שאלה:
שלום הרב
ראיתי סתירה בין תוס' (שבת צד ) שמצריכים גדול קצת לומר חי נושא את עצמו והתוס' (שבת קל. ד"ה- רבי אליעזר)
איך מיישרים זה ומה הם נוקטים להלכה ?
תשובה:
אינני יודע אם זו סתירה, אלו שני בעלי תוס'. לתועלת המעיינים אעתיק סיכום שראיתי בענין זה:
התוספות (צ"ד ע"א ד"ה אבל) במסקנתם מסבירים שדברי רבא בפרק נוטל מתייחסים לקטן בן יומו שקטן כזה שווה בדינו לדין בהמה שנחלקו בה חכמים ורבי נתן ורבא עצמו סובר כשיטת רבי נתן. לעומת זאת בפרק מפנין מדובר על קטן שכבר גורר את רגליו, ודינו כגדול שגם לדעת חכמים אומרים בו שהחי נושא את עצמו.
בדומה לתוספות מצינו לראשונים נוספים שמחלקים בין שלבי ההתפתחות השונים של הקטן. בעל המאור (נ"ט ע"א בדפי הרי"ף) סובר שתינוק שמסוגל ללכת אך אינו רגיל בכך ורגילים לנושאו תמיד דינו כבהמה ובאנו בזה למחלוקת רבי נתן וחכמים. בתינוק כזה עוסק רבא וסובר שפטורים על הוצאתו ולכן הגמרא מעמידה אותו בשיטת רבי נתן. לעומת זאת תינוק שאינו מסוגל ללכת כלל לבד אלא רק גורר את רגליו גם לדעת רבי נתן חייבים על הוצאתו משום שדינו דומה לדין אדם כפות שמבואר בסוגייתנו שגם לרבי נתן חייבים על הוצאתו. בפרק מפנין הסוגיה עוסקת בתינוק שאמנם יכול ללכת לבד אלא שאינו רגיל בכך ולכן האישה מדדה אותו, ולפי זה היה צריך לאסור זאת לפי שיטת חכמים. אמנם למעשה גם חכמים מתירים לדדותו משום "צערא דינוקא".
הרמב"ן (קמ"א ע"ב), הרשב"א (קמ"א ע"ב) והר"ן (נ"א ע"ב בדפי הרי"ף) מחלקים באופן אחר. הם כותבים שבתינוק שרק גורר את רגליו בסיוע אחרים – נחלקו רבי נתן וחכמים. אולם אם גם זאת הוא איננו מסוגל אז גם לדעת רבי נתן דינו כאדם כפות שחייבים על הוצאתו. הריטב"א (קמ"א ע"ב) מסכם את השיטה הזו שישנם שלשה מצבים: כל שמדדה בכוחות עצמו – מודים חכמים לרבי נתן שהוא נחשב כמוציא את עצמו, כל שאינו מדדה אך מסוגל ללכת כשגוררים אותו – בזה נחלקו חכמים ורבי נתן ובקטן גמור שאינו מסוגל ללכת כלל אף בעזרת אחרים – גם לרבי נתן חייבים על הוצאתו.
הרמב"ם כותב שמותר לאישה לדדות את בנה בזמן שנוטל רגל אחת ומניח את השנייה. מדבריו נראה שהדין כן גם ברשות הרבים, ואם כן משמע שבקטן כזה שנוטל אחת ומניח אחת אין מקום לגזור שמא תישאנו משום שאין בכך איסור תורה. כיוצא בזה כותב גם השולחן ערוך וכותב במפורש שמותר אפילו ברשות הרבים אך אוסר לגרור את הקטן. המגן אברהם (סקע"א) כותב שגרירת קטן היא טלטול גמור ואסורה אפילו בכרמלית, ומהמשך דבריו נראה שהוא פוסק כסוברים שבקטן שאינו מסוגל ללכת לבד אלא רק כאשר גוררים אותו – אין אומרים בו החי נושא את עצמו. כשיטה זו פוסקים גם הפרי מגדים, הבאר היטב (סקמ"א) והמשנה ברורה (סקקנ"ד).
הרי"ד כאמור פוסק כשיטת רבי נתן, עם זאת את הגמרא שמעמידה את דברי רבא שפוטר את המטלטל קטן כרבי נתן הוא מסביר כאמור שאין הכוונה שחכמים מחייבים את המוציא קטן, אלא שרבא שפוטר הוא בשיטה העקרונית של רבי נתן שהחי נושא את עצמו אך במקרה של קטן גם חכמים מודים שפטור. כך מסביר גם הרא"ה (מובא בחידושים המיוחסים לר"ן, קמ"א ע"ב). לפי הסבר זה יוצא שגם אם פוסקים כשיטת חכמים, מכל מקום אומרים שבקטן חי נושא את עצמו, ואין מקור שמגביל את הגיל של הקטן, כך שניתן לומר שאפילו בקטן בן יומו חכמים מודים.
כיוצא בזה עולה גם מתוך דברי התוספות (ק"ל ע"א, ד"ה רבי). הם מקשים על דברי רבי אליעזר במשנה שכשחלה מילה בשבת מותר להביא את הסכין דרך רשות הרבים אל התינוק כדי למולו, מדוע לא יביאו את התינוק למקום שהסכין נמצא שם, שהרי אין איסור תורה בטלטול תינוק מכיוון שהחי נושא את עצמו. מכך משמע שהם סוברים שאפילו בתינוק בן שמונה ימים אומרים שהחי נושא את עצמו ופטורים על הוצאתו. בספר תוספת שבת מסביר שדברי התוספות אמורים רק בקטן בן שמונה ימים, אך קטן בן יומו אסור בטלטול כדברי התוספות שהובאו לעיל, אולם רבי עקיבא איגר (שו"ת, סימן כ"ח) דוחה את דבריו, שאין מקום מסברה לחלק בין נשיאת קטן בן יומו לנשיאת קטן בן שמונה ימים ולמעשה מסיק שישנה סתירה בדברי התוספות. בעל תוספת שבת סובר להלכה כשיטתו בהסבר התוספות ולכן מסיק שאין איסור בנשיאת קטן שאינו בן יומו ובכך הוא חולק על שיטת המגן אברהם שהובאה לעיל.
