הדלקת נרות חנוכה בחלון השירותים

אעתיק לך מתוך הספר משנת הגר להגאון רבי משה קליין שהיה בעריכתי:
כיסוי הערווה בשעת המילה
בשו"ע (יו"ד סי' רסז סעי' יג) כתב גבי מילת עבדים: "צריך לכסות ערוותו בשעת הברכה כיון שהוא גדול". והיינו, דכיון שעבד או גר זה הנימול עתה בפנינו הוא גדול, אסור להזכיר דבר שבקדושה כנגד ערוותו, וכדכתיב (דברים כג טו) "ולא יראה בך ערות דבר", ולכן מכסים ערוותו בשעת המילה [על פרטי הלכה זו עיין שו"ע או"ח סי' עד-עה].
מיהו, לענין מילת קטן הכרעת השו"ע (סי' רסה סעי' ח) שאין צריך לכסות ערוותו בשעת הברכה [ודלא כהב"ח שם בשם ראבי"ה (שבת סי' רפט) שכתב להחמיר בזה במקום דאפשר משום מידת חסידות]. ואף דבהל' מילת גרים לא הביא השו"ע הלכה זו, אין ללמוד מכאן לחלק בין מילת עבדים למילת גרים, דהא חד טעמא להו, וכנראה סמך השו"ע על מה שכתב בהל' עבדים, ולא חש לחזור ולשנות דבריו.
מקור דין זה, בדברי הרי"ף (שבת נה ע"ב מדפי הרי"ף), שכתב, "ומאן דמהל גר ועבד, ניכסי ערווה ונבריך על המילה, והדר לימהול". ומבואר, שדוקא במילת גר ועבד שנימולים בגדלותם צריך לכסות את הערווה בשעת הברכה, אבל במילת קטן אין צריך לכסות ערוותו. וע"ע שבלי הלקט (הל' מילה סי' ד), כללי מילה לרבי גרשום הגוזר (זכרון ברית לראשונים). וצ"ב מהו יסוד חילוק זה. ואכן, יש מן הראשונים שחלקו על שיטת הרי"ף, ונקטו שגם במילת קטן צריך המוהל לכסות את הערווה קודם הברכה, הובאו דבריהם ברא"ש (ברכות פ"ג סי' נב) ובטור (סו"ס רסה) [וראה ס' דרך פקודיך מצוה ב חלק המעשה אות טו, דלכתחילה ראוי לכסות את הערווה בשעת הברכה].
בביאור שיטת הרי"ף שלא הקפיד על כיסוי הערווה במילת קטן, כתב הרא"ש שם בשני אופנים:
א. בשם רבינו יונה כתב, שערוות קטן בן ח' ימים אינה כלום, ומותר להזכיר כנגדה דברי קדושה.
ב. כיון שמקור איסור הזכרת דברי קדושה כנגד ערווה למדנו מן הפסוק "ולא יראה בך ערות דבר וכו' והיה מחניך קדוש", כאן שגילוי הערווה נעשה לצורך תיקונה וקדושתה, אין הדבר מחסר ב"קדושת המחנה", ומותר לברך כנגדה, וכן נראה לעיקר מדברי הרא"ש שם.
ובדברי חמודות שם לבעל התוס' יו"ט כתב שתי נפק"מ בין שני פירושים אלו: א. לטעם הראשון שערוות קטן בן ח' ימים אינה נחשבת ערווה, נמצא שבמילת גר או עבד גדולים צריך לכסות את הערווה בשעת הברכה, וכמו שחילק הרי"ף. משא"כ לטעם השני שההיתר הוא משום שעוסק בתיקונה וקדושתה, דלענין זה אין חילוק בין גדול לקטן. ב. לטעם הראשון שערוות קטן אינה נחשבת לכלום, מותר לומר כנגדה כל דבר שבקדושה, משא"כ לטעם השני, דאפשר שהלכה מיוחדת היא בברכת המילה, שאין בזה בזיון כיון שתכלית גילויה הוא לקיום אותה מצוה שמברך עליה. ונמצא לפי זה דהרי"ף נקט כפירושו הראשון של רבינו יונה, ולפיכך חילק בין מילת גדול למילת קטן.
בשיטת הטור בזה נסתפק הדרישה (סו"ס רסה ס"ק ח), דמעצם לשון הטור שהזכיר רק את טעמו של רבינו יונה ולא הזכיר כלל את טעמו השני של הרא"ש, משמע שהכריע כדעת הרי"ף, מאידך, מסתימת לשונו באו"ח סי' ע"ה, שלא חילק והתיר אמירת ק"ש כנגד ערוות קטן, משמע שלמד כשיטת אביו הרא"ש, שדוקא במילה התירו.
וכתב לפרש, שלדעת הטור שני הטעמים נצרכים, דלעולם לא התירו הזכרת דבר שבקדושה כנגד ערווה אלא במילת קטן ולא במילת גדול, אולם גם בקטן לא התירו אלא בשעת קיום מצות מילה שאין בזה חסרון משום "והיה מחניך קדוש", ולא בשעת אמירת ק"ש ושאר ברכות.
להלכה הכריע הבית יוסף (או"ח סי' עה) כדעת המחמירים, שאין לקרוא קריאת שמע כנגד ערוות קטן, וציין שכן היא גם דעת הרמב"ם (הל' ק"ש פ"ג הל' טז, וראה עוד להלן בסמוך בדעתו), אלא שסיים דבדיעבד אם קרא כנגדו אין מחזירין אותו, ויש לסמוך על כל הנהו רבוותא שהקלו בזה. אולם בדרכי משה שם נקט שאף לכתחילה יש לסמוך להקל, דערוות קטן לא חשיבא ערווה.
ומכל מקום לדינא, אף שהרמ"א הקל בדבר וכתב שאינו רואה טעם להחמיר בזה, רבים מגדולי פוסקי קהילות אשכנז חששו לשיטת השו"ע, ראה חיי אדם (כלל ד סעי' א), אליה רבה (ס"ק ו) בשיטת הלבוש, קיצור שו"ע (סי' ה סעי' טו). וכן נראה מדברי הרדב"ז (ח"ב סי' רס). שכן מצינו בדברי כמה מן הראשונים שהחמירו בזה, ראה סידור רב עמרם גאון השלם (ח"ב סו"ס קמה), וכן דעת הרי"ף והמאירי בסופ"ג דברכות. וכן הובא לדינא בס' נהר מצרים (גרים אות טז).
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (מילה פ"ג הל' ה) התיר לברך את ברכת המילה כנגד ערוות קטן, אבל לגבי אמירת קריאת שמע לא חילק בין קטן לגדול, ונראה טעמו בזה כאמור לעיל, דבברכת המילה שנתגלתה הערווה לצורך קיום המצוה מותר להזכיר כנגדה דבר שבקדושה, משא"כ גבי קריאת שמע. אלא שנתחדש בדבריו, שאף לענין ברכת המילה לא הקל אלא בערוות קטן ולא במילת גדול, ונמצא שהחמיר כשני הצדדים הנ"ל.
בתשובות הרדב"ז (ח"א ללשונות הרמב"ם סי' נה) עמד על חילוק זה שמצינו בדברי הרמב"ם אלו, ופירש שיטתו בכמה דרכים:
א. קריאת שמע שאני דבעיא כוונה יתירה יותר משאר ברכות [ראה שו"ע סי' סא סעי' א], וע"כ יש להחמיר בה, שמא תטרד כוונתו מחמת ראיית הערווה. ולעולם אין הבדל בין מצות המילה לשאר ברכות.
ב. המוהל רגיל טובא בראיית ערוות קטן וגם טרוד במלאכתו, וע"כ אין לחוש בראייתו שמא יבוא לידי הרהור, משא"כ בסתם בני אדם [כעין שיטת הראבי"ה (ח"א סי' עו) שמתיר לקרות קר"ש כנגד שער של בתולה, כיון שרגילין בכך ולא יבוא לידי הרהור. והיינו, דמשום והיה מחניך קדוש מותר בכל גווני, דערוות קטן אינה ערווה, אלא שמשום חשש הרהור יש לאסור, ובזה יש להקל במוהל מן הטעמים הנ"ל], ולפי סברא זו יש להחמיר בכל הברכות.
ג. אמירת קריאת שמע בג' פרשיותיה נמשכת זמן רב וע"כ יש להחמיר בה יותר מאמירת ברכה שזמנה קצר ולא חיישינן שמא תופרע כוונתו מחמת ראייתו.
נמצא, דלפירושו הראשון והאחרון חומרא מיוחדת היא בקריאת שמע, אולם שאר ברכות רשאי לומר גם לשיטת הרמב"ם כנגד ערוות קטן, ואילו לפירושו השני רק במילה הקלו ובשאר אזכרות אסור. אכן עיקר דבריו צ"ע, כיון דסבר שערוות קטן אינה בכלל האיסור ד"והיה מחניך קדוש" מנין למד לאסור זאת משום הרהור. ומ"מ נראה מדבריו דעצימת עינים מועילה ואין צריך להסב גופו הימנה, שכן גם המחמירים בזה כנגד ערווה טעמם משום "והיה מחניך קדוש" ולא מטעם הרהור, דלזה ודאי מהני עצימה [ראה ברוקח סי' שכד שהחמיר בעצימת עינים כנגד ערווה, וראה מש"כ בזה במור וקציעה סי' עד].
עד אימתי יחשב קטן לענין זה
לענין מה שנתבאר בדברי רבינו יונה שערוות קטן בן ח' ימים אינה כלום ומותר להזכיר כנגדה דברי קדושה, דנו הפוסקים מאימתי דינו כגדול שאסור לקרות את שמע כנגד ערוותו. ובבית יוסף (סי' רסה סעי' כא) כתב בשם רבינו פרץ בהגה' סמ"ק (סי' קנח אות א, הובא גם בס' ארחות חיים מילה אות ח), שעד גיל תשע אין לחוש לזה אא"כ הוא מטונף בצואה [שבזה יש להחמיר מטעם אחר]. וכן הובא בדרכי משה (או"ח סי' עה אות ד).
יסוד לדבריו מצינו בטור שם בשם העיטור (הל' מילה), שכתב דערווה שאינה ראויה לביאה אינה כלום, והזמן הראוי לביאה הוא בן תשע שנים ויום אחד כמבואר בש"ס בכמה מקומות [ראה יבמות סז ע"ב, צו ע"ב, ובקידושין יט ע"א, עד ע"ב ועוד]. ולפי"ז אמירת ברכה כנגד ערוות קטנה אסורה כבר מעת היותה בת ג' שנים ויום אחד, שמזמן זה ראויה היא לביאה. הן אמת, דמדקדוק דברי הבית יוסף נראה דדוקא לגבי מילה הקלו בזה לכתחילה, אבל בק"ש החמירו לכתחילה גם בקטן, וכאמור לעיל, אלא שאם עבר וקרא אינו צריך לחזור ולקרות, ואם כן ערווה היא, וצ"ע.