לתרומות לחץ כאן

שלוחי מצוה אינם ניזוקים – האם כך תמיד?

שאלה:

איך אפשר להסביר שלפעמים רואים אנשים שהם בגדר שלוחי מצוה וניזוקים? זה סותר את הכלל של שלוחי מצוה אינם ניזוקים. לדוגמא השבוע שמענו על ילד שנדרס ורח"ל לא עלינו מת והוא היה בדרכו לשיעור תורה (לפי הנשמע), וכן שמענו על בחורים שנפגעו בתאונת דרכים במרוקו שהלכו לקברי צדיקים וכן מקרים כאלו?

תשובה:

שלום וברכה

קשה לנו להבין חשבונות שמים, ה' ירפא לכל שבורי לב.

רק נוכל לציין לעיון את דברי השפת אמת בפרשת שלח לך, שכתב: "אך שלוחי מצוה דאין ניזוקין הוא כשאין לו שום כוונה רק לעשות המצוה, כמ"ש שמא תאבד לו מחט ויחפש אחריה לא יחשב שוב שליח מצוה". כלומר, לצורך הענין, אדם נוסע להתפלל על קברי צדיקים אבל הוא גם נהנה מהנוף והטיול, וזה גם באיזה שהוא מקום מטרה עבורו [הדבר הכי אנושי וטבעי], הוא כבר אינו בכלל סגולה זו.

כמו כן כתב בס' חסידים בסימן תתקנה, שכאשר אדם הולך במקום דשכיח היזקא, ההיזק מצוי, ובעצם מוטל היה עליו להזהר ולהמנע, אין עליו הגנה זו [לא נוגע למקרים שהזכרת, רק לעצם השאלה].

אמנם על שני ביאורים אלו יש להקשות לכאורה, שכן בגמרא בפסחים ח א נראה לכאורה שהכלל ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין" נאמר גם כשמתכוין לצורך עצמו. כן משמע בנידון הפטור לבדוק חמץ בחור שמכניסים בו חמץ ויש שם סכנת עקרב, והקשו בגמרא: "והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ותירץ רב אשי: "שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה", ופירש"י: "שמא תאבד לו מחט – קודם לכן, ואתי השתא לעיוני בתרה, וכיון דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה הוא, וניזוק", והיינו, שפעולתו בבדיקה היא גם לצורך עצמו, וא"כ אפשר אינו נחשב כשליח מצוה, ולכן פטרו מבדיקה, בכדי שלא יזוקו באופן כזה, אך הקשו על זה בגמ': "וכהאי גוונא לאו מצוה הוא, והתניא, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור", ופירש"י: "לא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו", וכמו כן הוא לענין 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין', שכאשר מתכוין האדם למצוה וגם לצורך עצמו נחשב כשליח מצוה. ושלא כדברי השפםת אמת.

ומכל מקום, אם עושה פעולה של מצוה לגמרי שלא לשמה, לא נאמר כלל זה, שהרי כל קושיית הגמרא היא באופן שבד בבד יש לאדם שתי כוונות בעשותו המצוה, כגון שמתכוין ל"קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו – שיזכה בה לעולם הבא", משא"כ כשכוונתו היא רק שלא לשמה, ללא שום צד מצוה, אינו נחשב כשליח מצוה שלא יגיע לו נזק בשליחותו.

גם בדברי הס' חסידים יש לעיין מהמשך הגמרא שם: "אמר רבי אלעזר, שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן", ואמרו על כך: "כמאן כי האי תנא, דתניא, איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה (שמות לד, כד) 'ולא יחמד איש את ארצך', מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, והלא דברים ק"ו, ומה אלו שדרכן לזוק אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, ת"ל (דברים טז, ז) 'ופנית בבקר והלכת לאהליך', מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום". הרי שגם באלחו שהיזקם מצוי קיימת הבטחה זו. ואף שהיה מקום לומר ששם יש הבטחה מיוחדת בגלל מצות עלייה לרגל, הרי הגמרא משווה בין הנדונים.

אלא שבענין זה בברייתא (שם ע"ב) אמרו: "תניא, חור שבין יהודי לארמאי, בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר, כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה", ומבואר בגמ' שהסכנה היא 'סכנת כשפים', שלא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי, ויבא לנקום ממנו, ובהמשך הגמרא: "והאמר רבי אלעזר, שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ומשני: "היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר (ש"א טז, ד) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך' וגו'", והיינו, כי במקום שמצוי נזק אין לאדם לסמוך שלא יינזק, כשם שמצינו אצל שמואל שנצטוה מפי ה' למשוח את דוד, וחשש מנזק ואמר "איך אלך ושמע שאול והרגני", ולכך השיא לו הקב"ה עצה שיקח בידו עגלת בקר ויאמר שהולך לזבוח לה', ולא יתוודע לו כוונתו האמיתית בהליכתו [ובאופן זה מבאר רב נחמן בר יצחק את הברייתא: "אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה"].

כיוצא בזה אמרו גם בקידושין (לט:) כלפי מה ששנינו בברייתא: "הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה…", והקשו בגמרא: "והא א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן", ותירצו: "סולם רעוע הוה – דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני'".

עוד אמר הגר"ח קנייבסקי, שהבטחת התורה היא רק שלא ינזקו מחמת מעשה המצוה, אבל אם הגיע זמנו של אדם למות, אין סיבה שלא יארע הדבר מחמת עסקו במצוה באותה שעה, ראה ספר טעמא דקרא (עמוד כב) ובספר דרך שיחה חלק א' (עמודים צט-ק). 

בשורות טובות ושבת שלום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל