שאלה:
כלי שאינו בן יומו כגון שעברו 24 שעות מאז שבישלו בו בשר.
נחשב טעם לפגם שלשיטת רבי שמעון אינו אוסר וכך ההלכה.
ולכן אם בישלו בו בשוגג חלבי התבשיל מותר אך במזיד חכמים אסרו גם את התבשיל.
ובין בשוגג, בין במזיד הכלי צריך הגעלה.
*השאלה שלי היא* האם זה נכון
שלפי זה יוצא לכאורה שאדם שמקפיד לא לבשל בשר בחלב ביחד וגם לא אחד אחרי השני אלא אם כן עברו 24 שעות בין אחד לשני. אעפ"כ יהיה אסור לאכול מהתבשילים שהתבשלו אצלו שהרי חכמים חייבו להכשיר את הסיר והוא במזיד בישל בו שוב ושוב בלי להכשירו?
(-האם הדין שונה היכן שהוא מקפיד רק לא לבשלם ביחד
אך אחד אחרי השני הוא לא מקפיד למרות שלא עברו 24 שעות, שלמרות שסתם כלים אינם בני יומם אך בודאי יתכן שאירע לאדם זה שבישל בשר ואחר כך חלב או להיפך ואם כן בודאי יחשב הכלי טרף בעצם ויהיה אסור לאכול ממה שהתבשל לאחר מכן בכלים האלו.?)
-ושאלה שלישית האם יש חילוק בכל זה בין כלי ראשון לבין כלי הגשה ואכילה כגון קערות ממתכת של אותו אדם שאמנם מקפיד שלא לבשל ולהגיש באותה צלחת בשר וחלב אך הוא לא מקפיד על דיני בליעה בכלים או לאחר 24 שעות או אפילו בתוך 24 שעות וכמו בשאלה הראשונה..
האם יהיה מותר לאכול מכלים של אדם כזה.
תשובה:
שלום וברכה
המיקל בזה בשעת הדחק שכלים אלו כלל אינם נאסרים יש לו על מי לסמוך. ופשיטא שניתן להקל בדיעבד לגבי כלים שאינם בשימוש בכלי ראשון, כפי ששאלתך בסיום דבריך. אין רלוונטיות למה שאולי טעה פעם וכו'.
מקורות:
בעיקר הנדון אם קנסו חכמים את המשתמש לכתחילה, אני מעתיק לך סיכום יפה שראיתי בענין זה הסיכום יפה:
כתב הרשב"א (תורת הבית הארוך ד, ד): "אף על פי שלא אסרו פליטת כלי שאינו בן יומו בדיעבד, כיון דלכתחילה אסור, כל שאמר לו לגוי 'עשה לי', כמאן דמבשל ומבטל הגיעול לכתחילה דמי, ואסור. ואפילו בדיעבד למי שאמר כן ולמי שנעשה בשבילו" (בתורת הבית הקצר הביא רק שאסור לומר לגוי, אבל לא מה הדין בדיעבד).
וכ"כ הריטב"א (ע"ז לג, ב, 'ואסיקנא'): "כל שאסרו חכמים לכתחילה, אם עשה כן במזיד – קנסו אותו, כגון המבשל בקדירה דלא בת יומא במזיד שהוא אסור לו". ועוד שם בע"ז סח, א: "ואם בשל בה במזיד, קנסינן ליה ואסרינן לה עליה". וכ"כ מאירי (ע"ז עו, א, עמ' שכ"ט; של"א): "ואם עשה כן במזיד, אסור לו בתורת קנס ומותר לאחרים". ועוד במגן אבות (ענין יג, נח): "אלא שלדעתי לא הותר נותן טעם לפגם להדיא אלא לאחד משני דברים, האחד, שנזדמן במקרה שישראל בישל בקדרה של גוי בשוגג, שהרי במזיד ביטול איסור הוא ואין מבטלין איסור לכתחילה".
וכ"כ בשו"ת רדב"ז ג, תריז: "ואם בישל בה במזיד – אסור, שיודע שאסור לבשל בה לכתחלה קנסינן להו ואסרינן ליה". ובבית יוסף (קכב, ז, 'כתב הרשב"א'), העתיק את דברי הרשב"א אגב דברים נוספים.
שיטת האחרונים האוסרים
בכנסת הגדולה (קכב, הגהות הטור כו) הביא את דברי הרשב"א וכתב: "ומבואר מן דברי הרשב"א בתורת הבית, שרבנו יעקב בעל הטורים הביא דבריו בקיצור, שאם במזיד בישל בקדירה שאינה בת יומא, אותו בתבשיל ולמי שאמר כן ולמי שנעשה בשבילו – אסור. והודה לו הרא"ה בספר בדק הבית. גם בספר צדה לדרך מאמר ב כלל ג פ"ז כתב: ואם עשה במזיד – לעושה אסור ולאחרים מותר". ודייק שכך עולה מדעת המרדכי בשם תשובת רש"י, ושו"ת בנימין זאב סי' שיט. והביא שיש שהתירו אבל דחה דבריהם: "אבל בתשובת כ"י למהר"ר אברהם ן' יעיש האריך להוכיח, דאפילו בשלו במזיד בין ישראל בין גוי מותר לאכול התבשיל, אלא שנקרא עבריין, ע"כ. ולא ניחא לן בהכי, דלא יהא אלא קנס כמבשל בשבת, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה".
וכ"כ שו"ת קול אליהו (אה"ע סי' ט): "ומן המפורסמות דאם בישל לכתחילה בקדרה שאינה בת יומא, אסור התבשיל משום קנס". כ"כ חמודי דניאל (הל' תערובות ב, אות ג), וכתב שמכיוון שמדובר בקנס, במקרים שבישל במזיד ולא שייך לקנוס, מותר, ע"ש. ודבריו מובאים גם בדרכ"ת קכב, כו. וכ"כ הרבה אחרונים: פרי מגדים (צט, ש"ד ז; או"ח תנא מ"ז ב); בית שלמה (יו"ד סוף סימן קעה); עבודת עבודה לר"ש קלוגר (ע"ז עה, ב); זבחי צדק (קכב, טו); מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון קכט); יביע אומר (ח"ח יו"ד יד).
דעת האחרונים המתירים
בתפארת למשה (צד, על ש"ך כב) כתב בפשטות שאם בישל במזיד בכלי שאינו בן יומו, התבשיל מותר "כיון דלא נהנה מאיסור כיון שהוא נטל"פ, ולא מצינו שקנסו חכמים מזיד בזה". וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד קיב: "ואמאי סתמו הפוסקים, והוא מהש"ס ע"ז דף ע"ו דבעבר ובישל בכלי שאינו בן יומו מותר, ומשמע אפילו להמבשל". וביאר את ההיתר: "יש לומר כיון דאין כוונתו במזיד לבטל האיסור אלא כוונתו לבשל והוא מוכרח על הביטול, והוי כמו אנוס, כיון דהבישול מצד עצמו אין בו איסור ורק מכח הבלוע שבתוכו נעשה איסור, ממילא הוי ליה כמו אונס ושוגג, דכל היכא דאמרינן דמחוייב משום קנס אמרינן היכא דלא נתכוון לא קנסו, כמו דאמרינן בדיני דגרמי דהיכא דלא נתכוון לא קנסו".
וכ"כ בשו"ת שם אריה (יו"ד כג), והסכים עמו למעשה בשו"ת שארית יוסף (ידיד ח"ב יו"ד ב). וכ"כ באגרות משה (יו"ד ב, מא), וכתב שלא חילקו הרמב"ם או השו"ע בין שוגג למזיד. ודייק מדברי הר"ן (חולין ו, א) ודרכי משה (קכב, ב) שחלקו על הרשב"א ודעימיה, והסיק: "שרוב הראשונים וגם השו"ע לא סברי כוותיה". וכ"כ גם המהדיר על הרשב"א (תוה"א עמ' שע"ח, הערה 96) שמשמע בתוס' (ע"ז עו, א, 'מכאן'; עי' לעיל ג, ח) שלא ס"ל קנס זה (ע"ע אבני נזר או"ח שנד ד-ז, שגם נטה להתיר. אמנם עי' מה שהשיג עליו ביבי"א ח, יו"ד יד, ט, ובדברי המהדיר על הרשב"א עמ' שעט הערה 97).
