בס"ד

מאמר השבוע עוסק בחופה וקידושין, מהו חופה ומהו קידושין? כיצד נוצרת הנישואין? מה המשמעות של היריעה על גבי עמודים שהעם היהודי מתחתן תחתיו? מה משמעות ההינומה – הבד הלבן שהכלה מכסה בה את ראשה? ומדוע בקהילות רבות מקפידים שדוקא החתן הוא שיכסה בה את ראש כלתו? מה משמעות חדר היחוד בחתונה? מה משמעות נתינת הטבעת? ומדוע דוקא נהוג לקדש בטבעת? האם יש אוצפיות נוספות? מה משמעות ברכת האירוסים? מדוע מזכירים חופה וקידושין בעוד הסדר אמור להיות הפוך? וכיצד ניתן לעשות נישואין לפני שיש קידושין? האם יש חובה להצמיד את הקידושין לחופה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מה המשמעות מאחורי דיני ומנהגי חתונה יהודית?

חלק ב – סדר חתונה יהודית ומשמעותו

פרשת השבוע משלימה את פרשת השבוע הקודם שעסקה כיצד יעקב הקים את ביתו ומשפחתו בנישואיו לרחל ולאה והולדת 11 שבטים ודינה, והשבוע אנחנו לומדים על השלמת הקמת הבית ליעדת בנימין, ועיצוב הבית. במקביל התורה משוה בתחילת הפרשה ובסופה את בית יעקב שנבנה כהלכה וכראוי, לבית עשיו שנבנה בצורה בלתי ראויה. השבוע נמשיך בסדרה שהתחלנו שבוע שעבר, ונבאר מה המשמעות של ההלכות והמנהגים השונים שאנחנו עושים בהקמת בית יהודי, ונתמקד השבוע בחתונה עצמה.

בחתונה עצמה ניתן לחלק בין מנהגים רבים שאנחנו נוהגים לעשות בחתונה, לבין הדברים שהם מצד ההלכה, והיא כוללת את הקידושין – נתינת הטבעת והאמירה 'הרי את מקודשת', החופה – ונבאר מה היא כוללת, ברכת האירוסין – אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות וכו', שבע ברכות, כתובה, סעודה ושמחת חתן וכלה. בנוסף יש הרבה מאד מנהגים ופיוטים חלקם התקבלו ברוב העדות, וחלקם יחודיים לעדות מסוימות.

במאמר זה נתמקד בהבנת המשמעות של חלק ההלכתי של החתונה.

מהו הקידושין

במאמר השבוע שעבר עמדנו על כך שמה שנקרא בעברית מודרנית 'אירוסין' הוא שגיאה לשונית, והלכתית לאחר סגירת השידוך וההתחייבות להנשא הזוג קרוי משודכים אך לא מאורסים, גם אם הם עשו קנין ותנאים שבהם הם התחייבו להנשא זה לזה.

התורה מחייבת את הזוג כי לפני יעשו קנין הלכתי, הקנין ניתן לעשות ב3 צורות או כסף או שטר או ביאה, אולם חכמים אסרו באיסור חמור לעשות את הקנין בביאה, ואף תיקנו להלקות את מי שנוהג כך, נתמקד בשני הקנינים האחרים, כסף שבה אנחנו נוהגים שהבעל נותן לאשתו טבעת נישואין, ובה היא מתקדשת. החינוך (מצוה תקנב) מבאר שסיבה שצריך לעשות קנין, כדי שהקמת הבית לא תהיה כזנות, כדבר אקראי ולא מחייב, כסיפוק יצרים, אלא מתוך אידאל, ולהיפך שימוש ביצר שהבורא ברא כדי לקדם את האידאל של הקמת הבית, ולא חלילה להיפך.

בעקרון ניתן לעשות את הקידושין או כאשר החתן כותב לכלתו שטר והוא כותב בשטר 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', או כאשר החתן נותן כסף או שווי כסף לכלתו ואומר לה 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', וכשאר הכלה מביעה את הסכמתה לקבלת השטר או הכסף או שווי הכסף הקידושין חלים, מרגע זה הם מאורסים, וכל דיני האישות חלים עליהם, וכדי להפרד הם זקוקים לגט, אולם הם עדיין אינם נישואין עד שיעשו פעולה נוספת הקרויה חופה, עליה נרחיב בהמשך.

בימינו נהגו לעשות את הקנין רק בטבעת נישואין – שהוא שווה כסף.

חשוב להדגיש כי באופן כללי בקניית סחורה יש שני צורות של קנין כסף, יש צורה של כסף שווי, כלומר ניתנת השווי והתמורה של החפץ. אולם יש סוג נוסף של קנין והוא כסף קנין, כלומר כשרוצים לסגור עסקה של שדרת מגדלים בשווי מיליארדי דולרים ניתן לסגור את העסקה ולהעביר את הבעלות ע"פ ההלכה בכמה צורות, אחת מה הוא לתת מטבע כסף, ופעולה זו מחייבת את העסקה, ומרגע זה המגדלים עברו לרשות הקונה, ואילו הסכום שסוכם עליהם , בין אם שווי המגדלים יאמיר, ובין אם רעידת אדמה תהרוס אותם לחלוטין, החוב הוא כפי שנקבע, והמגדלים שייכים לקונה בין אם הוא הרויח או הפסיד.

הרעיון מאחורי קנין כסף אינו קנין של תמורה, וכפי שנאמר בגמרא (קידושין ו:) שהאשה אין גופה הפיזי קנוי לבעל כעבד לאדון, אלא יש קשר רוחני ביניהם, והכסף הוא צורה לעשיית הקנין פעולה המורה על סגירת העסקה.

האבני מילואים (שו"ת סי' יז) מגדיר זאת כקנין איסור ולא קנין ממון, כלומר העובדה שאשה נאסרת על כל העולם, ומיוחדת לבעלה נחשבת קנין.

יש נקודה נוספת כי הבורא ברא את הבעל והאשה בצורה שונה, ובטבע שונה, והתורה מחייבת את הבעל בצורה קבועה לפייס את אשתו, כלומר גם פעולה ששניהם רוצים אותה ומשתוקקים אליה, הבעל צריך לבקש מאשתו ולרצות אותה. וגם כאן הצורה הראויה היא שהבעל נותן טבעת לאשתו תמורת הסכמתה להנשא, אף ששניהם משתוקקים לכך.

החינוך (מצוה תקנב) מבאר שנהגו עם ישראל לקדש דוקא בטבעת, כדי שבכל שעה תהיה לאשה מזכרת מכך, ותזכור תמיד את האידאל למענם נישאו, וגם תרגיש בצורה מוחשית את התכשיט שבעלה קנה עבורה.

כוונת החתן

בדרך המלך (אישות פ"א פי' הקצר סוף סק"א) כתב שמחותנו המנחת חינוך כאשר היה מסדר קידושין היה מזהיר את החתן שיכוון לקיים את המצוה של קידושין. והוא מוסיף שיכוון גם לעשות את הקנין במסירת הטבעת ובאמירת הדברים. אולם הדברים הללו אינם מעכבים, וגם במידה שהחתן עשה זאת בלי לחשוב בפירוש על כך, האשה מקודשת.

ברכת האירוסים

ככל מצוה שאנחנו מברכים עליה, גם על מצוה זו אנחנו מברכים. ונהוג שמסדר הקידושין הוא שמברך על מצוה זו, ומברכים אותה על כוס יין, ונוסח הברכה היא: 'בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ, עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין'.

יש מחלוקת ראשונים האם מברכים אותה לפני הקידושין כרוב המצוות שמברכים אותם לפני קיום המצוה. או מכיון שעד שהכלה לא הסכימה בפועל לקידושין החתן אינו יכול לברך, שמא הכלה תחזור בה, וקיום המצוה אינו בשליטתו המוחלטת, לכן תיקנו חכמים שעל מצוה זו מברכים לאחר קיום המצוה, וכפי שתיקנו שמברכים על נטילת ידים לאחר הנטילה, להבדיל משאר המצות.

כמו כן המרדכי (כתובות רמז קלב) והדרישה (יו"ד סי' שסא אות א) העירו שהנוסח חופה וקידושין למרות שהקידושין תמיד קודם לחופה, כיון שהתחלנו לעסוק בחופה לפני הקידושין, שהרי החתן כבר כיסה את ראש הכלה, והחתן והכלה כבר עומדים תחת יריעת החופה, ולכן מקדימים בנוסח הברכה את החופה.

הצמדת הקידושין לחופה

כאמור לעיל התורה מחלקת בין שני שלבים בבניית הבית היהודי. השלב הראשון הוא הקידושין בלשון התורה (דברים כב יג): 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה', השלב השני הוא הבאת האישה מבית אביה לביתו, או בנוסח אחר 'הכנסה לרשותו', כאשר כל מעשה שמבטא שהוא מעשה של הכנסה לרשותו והתחלת החיים כזוג נשוי נחשב כ'חופה'.

הרדב"ז (רבה של ירושלים לפני מעל 500 שנה, ח"ב סי' תרסד) כתב שבירושלים יש הסכמה קדומה לאחד את הקידושין והנישואין, הראשון לציון רבי ניסים חיים משה מזרחי (לפני כ250 שנה, אדמת קודש ח"א אה"ע סי' לט) כתב שיש חרם והסכמה קדומה עד ביאת המשיח שאסור לקדש אשה בירושלים ובתחום שבת של ירושלים שלא במעמד החופה, ולכן כאשר יש לאדם צורך דחוף מאד לקדש שלא במעמד החופה, עושים זאת בקבר שמעון הצדיק הנמצא מחוץ לתחום שבת של ירושלים של אז. מנהג זה מובא גם בארץ החיים (מנהגי א"י, אה"ע סי' לד סק"ג) כי כך המנהג בארץ ישראל ועוד קהילות.

מהו החופה

בראשונים הובאו כמה צורות לעשות חופה, למעשה לא בהכרח שהשיטות חולקות, ויתכן שישנם יותר מצורה אחת לעשות 'חופה', וכפי שכתב ערוך השולחן (אה"ע סי' נה סעיף יז) שקיום המצוה לשם נישואין או ההכנות לכך, יוצרים נישואין גמורים. ומהות ההכנה פירושו שהיא נכנסת לרשות בעלה, והוא מוכן לחיות עמה כדרך איש ואשתו. ולכן הדבר תלוי בכל מקום במנהג המקום למה הם קוראים חופה. ולאחר שעשו את ההכנה המקובלת במקום וקרויה חופה, ובירכו את ברכות החופה, חלו הנישואין, והזוג המאושר נחשבים כנשואים גמורים לכל דבר. בדומה לכך כתבו גם הבית מאיר (סי' נה סק"א) הדברי חיים (ח"א אה"ע סי' סה ד"ה לכן נראה) ורבי דוד מקרלין (יד דוד – פסקי הלכות ח"א דף מז טור ד ואילך).

אולם כיון שיש מחלוקות שונות על חלק מהצורות, וכדי לבנות את הבית היהודי בצורה המושלמת על הצד היותר טוב, אנחנו נוהגים לעשות את כולם או רובם של צורות ההכנה לנישואין. אמנם יש בכך מנהגי עדות שונים, ויש קהילות שמסיבות שונות דווקא נמנעות מעשיית אחת הצורות. למשל בחלק מקהילות הספרדים נמנעים בכוונה מחדר יחוד, בעוד שמנהג האשכנזים התימנים וחלק מהספרדים להקפיד על כך מאד.

חשוב להדגיש כי במאמר זה אנחנו לא נכנסים לשאלה כיצד לעשות זאת, ומה הם השיטות השונות לעשות את הדברים על הצד היותר טוב, לשם כך חובה לקחת מסדר קידושין הבקי בדינים אלו, שידריך את החתן והכלה במדויק כיצד לעשות את החופה, מטרת המאמר הוא בעיקר להסביר מה המשמעות של הפעולות שאנחנו מודעים שעושים אותם בחתונה, אך לא תמיד מבינים מדוע ומה משמעות הדברים.

יש הרבה מפוסקי זמנינו שהקפידו שהחתן והכלה יבינו את המשמעות של הפעולות הללו, ויבינו כי בכך הם נכנסים לחיי נישואין, והדבר מהווה קנין או מציאות של נישואין [יש בכל מחלוקת כיצד החופה פועלת האם היא 'קנין' כפי שמסירת מפתח למשל מהוה קנין על הבית, או שעצם תחילת הנהגת חיי אישות בהסכמה ומתוך רצון להיות נשואים יחד, יוצרים מעצמם את המציאות של הנישואין].

נמנה כעת את הצורות השונות המקובלות אשר נמנו בשולחן ערוך והרמ"א (אה"ע סי' נה סעיף א).

חדר יחוד – הכנסה לביתו

הרמב"ם (אישות פ"י ה"א) סבור שלשם עשיית חופה צריך שני תנאים: א. הבאת האשה לביתו. ב. להתייחד עימה. ולכן החתן שוכר את האולם ואת מקום החופה וכן את החדר יחוד, הדבר נחשב שהוא מביא את כלתו אל ביתו. ואילו בחדר יחוד מתייחדים יחד החתן והכלה, ואז נעשה מעשה של נישואין.

רבי חיים מבריסק (חי' הגר"ח קידושין י. ד"ה ביאה) ועוד (ראה למשל חי' הגרנ"ט כתובות סי' יט) מבארים שהרמב"ם סובר שישנו שני חלקים בנישואין, יש חלק אחד טכני רשמי, וחלק אחר שהשנים נהפכים לזוג מבחינה רוחנית. החלק הרשמי מחשיב את הכלה כאשתו לענינים כללים כגון הירושה וחיובי הכתובה ועוד, בעוד שהחלק העמוק יותר הופך אותם לזוג בשלמות, ומתיר להם להיות יחד. דעת הרמב"ם את החלק הרשמי של הנישואין נעשה כאשר הבעל מכניס את אשתו לביתו, ואילו החלק העמוק יותר נעשה כאשר הם מתייחדים יחד.

מאידך מצינו ראשונים רבים שנחלקו וסברו שאין צורך בשני הפעולות, וחלקם סברו שהחופה הוא הכנסה לביתו, בעוד שחלקם סברו שהחופה הוא היחוד יחד.

משמעות הגאונים (רב נטרונאי גאון בעיטור וברשב"א כתובות ד. רב האי גאון שערי תשובה סי' קס שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' קכט) והר"י מגאש (הובא ברמב"ן רשב"א והרא"ה ועוד כתובות ד.) שיש צורך רק ביחוד לעשיית חופה, ואין צורך גם בהכנסה לביתו. וכן כתב הר"ן (כתובות א. מדפי הרי"ף) שהגאונים נחלקו על הרמב"ם שמצריך שני פעולות, ולדעתם רק היחוד הוא החופה.

אמנם הרא"ה (כתובות ד.) רבינו קרשקש (כתובות ד.) רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כב ח"ב קפד:) והר"ן (כתובות א. מדפי הרי"ף בדעה ב) סבורים שהכנסה לביתו היא החופה.

השלחן ערוך (אה"ע סי' נה סעיף א) פסק כדעת הרמב"ם. ואילו הרמ"א מונה גם את שאר הצורות שמנו הראשונים וכפי שנפרט, וכותב שעיקר מה שקרוי בימינו חופה הוא מה שעומדים תחת יריעה העומדת על 4 עמודים, וכפי שנפרט.

למעשה האשכנזים והתימנים וחלק מהספרדים נוהגים לעשות בחתונה עצמה חדר יחוד, כאשר חדר היחוד מושכר לחתן ונחשב ביתו, ובו מתייחדים, ועדי החתונה מעידים בין השאר על פעולה זו, ולכן נהוג שהם שוהים מספר דקות ליד דלת החדר. אולם חלק מהספרדים סבורים שאין צורך בעדים על פעולה זו, והפעולה הזו מתבצעת כאשר החתן והכלה נוסעים לביתם בסיום החתונה. כאמור לעיל יש הלכות רבות ושיטות רבות כיצד ליישם ענין זה, אולם התמקדנו במשמעות הדבר, ואת הפרטים המעשיים סומכים אנו על מסדר הקידושין שיורה לזוג כיצד לעשות כפי מנהגם.

כמו כן האולם מושכר לחתן ולכן כאשר הכלה נכנסת למקום החופה או לחדר יחוד, נחשב הדבר ככניסה לביתו של החתן. מסיבה זו יש המהדרים שהחתן עושה קנין מהוריו ומחמיו ששילמו על האולם, או ששוכר זאת ישירות מבעלי האולם בהסכמת ההורים הממנים את האולם. [כאמור בענינים אלו יש להתייעץ עם הרב המסדר את הקידושין כיצד לעשות זאת בצורה מעשית].

הינומה

בימינו המנהג הראשון שנעשה בקהילות רבות בסדר הכרונולוגי של החתונה, הוא שהחתן מכסה את ראשה של הכלה בהינומה – בד לבן המכסה את השיער ופניה של הכלה. וקרוי בקרב קהילות רבות 'באדעקן'.

במשנה (כתובות טו:) מובא המנהג שכלה בתולה יוצאת בליל חתונתה בהינומא. רש"י מבאר שההינומא הוא צעיף מעל ראשה, ונופל מעט על עינה, וכאשר היא רוצה היא מנמנמת בתוכה, ולכן היא קרויה 'הינומא' – מלשון 'תנומה'. ויש שציינו שמקור המנהג הוא מיצחק ורבקה

התוספות (יומא יג: ד"ה לחדא) כתבו שמה שהחתן מכסה את הכלה בהינומא זהו החופה. בדומה מובא במנהגי מהר"ם מרוטנברג (מנהגים דבי מהר"ם ערך נישואין ד"ה נהגו; תשב"ץ קטן סי' תסא), אולם שם המנהג היה שגם החתן מתכסה בצעיף זה.

במנהגי מהר"ם מרוטנברג (מנהגים דבי מהר"ם ערך נישואין ד"ה נהגו; תשב"ץ קטן סי' תסא) והמהרי"ל (מנהגים נישואין אות ג) מובא מקור למנהג להתכסות בהינומה ע"פ המבואר בפסוק שכאשר רבקה פגשה לראשונה את יצחק המיועד להיות בעלה נאמר (בראשית כד סה): 'וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס', והדבר מלמד שהוא הנהגה של נשואים.

הרש"ש (קידושין יח: ד"ה וכיון) כתבו שהמקור לכך הוא ממה שרות אמרה לבועז כאשר ביקשה ממנו שישא אותה לאשה (רות ג ט): 'וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ'. כנפך הכוונה לבגד – וכפי שנאמר 'כנפי כסותך' – והדבר מלמד כי כאשר החתן פורס בגד על כלתו יש בכך מנהג אישות.

הכתב והקבלה (בראשית כ טז) והשארית יעקב (אה"ע סי' יח) ציינו שההינומה מכסה את פניה, ומורה שעד עכשיו היה מותר להתבונן בפניה לשם נישואין, ומעתה הדבר אסור. רבי משה שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ג סי' שצג) כתב שכיוון שמחיובי אשה נשואה הוא לכסות את שיער ראשה, הכיסוי מבטא את תחילת הנישואין.

הדרישה (אה"ע סי' סה אות א; יו"ד סי' שמב) והב"ח (סי' סא) סוברים שלהלכה שעיקר החופה הוא הכיסוי בהינומה.

הרמ"א (אה"ע סי' לא סעיף ב) כתב סיבה נוספת מדוע נהגו הכלות הצנועות לכסות את פניהם עם ההינומה בזמן הקידושין, כי שהיא מסכימה להתקדש בכל דבר שיתן לה הבעל ואינה מדקדקת כמה טבעת הנישואין שווה.

בערוך השולחן (אה"ע סי' נה סעיף י) כתב שמה שאנו נוהגים שמושיבים את הכלה ומקלעים שערותיה ומזמרין לפניה בכלי זמר, והחתן בא ומכסה פניה בהינומה, ומשם הולכים לחופה, זהו דין הגמרא שהכלה יוצאת בהינומה, וזהו דין הגמרא שהחופה הוא בזמן שאבי הכלה מוסר את ביתו לחתן שיקח אותו אל ביתו.

הערוך השולחן מוסיף הערה נוספת למרות שחופה ניתן לעשות רק לאחר שהאשה מאורסת ומקודשת, כלומר רק לאחר שהחתן נותן לה את הטבעת ואומר לה 'הרי את מקודשת לי', אולם כאן החתן עושה את ההכנות קודם, ובכך ברגע שהיא תתקדש, היא כבר מוכנה לנישואין, והכנה זו תועיל מיד, ועם אמירת השבע ברכות יושלמו הנישואין, וכפי שציינו לעיל בשם המרדכי והדרישה.

כפי שצויין לעיל שבחלק מהמקורות צויין שהמנהג הקדום היה שגם החתן מתכסה בכיסוי ראש, ולא רק הכלה, ואכן בקהילות רבות נהוג שהחתן לובש טלית חדשה בחופה ומכסה בו את ראשו.

פריסת יריעה על גבי עמודים

בימינו 'חופה' נתפסת בעיקר ע"פ המנהג שהובא ברמ"א (אה"ע סי' נה סעיף א) שמסדרים יריעה נאה על גבי עמודים, והחתן והכלה עומדים שם יחד, ובפני הציבור מקדש החתן שם את כלתו, ומברכים שם את ברכות הנישואין.

רש"י (סוטה מט.) מפרש את המושג 'אפריון' – המבטא בכמה מקומות בתנ"ך ובתלמוד נישואים, שהמנהג היה שהיו מולכים את הכלה מבית אביה לבית בעלה באפריון העשוי ממעילים וטליתות מוזהבים המקיפים את הכלה.

הגאון מוילנא (ביאור הגר"א אה"ע סי' נה סק"ט) מבאר שזהו עיקר החופה, משום שעיקר החופה הוא מה שאביה מוסר את הכלה לחתן להוליכה לביתו, כלומר הרגע שהכלה עושה מעשה המוכיח שהיא החליפה את ביתה מבית הוריה או ביתה הפרטי, לביתו של בעלה. גם אם הם שבים לדור כזוג לביתה הראשון של הכלה, או שמסיבות טכניות היא עדיין שבה לישון בבית הוריה.

וכיון שקבעו שהחצר בית הכנסת בימיהם – בימינו אולם האירועים – הוא המקום שבו הכלה נמסרת – כלומר עוברת לבית בעלה. והמנהג המקובל הוא שמרגע שכלה מגיע לאולם האירועים – חצר בית הכנסת בימיהם אף אם מסיבות טכניות הם חוזרים לישון בבית ההורים, היא כבר שייכת לבית בעלה, והם זוג נשוי, ולכן זהו חופה.

והוסיף הגאון מוילנא כי מעמד החופה תחת היריעה המקושטת הוא תוספת חיזוק לענין והרעיון, אך העיקר הוא הגעה לחצר בית הכנסת שהוא המקום שמקובל שמשם היא ממשיכה אל ביתה החדש. ולכן בימינו עצם הגעת הכלה אל אולם האירועים הוא החופה, ולחיזוק הענין כאשר הכלה עומדת עם חתנה תחת יריעות החופה, שהמקובל שמרגע זה היא ממשיכה לשם לבית בעלה ואל לבית אביה, זהו עיקר הנישואין.

סיכום: במאמר השבוע למדנו על הקידושין שהוא תחילת הקשר, והוא נעשה ע"י נתינת הטבעת, ואמירת הרי את מקודשת לי. והנישואין – החופה, ולמדנו כי יש צורות שונות של החופה – קביעת הנישואין והשלמת הקשר הזוגי ביניהם. ומקובל לעשות בימינו כמה צורות שכל צורה בפני עצמה מהוה נישואין: א. הכנסה לביתו. ב. חדר יחוד. ג. כיסוי ראשה של הכלה בהינומה, ויש שנהגו שגם החתן מכסה ראשו בטלית חדשה. ד. עמידה יחד תחת היריעה הקרויה בימינו חופה. ה. התכנסות באולם האירועים או בימיהם חצר בית הכנסת. במאמר שבוע הבא נשלים את משמעות הענינים הנוספים הקיימים בחתונה, כגון שבת אופרוף, כתובה, שבע ברכות, שמחת חתן וכלה, ועוד.