שאלה:
שלום הרב.
במשנה כתוב שלא יתפלל האדם באופן שכאילו יש מעמסה עליו אלא ביראה וירומם את השם מעליו. איך זה אפשרי כשיש תמיד עומס של כל מיני עניינים שממהרים לסיים ביום יום ולא לפספס. מה כאילו לקחת את הזמן לא משנה מה? מילא אם אדם גר
לבד. אבל אם יש משפחה והרבה אנשים תלויים במעשים שלך..
תשובה:
שלום וברכה
השאלה שלך מאוד חשובה. בעצם שים לב, הרי לא מדובר בלהקדיש עוד זמן באופן משמעותי, זה יותר ענין של תחושה והתנהלות. יכול להיות שני אנשים שנמצאים יחד בבית הכנסת שעה אחת בתפילת שחרית, האחד מתפלל בנינוחות ומתוך כוונה ושימת לב, והשני כל הזמן כמו קפיץ, מביט בטלפון ובשעון וכו'… בסופו של דבר שניהם נמצאים אותו זמן בבית הכנסת, רק אחד עבד על עצמו לגבי חשיבות התפילה ועוסק בה בצינות ומתוך ריכוז, והשני כמי שממלא חובה קשה…
שנזכה! לא כל יום זה אצלנו אותו דבר, כל פעם מלחמה מחדש.
העניין הוא גם כן למעשה שתפילת שחרית מלאה בהמון דברים . יש מלא חלקים שאתה פשוט גורס בלי שימת לב לכוונה מחמת ההספק בציבור וגם מחמת היסח דעת מכל מיני עניינים בזמן אמת במקום. זה רחוק מאוד לעיתים ממה ממה שמשנה רוצה במקור. במיוחד בחלק של החסידים שהיו שוהים שעה אחת לסדר את הכוונות… גם מה שמאוד לא מסתדר על הדעת זה שאין למעשה מקום בתפילה להגיד לבורא כמה מילים מעצמך. הכל רק מה שמוגדר מראש. וגם אם תמצא מקום להגיד כמה מילים ולבקש בשומע תפילה אתה בלחץ של לא להתעקב ולהיות רגל ברגל אם הציבור וגם לסיים את כל מה שעוד יבוא עד סוף התפילה. אתה כאילו מתרגל להיות מכונת ביצוע ואם כן איך עלינו האנשים הקטנים להתפלל במיטבינו זאת השאלה?!
ראשית במישור הטכני שהזכרת, לא נכון שצריך להיות במירוץ כדי להיות עם כולם כל הזמן! זו טעות נפוצה. עיקר הנושא של תפילה בציבור הוא להתחיל שמונה עשרה יחד עם כולם. אבל אפשר להמשיך כמה שרוצים וצריכים, אין להזדרז בשמונה עשרה.
כמו כן, אם את נמצא במקום שתחילת התפילה במרוצה, תתחיל לפניהם [רק תלמד את כללי עניית אמן מה כן ומה לא, באמצע התפילה].
ונכון, זו עבודת חיים לקבל את היישוב הדעת הזה ואת הריכוז.
ובודאי יש למצוא אתה מקום להוסיף משלך כמו שהזכרת, מה שחכמים מכנים "לחדש דבר בתפילתו".
שנזכה לכל הטוב הזה.
בטוחני שיש מקומות שיש להם יותר זמן להתפלל בנחת ולהספיק את הציבור להכל. מנין ישיבתי וכדו,
השאר תגובה