שאלה:
אני כותב תשובה בדין לשון הרע,באחד הנספחים אני כותב על "הנאה מלשון הרע".
רש"י תענית (ח,א):מה יתרון לבעל הלשון שמספר לשון הרע, אף על פי שאין לו הנאה".
איך יתכן שאין הנאה למספר לה"ר?
לא מוצא תשובה המתיישבת על הדעת.
תשובה:
שלום וברכה
השאלה מה נחשב בעיניך הנאה…
ההנאה היחידה שיש בלשון הרע, היא אולי הנאה גדולה לפעמים, אבל היא תמיד הנאה פסולה ואסורה שיש להאבק בה!
ההנאה היא רוע וחטטנות וצרות עין וכו'. אין הנאה כשרה מלשון הרע. מי שמתוקן במידותיו לא ימצא שום טעם בלשון הרע.
ממילא, בלי קשר ללשון הרע ולאיסור הספציפי הזה, נניח אדם בכלל אילם…, קודם כל יש לו חיוב לעבוד על מידותיו, לשרש מעצמו את כל המידות המגונות הנ"ל שהן חמורות מאוד, וכאן בא רש"י וטוען, אם היתה הנאה טבעית בריאה נכונה מתקבלת מותרת מלשון הרע [כמו הנאת אכילה שיש במאכלות אסורות, שעצם הנאת האכילה בריאה ומותר, רק המאכל הספציפי הוא זה שאסור], ניחא, אבל הרי אין שום הנאה לגיטמית בלשון הרע! כל הנאה שיש בלאו הכי צריך לשרש, אז מה יתרון לבעל הלשון?!
לא מבין את התשובה.
יש או אין הנאה. לא רלוונטי גופני או רוחני.
נצא מתוך נקודת הנחה של: האם יש מניע ללשון הרע. שהלוא זו כל טענת הנחש.
אסביר שוב, הטיעון של הנאה בא כסיבה מקילה, נכון חטאתי, אבל זה היה פיתוי גדול… אבל אם עצם הפיתוי הזה הוא חטא! אין כאן סיבה מקילה.
לא הבנתי איך זה מסביר שאין הנאה בלשון הרע.
למה הנאה מעצם הדיבור לא נחשבת כמו הנאה מעצם האכילה
אין הנאה פיזית, יש הנאה של מימוש היצרים הרעים…
אין הנאה מעצם הדיבור, באכילה יש הנאה פיזית של חוש הטעם והשובע, כאן יש הנאה רק מהתוכן שהוא שלילי ביסודו וההנאה ממנו היא מידות רעות.
מה שכתבתם כעת מה שעניתם לעיל זה הוא מדרש שוחר טוב (עה"פ מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה),אך לא מיישב את הדעת. מדוע? וכי הנאה 'רוחנית' לא נחשבת הנאה?
צא וראה שרוב ההנאות שלנו הן הנאות 'רוחניות'.
כעס,גאוה,כבוד,שמחה,עצב. וכי אלו הנאות גשמיות,ממשיות. לא. אך ודאי שיש רצון ותאוה אליהן מעט או הרבה. וברור הדבר שיש בהן הנאה,סיפוק או תועלת.
לא הזכרתי אפילו לרגע שהנקודה היא הנאה רוחנית, כתבתי שזו הנאה פסולה משוללת, וגם אם לא ידבר לשון הרע הוא מצווה לשרש אותה. הנאה שכולה מידות רעות אינה רלוונטית.
רק הערה ביבליוגרפית- הפירוש על תענית איננו מרש"י.
כבוד הרב מחילה אך עדיין לא זכיתי להבין. כל אדם יש הנאה מדיבור. לפרוק, לשתף, לספר, זה צורך נפשי. לא בכדי אדם שלא זכה לכך – בתנאים מסויימים – נחשב בשורה אחת עם השוטה והקטן. הפרט שכרגע הוא מדבר דברים אסורים דומה לאדם שכרגע אוכל מאכל אסור.
תועלת אינה הנאה, זה משהו שונה.
לא משנה.
הרעיון הוא האם יש מה שמפעיל את האדם!
וזו כל הקושיא הגדולה.
יישר כח על הדברים.
תודה.
חזק וברוך.
דרך אגב החזון איש חולק בדין זה וסובר שבאמת כן יש הנאה.
אשמח ממי שיראה שרשור זה ויש לו יישוב המניח את הדעת,שיכתוב כאן.
השאר תגובה