מה עושים עם נוער מתמודד שאינו רוצה קשר עם ה'?

שאלה:

שלום וברכה כבוד הרב,

אני עוסק בתחום של עזרה לנוער מתמודד שעזבו את דרך התורה.

נערים רבים מדווחים שהם עברו פגיעות מיניות ולעיתים ע"י אנשים מתוך הקהילה.
הנערים מתארים הרגשה נוראה של השפלה, חוסר אונים וכמובן חוסר אמון וכו'

הם אומרים לי לפעמים – אנחנו לא רוצים קשר עם ה' שגרם לנו סבל גדול כ"כ.
ואם ה' לא רצה בזה מדוע הוא לא הגן עלינו ?
אני שואל את עצמי לפעמים – מה באמת ה' מצפה מהם כיום מבחינה רוחנית אחרי שהם עברו מה שעברו ?

מה אני עונה לעצמי ? ומה אני עונה לאותם נערים ?

תודה רבה.

תשובה:

שלום וברכה

שאלתך כואבת וקשה. אולם לפני שננסה להשיב להם, ננסה להבין בעצמנו, מ אנחנו חושבים לגבי השאלה הזו, וכך אולי נמצא את הדרך להעביר את המסר הזה אליהם.

בהסתכלות שלנו, בעצם אין שום דבר ושום תכלית, ובכלל שום קיום בעולם הזה בלי הקב"ה. העולם הזה הוא בכלל לא מטרה לעצמה, וביחס לקיום הנצחי שלנו הוא גם ממש נקודה של סיכה, שכל ענינו ותכליתו להביא אותנו למקום הנצחי המיועד לנו ראויים וזכאים לחיות את חיי הנשמה כראוי לה.

כלומר, לומר אין לי רצון לקשר עם הקב"ה, ולכן אני רוצה לחיות בלי הקב"ה, זו מציאות שבעצם אינה קיימת, אין חיים מחוצה לו, לא במישור הפיזי, הוא מחייה ומקיים אותנו בכל רגע ובכל נשימה ונשימה, וגם אין תכלית לקיום שלנו בלעדיו. העולם הזה רווי נסיונות סבל וקשיים, וכבר אמרו חכמים טוב לו לאדם שלא נברא, ובעצם כל מטרת הבריאה ותכלית הקיום היא רק לתת לנצח במלחמת היצר, ולזכות להתעלות שתזכה אותנו הלאה בחיי נצח. אין חיים אחרים. זה הכל דמיון, ובעצם פיספוס של כל המטרה והיעוד האפשריים.

כמו כן, אנחנו יודעים ומאמינים שאין שום סבל שבא סתם כך, הכל בא לכפרה ולנסיונות והוא לטובה. בין אם נבין זאת בין אם לאו. גם ילד קטן אינו מבין תמיד מה הורים רוצים או המחנכים או הרופא, אבל זה לטובתו. וכאן החכמה, לעמוד בנסיון הזה, להבין שאם הקב"ה הביא לי סבל או לא מנע ממני סבל, נפשי ופיזי, זה כדי לראות מה אני עושה עם זה, והעצה הכי טובה של היצר הרע, ככל שהוא מדבר עם אדם מאמין ורוחני, היא להביא את האדם לנתק עם הבורא על ידי כעס. כי בזה אדם מצדיק את עצמו… צריך להבין, שמי שכועס על הקב"ה הוא המאמין הכי גדול, כי הוא מבין שהכל ממנו.

ועכשיו, מה המבט שלנו על אותם נערים? אני רוצה לומר משהו חריף: היתה תופעה ידועה אחרי השואה של יהודים שעזבו את היהדות מתוך כעס על הקב"ה. אני לא מדבר כרגע על אלו שעזבו בגלל נתק של חמש שנים מהורים ומחנכים וקשר עם גורמי עלייה לארץ וכו', זו תופעה אחרת פשוטה, אני מדבר על מי שעזב מתוך כעס. האנשים הללו הם מאמינים הכי גדולים, הם חיים את האמונה שהכל מה', ולא מבינים למה הוא עשה להם את זה. לעומתם, יש אנשים שלא עזבו ומעולם לא היתה להם שאלה, ושמחו לחזור ליהדות, וכאן שוב, אינני מדבר על אלו שעשו זאת מתוך אמונה מושרשת שאלו הקדושים אשר בארץ והיו רבים כאלו תהילה לא-ל, אלו קדושי עליון! אני מדבר על אלו שאף פעם לא באמת חיו את התחושה האמונית, עד לעומק, מבחינתם השואה נעשתה על ידי הנאצים והיהדות והמצוות זה חלק מהעולם היפה של לפני השואה ששמחים לחזור אליו… לפעמים אלו פחות מאמינים מהכועסים… למרות שהם מקיימים כל תרי"ג מצוות [שזה דבר עצום כמובן]. אינני בא להצדיק בזה את הכעס, שהוא כמובן נובע מחוסר ההבנה שהכל בא לטובה והכל חלק מהיעוד, אלא להסביר שהיהודי שכועס צריך לדעת בעצמו שהוא יהודי מאמין וזה חשוב! וחשוב שאותם נערים גם ידעו זאת, שהם חלק מאיתנו כי הם מאמינים גם אם הם לא מבינים את דרכי ה'.

וממילא, אחרי שנסביר להם את זאת, נוכל לעבור לשלב הבא, שאומר, שכיהודים מאמינים אנחנו באמת יודעים שאין לאן ללכת, כי בכל מקרה הכל ממנו, הדבר היחיד שנוכל לעשות הוא כלשון הפייטן "ממך אליך אברח"… גם אם נרצה לברוח ממה שנתפס אצלו כרוע של העולם, המקום היחיד שיש לנו לברוח אליו, הוא לידיו הפשוטות של הבורא העוטף אותנו ברחמיו ובחסדיו. כי פשוט אין משהו אחר… כל הטוב והחסד זה הוא וממנו! ולכן, יש להאמין בחסדי ה', לפנות אליו, לשוחח איתו, להתפלל אליו, לבכות אליו את כל הכאב, לנקז הכל החוצה בשיחה איתו, לשבת בכותל המערבי ולמרר בכי על הכל, אבל כמו שמדברים עם אב אוהב. להכיר בטובותיו הרבים שאיתנו שהם רבים, וככל שנבין יותר שאנחנו לגמרי איתו והוא איתנו, כך נוכל להיות יותר עטופים ברחמיו, ונחוש אותם הרבה יותר. ומי שיעסוק בזה יזכה לחוש את זה לגמרי.

יש לנו תחושה, שכולנו חוטאים בה במידה זו או אחרת, שאת כל הקושי אנחנו מייחסים לבורא עולם, ואת כל הטוב לכוחנו ועוצם ידינו… ברגע שנשתחרר מזה, ונחיה את ההבנה שכמו שהכעס כביכול הוא כלפיו כך ההודיה על כל הטוב היא אליו, כל השיח ישתנה…

בשורות טובות ישועות ונחמות.