בס"ד
מאמרנו השבוע משלים את הסדרה מהו המשמעות מאחורי מנהגים החתונה, והשבוע נעסוק בכתובה, שבע ברכות, יום החופה, הכנסת כלה, שמחת חתן וכלה, שבע ברכות, אופרוף. מה המשמעות של הכתובה? מדוע יש איסור כה חמור לשאת אשה בלי הכתובה? האם היא מהתורה או מדברי חכמים? מדוע היא מסמלת את מהותו של הבית היהודי? כיצד נגרום לנישואין להיות ערכים ויציבים? האם יש חיוב להתענות ביום החופה? כיצד ננצל יום זה? מדוע התורה כה החמירה על הכנסת כלה? מה כלול במצוה של הכנסת כלה? מדוע צריך לשמח חתן וכלה, האם לא עדיף לשמח חולים ומסכנים ולא אנשים מאושרים? מהו שבע הברכות? האם יש חובה או ענין לעשות שבע ברכות בכל ערב? האם יש הגבלה במספר השבע ברכות? האם צריך להתאמץ להביא אורחים לשבע ברכות? באיזה תנאים ניתן לברך? חתונה שלא היה בה מנין מה עושים? מה משמעות הברכות הללו? מה מקור המנהג לעשות אופרוף? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
משמעות עניני חתונה יהודית [חלק ג]
פרשת השבוע עוסק בנישואי יהודה ובניו, והקמת בית שממנו עתידים מלכות בית דוד ומלך המשיח לצאת. אחד הלקחים מהפרשה כי בעניני נישואין נסתרים דרכי השם, ואף פעם אי אפשר להבין מדוע הקב"ה מוביל את הדברים בצורה. בשני המאמרים האחרונים סקרנו בקצרה את כל עניני החתונה היהודית, וביארנו את המשמעות מאחורי הדברים [אם כי פחות התמקדנו בהלכות ובדינים, ועל כל נושא יש מקום לייחד מאמר נפרד]. השבוע נשלים את הסדרה.
מהו הכתובה
כפי שהרחבנו במאמר שבוע שעבר מהותו של החופה והקידושין שהנישואין יהיו מושתתים על אידאל וערך של בנית בית משותף, ושאר הרגשות הקיימים יהיו סיוע ועזר להתגבר על הקשיים הטבעיים של בני אנוש. אולם אסור להפוך את היוצרות ועיקר הנישואין יהיו לשם סיפוק הרגשות או היצרים. אחד מהדברים המבטיחים את יציבות הנישואין, ואת העובדה שהנישואין יהיו לשם אידיאל של הקמת בית משותף והקמת משפחה, מתוך אידאל רוחני משותף לזוג, הוא התחייבות לקשר של קיימא. מסיבה זו תיקנו חכמים את הכתובה, ואסרו באיסור חמור לדור עם אשה ללא כתובה, משום שהוא אחד הכלים שהתורה או חכמים העמידו כדי שהמבנה של בית יהודי לא יהיה צורה של זנות חלילה.
מהות הכתובה היא מסמך המחייב את הבעל לדאוג לאשתו למגוון רחב של דברים הן בחיים השוטפים אך בעיקר בעת מצוקה, בעיקרו מיוסד על סכום שהבעל מתחייב להביא לאשתו בעת פירוק השותפות, הן במקרה של פטירה, והן במקרה של גירושין, הסכום המקורי של הכתובה הוא 200 זוז שהיה שוה בזמנם לדמי מחיה לשנה. וכולל חיוב לדאוג לרווחה כלכלית של האשה טיפול בה גם בזמני מצוקה חולי נפילה בשבי ואפילו קב ורתה לאחר פטירתה.
יש מחלוקת האם חיוב הכתובה הוא מהתורה וחכמים רק הרחיבו אותה, או שמא היא תקנה קדומה של חכמים, וגם עליה נוספו תקנות נוספות שהרחיבו אותה.
יום החופה – תענית תפילות
יום החופה הוא יום גדול מאד ויחודי, יום שבו נמחלים העוונות, נהגו להתענות ביום זה, אמנם בימינו במקרה והדבר ימנע מהחתן או הכלה לקיים חיובם בחתונה יש לשקול במשנה זהירות האם אכן להתענות, וכדאי להתייעץ עם חכם בענין. אולם בהחלט ראוי להקדיש את היום הנפלא לתפילות תשובה ומעשים טובים. הרחבנו בזמנו (פרשת תולדות תשפ"א) במאמר נרחב על מחילת העוונות ביום החופה. ולא נרחיב במנהגיו כאן, אך נוסיף רק אימרה אחת בשם רבי מאיר מפרמישלן כי יום החתונה הוא יום כה גדול ונשגב וחבל שנותנים אותו לצעירים וצעירות ולא אנשים זקנים המיושבים בדעתם שידעו לנצל יום זה עד תום.
הכנסת כלה
אחת המצוות הגדולות ביותר ביהדות הוא הכנסת כלה, (טור שו"ע אה"ע סי' סה). המצוה כמה פרטים הכוללים הן את שמחת חתן וכלה ביום חתונתם, הן סיוע לעשיית השמחה, הן סיוע ליצירת השידוך, הן ליווי ותמיכה, הן עזרה בתנאים הכלכליים להקים יחד בית, הן סיוע כספי טכני או בגופו להשגת נדוניה, סעודה וכל צרכי הנישואין כגון אולם תזמורת וכל הנהוג במקום.
ונשאלת השאלה מדוע חכמים כל כך הדגישו ענין זה דווקא?
התשובה לכך היא כי הקמת הבית הוא המצוה המרכזית בחיים, המצוה הראשונה היא פרו ורבו, הקב"ה אמר כי הוא בחר באברהם אבינו (בראשית יח יט): 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט', כלומר המשימה המרכזית שלנו בחיים הוא לא רק לבנות את עצמנו, אלא להעמיד גם דור המשך, הן העמדה פיזית והבאתם לחיי עולם הזה, והן העמדה רוחנית ערכית והבאתם לחיי עולם הבא, וזהו יסוד היהדות.
כל הקמת בית יהודי נוסף – פירושו עוד 2 יהודים הממלאים את יעודם בחיים – מקבלים את הכלי להצלחה ולהתחיל בעבודת השם, ומשכך דבר ראשון עלינו לשמוח בעצם העובדה המשמחת הזאת, ומעבר לכך עלינו לתת את מלא התמיכה האפשרית לכך שכל יהודי יוכל למלא את יעודו בחיים.
בנוסף לכך הבורא יצר את העולם בצורה שהקמת בית מלווה בחששות רבים ומוצדקים, חלק מהדרך להגיע לשלמות המקסימלית הוא שגבר ואשה שלכל אחד יש טבעים וצרכים שונים לחלוטין ינשאו יחד, כל אחד יכנס לראש של הזולת – צורת חשיבה המנוגדת לטבעו, יבין את הזולת ויתמוך יסייע ויעניק דוקא מתוך עולם אחר ממה שהוא רגיל, ממה שטבעו, ודוקא העמידה באתגר זה הוא הופך את האדם לאדם שלם.
דווקא בגלל ששלום בית הוא מציאות המנוגדת לטבע האנושי, האדם צריך לזכך ולבנות את עצמו כדי להכנס לראש של אשתו להבין אותה לפייס אותה ולרצות אותה, וכך גם האישה. אולם ככל שהאתגר יותר גדול, כך העומדים בו נהפכים מאנשים בני תמותה למלאכי עליון.
אולם רגע החתונה הוא רגע שלצד השמחה הטבעית של חתן וכלה, יחד עם השמחה ע"י כלים שונים שהבורא יתברך נתן לגרום לאנשים להנשא, הוא עדיין רגע של חשש, הן חשש טבעי על הסכם שותפות בלתי נתפס, ושום היכרות מוקדמות אינה יכולה לתת את הכלים כיצד באמת יהיה בבית. הן חשש על לקיחת את עול החיים על הכתפיים.
ולכן התורה מצווה אותנו לסייע לזוג בכל הנדרש, לתמוך בהם ולעמוד לימינם, הן לגרום להם ששמחתם תהיה שלמה, אם ע"י השתתפות בשמחה, עשיית פעולות לשמחם ולכבדם, הן במקרה הצורה לסייע להם כלכלית או טכנית במימון וארגון השמחה הסעודה וכל המקובל, הן בסיוע לצרכים הקיומיים של בני הזוג מיד לאחר החתונה, כגון נדוניה ועוד, והן בסיוע ליצירת הזיווג וליווי ותמיכה בהכנסת הכלה לחופה.
מטבע הדברים יותר מצוי צורך בתמיכה וסיוע לכלות – ולכן המצוה קרויה הכנסת כלה, אולם המצווה בהחלט כוללת גם את שמחת החתן ודאגה לכל צרכיו.
מהו שבע הברכות
ישנם כמה שגיאות נפוצות בענין שבע ברכות, וחשוב להסביר את דינם, וענינם.
חכמים (כתובות ז:) תיקנו שיש לברך בחתונה כאשר ישנם מנין, 6 ברכות על כוס של יין. כיון שתיקנו שהברכות יהיו על כוס יין, יש לצרף ברכה שביעית 'על הגפן' על כוס היין.
כמו כן יש איסור לשאת אשה בלי לברך שבע ברכות בחתונה, ובמקרה שלא בירכו בחתונה מכל סיבה שהיא יש לברך בהזדמנות הראשונה שיש מנין, במקרה ואין מנין יהודים במקום יעשו שאלת חכם.
יתירה מזו תיקנו חכמים שבמהלך של כל שבוע החתונה של זוג הנשוי בזיווג ראשון [בחור או בתולה] בכל פעם שהגיעו אורחים חדשים שלא היו בחתונה ועורכים סעודה לכבודם מברכים ברכות אלו. וכן הסעודה בשבת לכבוד החתן והכלה נחשבת כפנים חדשות. [רבים מעדות המזרח מקפידים לברך שבע ברכות לאחר החתונה רק בבית חתנות, ולא מצוי בימינו מציאות זו, וכל אחד יעשה כמנהג קהילתו].
אולם אין כל חיוב או ענין לעשות שבע ברכות בכל יום, או בכלל לעשות שבע ברכות מלבד פעם אחת בחתונה עצמה. אם כי עריכת שבע ברכות לחתן והכלה הוא בכלל שמחת חתן וכלה שכל המרבה הרי זה משובח, אולם במידה ואין אורחים חדשים עדיף להמנע מלברך את כל הברכות, ולהסתפק בברכה האחרונה [אשר ברא ששון ושמחה] וברכת על הגפן.
מקובל לקרוא לכל משך השבוע של החתונה שבע ברכות, ואכן מקובל להרבות בשבע ברכות ולעיתים נפוצות יש העורכים בכל יום שבע ברכות, אולם ביסודם הם שבעת ימי שמחה של החתן והכלה, ויש להם דינים מיוחדים בימים אלו, וימים אלו נחשבים כיום טוב עבור החתן והכלה, ויש מצוה לשמחם, אך עיקר המצוה שהחתן ישמח עם הכלה בימים אלו.
אולם חשוב לזכור כי אין חובה לערוך דוקא שבע ברכות בכל יום, והענין רק להרבות בשמחת חתן וכלה, ובמקרה והם רוצים מנוחה יום אחד, או שעריכת שבע ברכות בכח לא ירבה שמחה, אין בכך ענין.
כמו כן בהעדר אורחים חדשים, יש בהחלט ענין למשל לערוך סעודה אישית יותר למשפחה הקרובה, אף שכולם כבר היו בחתונה, כי הדבר מרבה את השמחה של החתן והכלה, אך אין טעם לחפש אורח שאינו קשור לשמחה רק כדי לברך את כל השבע ברכות, ולהיפך שלא יהיה חשש ברכה לבטלה עדיף להסתפק בשני ברכות בלבד.
בנוסף במקרה והסעודה לא נערכה עבור החתן והכלה, אף שהם משתתפים בסעודה, למשל חתן וכלה האוכלים ארוחת ערב אצל ההורים, ולא עשו משהו מיוחד כדי לשמחם, לא מברכים. מאידך במקרה שנערכים כמה סעודות לכבוד החתן והכלה אין מברכים בכל סעודה.
על מה מברכים?
הברכות מכילות כמה ענינים: א. ברכת שהכל ברא לכבודו, לכבוד הנאספים. ב. ברכת יוצר האדם; וברכת אשר יצר את האדם בצלמו, על בריאת אדם וחוה, ויש לכך שייכות שהם בעצם בונים עולם חדש. ג. ברכת שוש תשיש שהוא הזכרת ירושלים ותפילה על בניניה, כיון שצריך להזכיר את ירושלים בכל שמחה שלנו. ד. ברכת שמח תשמח שהוא ברכה לחתן והכלה. ה. הברכה האחרונה 'אשר ברא ששון ושמחה', שבפירושו נחלקו הראשונים האם הוא הודאה לה' על המצוה של נישואין, או שהוא שבח על בריאת האדם והאשה והמציאות של נישואין והשמחה שבכך, או שהוא ברכה על הנאת חיי הנישואין, או שהוא ברכה להרבות בשמחת הנישואין.
'אופרוף'
האשכנזים נהגו לעשות שמחה מיוחדת בשבת שלפני החתונה והיא קרויה 'אופרוף' [מלשון זריקה – ע"ש שהיו נוהגים לזרוק על החתן חיטים או אגוזים – בימינו ממתקים שונים – בשעה שהוא עולה לתורה]. בטעמה של שבת זו יש כמה טעמים סיבות, ולא כולם שייכים בימינו, ולכן בימינו אינו נהוג אצל הספרדים [אף שבעבר היה נהוג גם אצלם, וכפי שנפרט מקורו בגדולי הפוסקים הספרדים].
המקור הקדום של המנהג הוא בדברי הרשב"א (משמרת הבית בית ז שער ב ו:) שכתב: 'ואני אומר כי מנהגן של ישראל בכל מקום ומקום תורה היא, וכל מה שעושין במנהגיהן יסודתן בקדש, ובכל מקומותינו הנהיגו להכין סעודה ושמחה שבת לפני שבת של נשואין, וזו היא תביעה וממנו מונין לה שבעה אלו'.
האחרונים (תורת השלמים סי' קצב סק"ד; סדרי טהרה סי' קצב ס"ק יב) ביארו את דבריו, כיון שבזמנם נהגו מטעמי חסכון לערוך את החתונה בימי שישי אחה"צ, ואח"כ את סעודת הנישואין אכלו בליל שבת. [הסיבה המרכזית להנהגה זו, היתה העוני הגדול, וכיון שבליל שבת בכל מקרה אוכלים סעודה בשרית, מטעמי חסכון איחדו את סעודת ליל שבת עם סעודת החתונה. בנוסף הציבור יכול היה להתפנות ביום שישי אחה"צ וליל שבת, ומחמת העוני הגדול לקיחת חופש באמצע השבוע לא תמיד בא בחשבון]. ולכן הכלה היתה טובלת ביום שישי, ותחילת בדיקות הטהרה עשתה בשבת, ולשם כך ערכו סעודה ושמחה. בימינו שהחתונה אינה בימי שישי, לכאורה טעם זה אינו שייך, אם כי כיון שהוא בימי הכנה לחתונה שייך בו קצת המנהג.
מצינו כמה הלכות ומנהגים שהתירו בשבת זו, למשל המהרי"ל (תשעה באב אות ט) נהג בשבת חזון [שבת לפני תשעה באב] שלא ללבוש בגדי שבת, אך בשבת 'שפינהולץ' לבנו לבשו הוא ובנו בגדי שבת, והקהל עשה שמחה כרגיל בפירות ויין. [במנהגי ורמיזא (ח"ב עמ' רנג) כתב שהוא שיבוש של 'שבינוץ' שבי כינוי לשבת ו'נוץ' בצרפתית חתונה – Noce. ובנוהג כצאן יוסף (נישואין אות ב) כתב שמקור השם 'שפינהולץ' הוא שיבוש של 'שבן עלץ' לפי שהוא השבת שהבן – החתן עולץ ושמח]. אמנם הלקט יושר (או"ח עמ' קי ענין ב) כתב שמנהגם היה שבשבת חזון לא עשו את האירוע לכבוד החתן. עוד כתבו הפוסקים שיש חיוב לתת לחתן עליה ונהגו לתת לו מפטיר.
מקור נוסף לשבת זו הוא דברי הירושלמי (דמאי פ"ד ה"ב) שבשבת של 'פרוטוגמיא' התירו חכמים לחתן לאכול אצל חמיו 'דמאי' [אף שמעיקר הדין ניתן לסמוך על עם הארץ שהוא עישר את הפירות חכמים לחייבו להפריש שוב] ומפני השמחה הגדולה בשבת זו ביטלו תקנה זו.
מפרשי הירושלמי מבארים שהכוונה לשבת הצמודה לחתונה שנהגו לעשות שמחה וסעודה מיוחדת. ופירוש השם פרוטוגמיא הוא מורכב משני מילים: פרוטו – ראשון גמיא – שמחה. ולדעת הרבה מפרשים הכוונה שהיה מנהגם לעשות זאת בשבת לפני החתונה. [ראה ר"ש מה שהוכיח מויקרא רבה (פי"א סי' ב), ושם משמע שמדובר על השמחה שלפני החתונה, וראה חידושי הרד"ל שם. וכן ראה ר"י מלכי צדק; וראה עוד כפתור ופרח (פל"ט); ומה שכתב רבי יונה מרצבך (עלה יונה עמ' רלג)].
מקור קדום נוסף מלפני מעל 900 שנה מצינו ברי"ץ גיאת (ח"ב הלכות אבל עמ' רל"ה) שמנהג ארץ ישראל שקובעים סעודה מיוחדת לפני החתונה, ואינה מכלל שבעת ימי המשתה, אולם הוא לא ביאר האם המנהג היה בשבת דווקא, ומה טעמה ומקורה.
מקור נוסף הוא בספר נוהג כצאן יוסף (נישואין אות ב; מנהגי פרנקפורט מלפני כ300 שנה) שכותב כי תחילת שבעת ימי המשתה מתחילים בשבת שלפני החתונה, ולכן מזמרים לחתן, וכותב שצריך להקפיד לזמר את מלא ד' חרוזים שתיקנו [בימינו נהגו רק מנגינה בלי מילים]. בדומה כתב המדרש תלפיות (ענף חתן וכלה, לרבי אליהו הכהן רבה של איזמיר לפני כ300 שנה) שכיון שחתן דומה למלך, ויש מצוה שהמלך יהיו לו שני ספרי תורה, מעלים את החתן לתורה פעמיים פעם בשבת לפני החתונה, ופעם בשבע ברכות, ומשמע שתחילת הנהגה שהחתן דומה למלך מתחיל משבת זו. וכן פסק האליה רבה (סי' תרסט ס"ק טז) שחתן משבת זו יש לו דין של מלך, ולכן אף שיש הלכה שאין לתת את עלית חתן תורה אלא לגדול הבקי בתורה או מוכתר הקהילה, אם יש חתן בשבת האופרוף ניתן להעלות לחתן תורה, כיון שיש לו דין של מלך.
הפוסקים (לבוש או"ח סי' רפב סעיף ז; מגן אברהם סי' רפב ס"ק יח; בה"ל סי' קלו סעיף א ד"ה בשבת; ועוד) מכנים שבת זו כשבת שמזמרים לחתן, ובעיקר משמע שהמנהג היה שבשבת האחרונה שבחתן בעיר לפני שהוא יוצא לעיר שבו מתקיימת החתונה [לרוב עירה של הכלה] הציבור שנפרד ממנו ערך שמחה בשבת לכבוד החתן, הגם שרובו לא היה יכול לנסוע לעירה של הכלה, שהיה לרוב במרחק ניכר וטלטולי דרך לא קלים בימיהם, ובכך השתתף בשמחת החתן. ולכן נהגו כן בשבת האחרונה שהחתן היה בעיר.
הכנסת הגדולה (שיירי כנסת הגדולה סי' קלה הגה"ט ס"ק יא) כתב שמנהג הספרדים שקוראים בתורה לחתן בשבת זו 'ואברהם זקן בא בימים', ולכן עיקר המנהג הוא לבחור הנושא בתולה, ולכן במקרה שיש שני חתנים אחד החתן והכלה הם זיווג ראשון, והשני אחד מהם הוא זיווג שני, הראשון קודם ומקבל את העליה.
לסיום נציין כי רבי מנשה קליין (משנה הלכות חי"ז סי' נט סק"ב) כתב כי הסיבה שדווקא הנשים זורקים ממתקים על החתן, משום שלפני חטא עץ הדעת היו המלאכים צולים לאדם וחוה בשר צלי ומביאים להם לחם אבירים מהשמים ומוזגים להם יין. ולאחר החטא האיש והאשה כל אחד התקלל בקללה שונה, והאדם התקלל 'בזיעת אפך תאכל לחם', בעוד שהאשה לא התקללה בקללה זו, ולכן היא זורקת את הממתקים.
סיבה נוספת כתב כיון שהאשה גרמה לחטא ע"י להיטות אחרי מאכל שהיה תאוה לעינים ונחמד למראה, הנשים זורקים מהם את הממתקים.
מסיבה זו כתב שהאשה קונה לבעלה טלית, כיון שזקוקים לבגדים לאחר החטא, היא קונה זאת לבעלה, מחמת שהיא גרמה לחטא.
הכל נפלא. רק המילה אופרוף לא הוסברה נכון. אין מילה זריקה באידיש בשם הזה. אלא מדובר בשני מילים; 'ארויף' שזה בעברית 'לעלות למעלה', 'רוף' שזה בעברית 'לקרוא' וביחד זה 'לקרוא לעלות' דהיינו קוראים לחתן שיעלה לתורה [כי כולם יודעים ש'העליה' האמיתית בחיים, זה לא בממון ובנכסים ולא במדרגות של הבנין, ולא במשקל… אלא בקריאת ובלימוד ובשייכות לתורה]
השאר תגובה