדרבנן אינו יוצא ידי חובתו עד שלא יקיים את שניהם, גם הדלקת הנרות וגם אמירת הלל.
לאור דבריו הוא מעלה טענה מעיינת כי כאשר מברכים 'אשר קדשנו במצותיו וציוונו להדליק נר חנוכה' החיוב הוא מהתורה להודות על הנס, שהרי היום טרם הודה על הנס. אולם למחרת בבוקר כאשר אומר 'וציוונו' הכוונה ב'לא תסור', שהרי מהתורה יצא ידי חובה. אולם אדם שלא יצא לו להדליק נר חנוכה מכל סיבה שהיא בבוקר יברך על אמירת הלל 'וציוונו' מהתורה להודות על הניסים.
שי' רבינו אברהם בן הרמב"ם שהכל מדרבנן
לעומת זאת רבינו אברהם בן הרמב"ם חולק על כך וסובר שאמנם עצם המצוה להלל על הניסים הוא מצוה מהתורה, אולם המסגרת כיצד לעשות זאת, אינה נחשבת כמצוה מהתורה אלא כמצוה מדרבנן – ולמצוה דרבנן חייבים אנו לקיימה מכח המצוה של 'לא תסור'. ולדעתו אפילו הקביעה באיזה ימים מוטל עלינו להודות מהתורה אינה מסורה לחכמים, ובכח חכמים לקבוע מצוה דרבנן להודות ולהלל ביום מסוים, אך לא חובה מהתורה.
מה מגדיר נס המחייב אותנו בהלל
אולם כאן נשאלת השאלה מה מגדיר אותנו נס המחייב אותנו בהלל? הרי אם יש חיוב מהתורה להודות על כל נס, נמצא שאין כמעט יום בהיסטוריה היהודית שלא נעשו בו ניסים לעם ישראל, ובכל יום מוטל עלינו לומר הלל מהתורה?
מדברי רבינו דניאל הבבלי לכאורה עולה, כי התורה מסרה את הדבר לחכמים, ורק בימים שחכמים קבעו לדורות שיש לומר הלל, ימים אלו נחשבים לימי הודאה מהתורה.
אולם רבינו אברהם בן הרמב"ם שולל דעה זו, שהרי בעבר תיקנו חכמים 'מגילת תענית', ובהם תאריכים רבים שקבעו חכמים זמנים שיש לנהוג יום טוב מחמת נס שאירע לעם ישראל בימי בית שני. ובין השאר מנויים שם חנוכה ופורים.
אמנם לימים ביטלו חכמים (ר"ה יח:) את מגילת תענית, מלבד חנוכה ופורים, וכפי שנפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' תקעג) שבימינו לא נוהג מגילת תענית, ואין בימינו חובה לנהוג את כל הימים טובים המנויים שם מלבד חנוכה ופורים.
רבינו אברהם בן הרמב"ם טוען כי אם החכמים הקדמונים הגדירו לנו שהחיוב של הלל נאמר על הימים המופיעים במגילת תענית הוא חיוב מהתורה, לא היה כח ביד החכמים בדורות המאוחרים לבטל זאת. ומכך מוכיח שגם כאשר חכמים קבעו על יום שהוא יהיה זכר לנס, אינו חיוב מהתורה.
כיצד מקיימים את החיוב מהתורה להודות על כלל הניסים
אולם נשאלת השאלה אם כן כיצד מהתורה מקיימים את החיוב להודות על הניסים?
רבינו אברהם בן הרמב"ם מחלק בין חיוב אמירת הלל, שהוא נקבע על 18 יום מעיקר הדין, 8 ימי סוכות ושמיני עצרת, 8 ימי חנוכה, יום טוב ראשון של פסח, ושבועות, שבימים אלו גומרים את ההלל, וכן בשאר ימי הפסח ובראש חודש מכח מנהג, ובהם לא גומרים את הלל. לבין ההודאה כללית על הניסים שבכל יום.
ההודאה הכללית על כלל הניסים הוא החיוב להתפלל בכל יום, ובכך אנחנו מודים על מערכת הניסים הרציפה, הן אלו שהם במסגרת הטבע, הן אלו שהם במסגרת הטבע אולם בהחלט מעוררות התפעלות מהתזמון, והן אותם מקרי יוצאי דופן שאין להם הסבר טבעי כלל.
אולם ישנם כמה אירועים היסטוריים שבהם שהם נקבעו לימי הלל והודאה, והם הרגלים לזכר הניסים שיצאנו ממצרים, שבת לזכר נס בריאת העולם, חנוכה ופורים לזכר הניסים שנעשו בהם, ורק על ימים אלו החיוב הודאה חורג ממסגרת התפילה הרגילה שבכל יום.
רבינו אברם בן הרמב"ם מוכיח זאת מדברי הגמרא (פסחים קיח:) כי אדם האומר הלל בכל יום הוא מחרף ומגדף, משום שיש להבדיל בין צורת ההודאה על החיים בצל הטבע, שהוא סוג מסוים של הנהגה ניסית של הבורא, ואליה יש להודות בתפילה בכל יום, לבין הודאה על ניסים החורגים מגבולות הטבע בצורה יוצאת דופן, שעליהם נתקן הלל.
האם גם בימינו הנס הוא מדברי תורה?
החתם סופר (יו"ד סוף סי' רלג) פוסק להלכה שבחנוכה ופורים יש מצוה מהתורה לעשות זכר לנס, אולם גם אם הוא עשה זכר אחר שאינו מהמצוות שתיקנו חכמים הוא יצא ידי החיוב מהתורה, ולאחר מכן החיוב הוא רק מדברי חכמים לקיים את התקנות הרלוונטיות שתיקנו חכמים כיצד לחגוג את הניסים בחנוכה ופורים.
לעומת זאת הנצי"ב (העמק שאלה סי' כו אות א) סבור כי אמנם בשנה שאירע בו הנס יש חיוב מהתורה לחגוג את הנס, אולם בשאר השנים יש רק חיוב מדברי חכמים לחגוג שוב את הנס בכל שנה ושנה בתאריך שבו אירע הנס המקורי.
האם נשים חייבות בהלל בחנוכה?
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ו או"ח סי' מה; יחוה דעת ח"א סי' עח) כתב כי במחלוקת הנ"ל תלוי מחלוקת מרתקת נוספת, האם נשים חייבות להודות על הנס של חנוכה באמירת הלל, משום שאם הוא מצוה מהתורה הרי זה מצות עשה שתלויה בזמן, והנשים פטורות למרות שהם היו בנס, אולם אם זה מצוה מדרבנן, כתבו התוספות (פסחים קח:), כי במצוות דרבנן, כגון ארבע כוסות בליל פסח, והדלקת נרות חנוכה, חייבו חכמים את הנשים, מטעם שאף הן היו באותו הנס. אולם התוספות הוסיפו כי סברא זו ניתנת להאמר רק כלפי מצוה מדרבנן, אך במצות של התורה, אין לחייבן מטעם זה, כשם שמצינו שנשים פטורות ממצות סוכה, למרות שגם הן היו באותו הנס של ענני כבוד, כמו שנאמר 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל'.
מדוע ביטלו את מגילת תענית
הגמרא (שבת יג:) מבארת כי בימינו רבו כל כך הניסים, ואם נחגוג כל נס, נצטרך לחגוג כל יום על נס אחר, ונאבד את היחודיות של הניסים. בנוסף בימינו כהו החושים ואנחנו לא מרגישים מספיק את מעלת הנס, ומבינים את המשמעות והשינוי בעולם מחמת הנס, ולכן אין בכוחנו לחגוג כראוי את הניסים, ומשכך ביטלו את הניסים.
כלומר ההודאה על הנס חייבת להיות ההבנה כי יש כאן שינוי מהטבע, אנחנו זקוקים לחושים מיוחדים להרגיש את השינוי, וזה צריך להיות שונה מהתנהלות היום יומית שלנו. זה חייב להיות מאורע חביב יוצא דופן.
נזכיר כאן שוב את דברי רבי אברהם בן הרמב"ם, על המהלך הטבעי שכולו ניסי, ועל הניסים שבתוך השגרה תיקנו את מצות התפילה. אולם על כמה ניסים יחודים בולטים שאנחנו קולטים בהם את החיים מעל הטבע, בהם הלב מתפרץ על גדותיו וקורא את ההלל, שהוא הודאה על החביבות והניסים מעבר לשגרה והטבע.
לסיכום: קיימת הסכמה כי ישנו חיוב מהתורה להודות על הניסים, אולם קיימת מחלוקת נרחבת האם התורה דרשה הודאות על ניסים ומסרה לחכמים לקבוע על איזה ניסים נחגוג, וכיצד נחגוג אותם, ומשכך תקנות חכמים יצרו מצב שהניסים הללו הם מוגדרים ע"פ התורה, או שהתורה השאירה את החיוב כחיוב כללי ומעורפל, וחכמים תיקנו תקנות נפרדות לאור הדברים הללו. אולם החיוב הספציפי נשאר כדין מדרבנן.
מדוע על מצות של פרסום הנס יש חובה לקבץ נדבות
לאור הדברים הללו נוכל להבין כי מהותו של חנוכה היא מצוה חביבה עד מאד, כאשר קיים נס החורג לחלוטין מכל מציאות טבעית, מכל מסגרת של חיי השגרה, של חיי הטבע.
באופן כללי התורה ניתנה לנו להתנהל בתוך מסגרת הטבע, בתוך מגבלות הטבע, והחוקים הכללים של החיים, ולכן מותר לאדם לשמור על כבודו ואינו חייב לקבץ נדבות כדי לקיים מצות עשה. אולם כאשר יש מצוה פרסום הנס, חיוב אמירת הלל שמהותו התפרצות החביבות שהבורא עולם מנהיג אותנו מחוץ לחיי השגרה מחוץ לחיי הטבע, גם אנחנו פורצים את כל הגבולות הקיימים, וגם גם במידה שבמסגרת החוקים של חיי היום יום אין לנו שום אפשרות לקיים את התקנה של הדלקת נרות חנוכה שתיית ארבע כוסות, אנחנו נפרוץ גבולות, נשאיר את הכבוד בצד, לחזר על הפתחים עד שנוכל להודות להשם כפי שתיקנו לנו חכמים, על הנס, על החביבות המופלאה.
הניסים בימינו אנו
בתקופה האחרונה חיים אנחנו בתוך מערכת של ניסים בלתי נתפסים ובלתי מובנים, אמנם אין בכוחנו לקבוע הלל, או אפילו יום טוב של מגילת תענית, משום שהחיים שלנו מלאים ניסים בכל יום, וזה כבר נהפך כחלק מהשגרה, וגם החושים שלנו כהים ואנחנו לא מצליחים להרגיש מספיק את משמעות הנס. במאמר מערכת עמדו קצת על עוצמת הנס המופלאה של התקופה, אולם נזכור כי לפחות בתפילה זהו הזמן להודות על הניסים השוטפים שבשגרה שבכל יום ויום, וכפי שכתב רבינו אברהם בן הרמב"ם שזהו המקום שבו התורה דורשת מאיתנו להודות על הניסים שבכל יום.