שאלה:
הלוואי שתיישבו דברים שייקלטו בליבי כי אני מאד מאמין בשאלות
לא פעם נראה לי שהרעיונות התורני המחשבת ועולם ההלכה והמעשה סותרים
1
רבינו יונה מצווה לא לפחד במלחמה חובת הלבבות כותב שביטחון הוא לחשוב שיהיה טוב החזו"א כותב שלא בהכרח יהיה טוב אבל להאמין ששורש אמונה מפיגה חרדתו ותפילה תעזור
ובסוף יעקב שמיטתו שלימה לא פעל ממנוחת הבוטח אלא פחד מאד שמא ייהרג.
2
בפרנסה ההשתדלות מספיקה למה המלווה יכול לקחת מהלווה שאין לו הרי הגזירה אמת והחריצות שקר ואם הלווה ניסה למה שהתורה תחייב תלווה למצוא כסף מהאדמה ולמה התירו למלווה לגבות הרי זו חריצות מיותרת
שוב עולם ההלכה והאמונה והמחשבה לא חופף
תשובה:
שלום וברכה
למעשה קצת חבל שאתה מסיק את המסקנות עוד לפני הדיון…
לשאלתך הראשונה, ההגדרה שהגדרת בשם החזון איש אינה מדוייקת! ומשתי סיבות:
1. החזון איש לא אומר שלא בהכרח יהיה טוב, אדרבה, הכל טוב ואין רע יורד מלמעלה! אלא שלא בהכרח הטוב יהיה נגלה לנו, עלינו להאמין שכל מה שה' עושה הכל לטובה הוא עושה גם אם בעינינו זה נראה רע! ההבדל בין שתי ההגדרות מאוד משמעותי, והוא סיבה אמיתית להפגת הפחד, כשאתה יודע שאתה ביד ה' וכל מה שהוא עושה ויעשה הכל לטובתך, אין מקום לפחד. אמת שזו דרגה גבוהה ומי יתן ונזכה לטעום ממנה, אבל אלו דברי החזון איש.
2. ליתר דיוק, ברור שגם החזון איש מודה, שהאמונה בחסד ה' משפיעה חסד ופועלת חסד, וכפי שמבואר בס' נפש החיים ועוד מקורות נוספים, אלא שאין זו מצות וחובת הביטחון, זה דבר נכון, אבל אינו קשור לגדרי חיוב מצוה זו.
לגבי יעקב אבינו הקושיה גדול עוד יותר ממה שכתבת, שהרי הקב"ה הבטיח לו "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך וכו'", אם אדם מדבר ישירות עם בורא עולם ומקבל כזו הבטחה מדוע הוא פוחד. אז נכון, הפחד שלו היה "שמא יגרום החטא", אבל עדיין, הרי הובטח לו… ועוד, מה עם הביטחון בה'? למעשה עמד על שאלה זו הגאון רבי אלחנן וסרמן בחידושי אגדות שבסוף קובץ הערות, הוא מאריך שם, אכתוב רק את הרעיון הכללי, לדבריו שם, הקב"ה הרי ביקש לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאינו יכול להתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים, אבל לגבי יחידי סגולה בכל ההיסטוריה היהודית כמו יעקב, העולם כפי רצונו הראשון, במידת הדין צרופה בלי מידת רחמים כלל! ולכן דוקא יעקב ומשום ההנהגה המיוחדת עמו, היה לו לפחד שמא יגרום החטא. ראה שם.
לשאלתך השניה, אתה יוצא מנקודת הנחה שכאשר אתה לוקח מיד גזלן את שלך זו חריצות מוגזמת, ואז אתה שואל מה פשר ההלכה שמאפשרת לך לקחת ממנו את שלך. ההנחה זהו שלך טעונה בירור, מי אמר שזו חריצות מוגזמת?! אדם לקח ממך כסף שהוא שלך, יש כללים בהלכה כיצד גובים אותו ממנו, זה אנושי והגיוני.
יש הגדרה מאוד מענינת בחזון איש באמונה וביטחון, מה זו חריצות שקר, או מה זו השתדלות מוגזמת? זו הרי שאלת השאלות, איך נדע כמה להשתדל ומה כבר חורג ונחשב ביטוי לחוסר אמונה?
דברי חזון איש אמורים ביחס ליוסף הצדיק שנתבע על כך שביקש פעמיים משר המשקים שיזכרהו. אומר החזון איש, כל פעולה שנעשית בשכל, מתוך חשיבה עסקית כלכלית הגיונית וכדומה, היא השתדלות טובה ונכונה, כל פעולה שנעשית מתוך יאוש והיסטריה, היא חריצות שקר… כולנו מכירים את הדבר הזה, אדם רוצה אישורי בנייה להרחבת דירה, יש דרך מקובלת הגיונית, אדריכל, תוכניות ועדות וכו', אבל יש לנסות לחפש כל מי שמכיר איזה שהוא חבר עירייה, שיזרוק לו מילה עלי… זה לא דברים שבהכרח עוזרים, ההוא לא יזכור בכלל, זה סוג של היסטריה, זה כל כך קשה, משליכים יהבנו על כל משענת קנה רצוץ… אלו פעולות של יאוש, והם חיסרון באמונה.
תביעה בבית דין של ממון גזול או הלוואה שאינה שבה, זה לא חיסרון באמונה, זו התנהלות של חושן משפט, להפוך את העולם ולעבור דרך קירות כדי להשיג איזו משרה, או לעבוד בשעות מטורפות כי אם אני לא אקבל עוד כמה גרושים מי יודע מה יהיה איתי בעדו חמש שנים, זה חוסר אמונה.
שנזכה לכל הטוב בגלוי ובחסד, להיות עטופים ברחמיו יתברך.
שבוע מבורך.
1. רש"י אומר שמא ייהרג ולא הזכיר את ר אלחנן. דבריכם חידוש
2.
ומה לגבי הלווה שהשתדל ולא הצליח לדוגמה . מדוע מכאן לא ייחשב כאנוס? זה נראה ממש שאלה ברמה… מה שנטען כאן
3
יש מקרים הפוכים שהפריעו לי מהשואל ולחומרא
הנה הלכתית יכול להתפלל עם בגד לבד שמפסיק לערווה. מוסרית הוא מדבר עם מלך העולם וחייב להתלבש בכבוד. מה דעתכם
4
מחשבתית אין נסיון שלא יכול לעמוד בו. ומעבירין עול דרך ארץ. בפועל חיי הפרנסה של רובינו בגיל 30 קשים מגיל 20
1. לא הבנתי את דבריך. בודאי החשש הוא שמא יהרג, אבל למה חשש שיהרג? מה עם הביטחןן? על זה הבאתי את דברי רבי אלחנן, אגב יכול להיות שיש עוד תשובות לשאלה ספציפית זו, העיקר להבין את מהות הביטחון ובזה הרחבנו.
2. יש אופנים שאכן לא גובים מהלווה, יש כללים של "מסדרין ללווה", כשאין מה לגבות ממנו לא גובים, התורה דרכיה דרכי נועם ולא נכנסתי לשאלה הממונית מה הם כללי החושן משפט במקרה כזה, אלא על הנושא האמוני ששאל השואל, האם זה בכלל ההשתדלות לדרוש את שלך מיד מי שעשק אותך.
3. לא הבנתי, למד סימן צא.
4. מי שיכול להעיד על עצמו שקיבל עול תורה בשלמות יכול לשאול מדוע לא העבירו ממנו עול דרך ארץ, אני לצערי רחוק מזה.
אני הבנתי את הערת המעיר, בסעיף 4, ויתכן שאני טועה, אך נראה לי שכוונתו להתייחס לשורה האחרונה בדברי הרב המשיב שליט״א. זה לא מדוייק שאם אעבוד עוד שעתיים וארויח עוד כסף זה חסרון באמונה. לעיתים זה השתדלות בריאה. הוא אמנם דיבר על גילאי 20-30 וזה נכון אך זה נכון שבעתיים בגילאים מבוגרים יותר. כמה אנשים יוצאים לפנסיה לא מוכנים כלכלית? וכמה אנשים נזקקים לעזרת הציבור בהגיעם לחתונת ילדיהם? דברים שאם תכנון מראש היה ניתן לחסוך.
ובקשר למאר חז״ל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקרטני אמונה, לעניות דעתי, מדובר על אנשים מורמים מעם. שאם לא כן, גם בלי קשר להנ״ל, למה אחרי שהרווחתי את כמות הכסף הדרושה להיום אמשיך לעבוד? ולמה אני לא גומר כל יום את האוכל במקרר-שומר גם למחר?
דבריך הם בהחלט נכונים, ואני חוזר שוב ושים לב לדברים שכתבנו: חשיבה כלכלית ארוכת טווח אינה חיסרון באמונה, יציבות כללית זה דבר מושכל וראוי, חכמים לא אמרו שלא לפעול בצורה מושכלת ארוכת טווח, אלא כך אמרו: "האומר מה אוכל למחר" – "מה יהיה"??? לחץ יאוש דאגה וכו', כל אלו קטנות אמונה. נמחיש יותר בהתייחס לדבריך: אדם שעבודתו היא בתחום התיכנות, די לו בארבע חמש שעות ביום לפרנסתו, אבל באופן כזה לא רוצים אותו בשום עבודה, וגם אם מישהו כבר יקח אותו לזמן מה, בודאי ירצה לפטר אותו מיד בהזדמנות הקרובה, בחלט נכון עבורו לעבוד יום עבודה רגיל של שמונה עשות ביום, משום שזה לא נעשה מתוך דאגה וחוסר בטחון אלא מתוך חשיבה מושכלת סטנדרטית של תנאי השוק. אבל אותו עובד הייטק, אם יום אחד יאמר: היום אשאר עוד שעתיים כדי להראות לראש צוות שאני מסור יותר מהרגיל, וכך אם יהיה איזה גל פיטורין פעם, הוא יהיה לצידי וכו', זו חשיבה של קטנות אמונה, ואותן שעתיים שהוא מוסיף זו חריצות של שקר. כך גם לנושא שלך, אדם שיאמר אני לא צריך לדאוג לימי הזקנה, במקום לעבוד עוד שעה, אבטל את ההפרשות לפנסיה שזו דאגה למחר, ואעבוד פחות, הוא שוגה מאוד, כי הפנסיה לא נופלת מן השמים ומה יהיה בימי הזקנה. אבל אם אדם אומר, אמנם אני מפריש לפנסיה, אבל מה יהיה אם חלילה אהיה מאוד נצרך וסיעודי מאוד, לא די לי בפנסיה אני צריך גם לקנות דירה להשקעה שאוכל למכור ולהשתמש בה בימי הזקנה. ובשיל החלטה זו הוא עובד עכשיו כל יום עוד שעתיים לשלם את המשכנתא הנוספת, זו כבר חריצות שקר, משום שהדאגה המופרזת היא קטנות אמונה, והשעות הללו הן השתדלות מוגזמת. אך יחד עם זה, אם על ידי עבודתו המושכלת יש לו יולת להשקיע וביחד עם דמי השכירות יכסה את המשכנתא, אכן השתלות ראויה ומושכלת לרכוש דירה כזו. וכן על זו הדרך.
2
אם הכל אמת הלווה היה אמור להיפטר אחר עשיית השתדלות. וכן הבעל מחיוב מזונות אחר שעשה הנדרש. העובדה שלא כך נפסק היא חלק מהמבוכה
3
סימן צא? אפשר לברך כשמפסיק בין ליבו לערווה. למדתי…
4
פלא דברי כבוד הרב שוודאי שרטה ניסים בפרנסה לרוב הפצת תורתו בכל חלקי השו"ע
כמו כן ברור שגם בדורינו נאמרה הבטחה כל המקבל עליו והכל ביחס הדור .
והשאלה שבגיל 30 קשה מ20 לא משמחת וכואבת. לטעון שהבטחה לא נאמרה עלינו..?. גדולי ישראל לא מורים כך …
2. לא הבנתי את המבוכה, אדם שלקח כסף מהשני צריך להחזיר לו, זה לא נושא של השתדלות ולא השתדלות, זה א' ב' של אנושיות. השתדלות זה אנחנו מול הבורא, אדם לא יכול לקחת כסף של מישהו אחר ולומר אין לי… אלא שבסדרי הגבייה אכן לא תמיד גובים מנכסיו, ובודאי לא כופים אותו לעבוד כדי להחזיר, גופו לא משועבד להלוואה [לגבי מזונות האשה יש בזה מחלוקת גדולה בסימן ע] אבל אין מקום מוסרי לפוטרו מן החוב וזה לא קשור לענין הביטחון.
3. למדת סימן עד לא למדת סימן צא. וההבדל הוא שברכה סתמית נאמרת עם הזכרת שם ה' אבל אין בה עמידה לפני ה' משא"כ בתפילה. עכ"פ נושא זה אינו קשור לנושא של השאלה כאן כלל..
4. חלילה לא אמרתי שלא ראיתי ניסים, אני אומר בכל יום שלוש פעמים על ניסיך שבכל יום ויודע היטב למה הכוונה, ניסים גדולים, אבל שום דבר מזה לא "מגיע לי" הכל חן וחסד ורחמים. לומר, אני בר מעלה, קיבלתי עלי עול תורה, איפה הנס, אני רחוק מזה מאוד לצערי…
לא כתבתי אפילו ברמז שבדור שלנו זה לא שייך, אמרתי שאני לא בדרגה הזו, ואני מתפלא קצת שאתה משוכנע שאתה כן זכית לכך.
נראה שהנושא מוצה והובהר יישר כח לכולם.
אכן על העמל בתורה נאמר מעבירין עול דרך ארץ וכך חזינן בביאור הלכה ב קנו רלא ועוד. כך הורו הרב שטיינמן אלישיב קנייבסקי ועוד גדולים. וודאי כך כבוד הרב המשיב גם אוחז ומורה לבחורים שיש להם על מה לסמוך. ואכן חבל שרואים שגם אי עמל בגיל 32 יותר פרנסתו קשה מגיל 22…
קשה עם המענה שאומר מהיכי תיתי אנו ראויים למקבל עול תורה . התופעה היא רחבת היקף… כנראה שכולם לא ראויים. וכאמור באינספור ספרים רואים שקבלת העול היא ביחס למצב
ואכן מעבר לכך לא ברור למה האדם שעשה גזירתו והשתדל עדיין חייב לכתת רגליו לחיוב מזונות אשתו או ילדיו כשבמושגי התורה עשה מספיק… שהרי החריצות שקר
לא הבנתי את דבריך. עכ"פ פשיטא שיש לנהוג בדרכי הטבע, להשתדל בפרנסה, ויחד עם זה לקבל עול תורה, לנסות שלאשה תהיה עבודה ראויה וכך הבעל יוכל לשבת וללמוד בכולל, ובעז"ה יהיה להם רק טוב נחת ושמחה.
שבוע טוב
תגובה לכבודו
זה לא שייך, אמרתי שאני לא בדרגה הזו, ואני מתפלא קצת שאתה משוכנע שאתה כן זכית לכך.
הנה המשך חכמה בפרשה כותב שמותר לי להיות משוכנע וק"ו לרב
ולכן השאלה במקומה
למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם כו' בהוציאי אתכם מא"מ. הענין כי האדם אל יחשוב כי אימת יושגח בפרט ותהא פרנסתו דרך נסיי, כשכבר הוא דבוק בדרכי ד' ומנהיג עצמו בדרך בלתי טבעיי, רק אז ישליך על ד' יהבו, אבל כ"ז שלא בא לזה יחוש לנפשו, לכן אמר בא וראה אימתי האכיל את המן לישראל האם לאחר קבלת התורה וקיומה, הלא תיכף בהוציאי אתכם מא"מ האכלתי אתכם את המן, לכן כל איש אשר ידבנו לבו לקבל עליו עול דרכי השי"ת ותורתו בל ידאג מאין יבוא עזרי, כי אף לא הקשיח עדיין מלבבו כל דרכי העולם ולא הורגל בתורה, רק מטרת לבבו גלוי להיודע תעלומה כי כוונתו להתאמץ במעוז התורה יחלצהו ד' ולא יעזבו ויזמין פרנסתו מקודש
אינני יודע מה דרגתך הרוחנית, אני יכול רק לבר על עצמי, אני מאוד משתדל בענין הביטחון וכו', אבל עדיין, כאשר מישהו מרגיז אותי אני כן כועס עליו, כשמשהו מדאיג אותי אני לא מצליח לא לדאוג, ואם חלילה אין פרנסה אני לא יכול לישון בשלוה ולומר מה הבעיה, מסתבר שמחר הקב"ה ישלח לי איכשהוא. אני בהחלט מאמין ובוטח ויודע וגם מרגיש שהכל ממנו, אבל לא בדרגה הזו שנזכרה. אישית אני גם לא מכיר אנשים שכן נמצאים בדרגה זו, אבל יתכן שאני לא מכיר מספיק אנשים. אני כתבתי בהתאם למה שכתבתי, שאדם שכן קצת מודאג כשחסר לו, גם אם הוא מצליח לחזק את עצמו קצת במידת הביטחון, עיין דרגתו אינה מושלמת עד כדי שיוכל להמנע מההשתדלות, ואם הוא נמנע מהשתדלות מספקת למרות דאגתו, יכול להיות שזו עצלות ולא ביטחון, שהרי הוא מודאג, ויש משהו לא טבעי בכך שאדם מודאג ואעפ"כ לא עושה כלום. מי שבאמת אינו מודאג ואינו כועס וחי בצורה חושית ממש שהכל ממנו יתברך, יתכן שההנהגה איתו אחרת, אבל זה משהו שגבוה ממני. כל זה לא סותר כלל את העובדה שיש סייעתא דשמיא מיוחדת לאברכים, כי גם אחרי כל ההשתדלות עדיין הם חיים חיי אמונה, ומשקיעים למען הלימוד מה שאנשים אחרים לא רוצים להשקיע, הם בודאי חיים חיי אמונה לפי דרגתם, כי עם כל הדאגה לפעמים, הצער האכזבה לפעמים, תמיד הם מתחזקים באמצעות האמונה ולא עוזבים את ספסל הלימודים, ממשיכים לצמצם עצמם ולבטוח שאותה השתדלות שתעשה תספיק להם, כל זה ביטוי חזק של אמונה ודרגה לא פשוטה, ושכרם הרבה מאוד, גם אם עדיין אינה בדרגה המושלמת.
אני מקווה שעכשיו מובן יותר.
השאר תגובה