בס"ד

בפרשת השבוע התורה עוסקת בנישואי יעקב והקמתו ביתו ומשפחתו, נעסוק כעת במאמרים שיבארו לנו את המשמעות של הדינים והמנהגים שאנחנו עושים בחתונה יהודית. השבוע נתחיל בשידוך היהודי. האם חובה להפגש לפני החתונה? מדוע בעבר עקפו על שלב זה? והאם ראוי לעשות כך? האם מה שנקרא בעברית מודרנית אירוסין הוא באמת אירוסין? האם מותר מיד לאחר הפגישות לגשת לחתונה? או לקדש את האשה בטבעת? מדוע שוברים צלחת? מדוע בחתונה שוברים כוס ובסגירת השידוך שוברים צלחת? האם ניתן לשבור צלחת זכוכית? מה משמעות ה'ווארט' או ה'לחיים'? מה משמעות מסיבת השידוכין – התנאים שעושים אחר כך? מדוע כותבים את התנאים? והאם הדבר חובה? האם יש ענין שהדבר יהיה בפרסום? האם ניתן לעקוף ענינים אלו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מה המשמעות מאחורי דיני ומנהגי חתונה יהודית?

חלק א – סדר השידוך בבית היהודי ומשמעותו

פרשת השבוע עוסקת כיצד יעקב נשא את רחל ולאה, המתחילה בפגישה של יעקב עם רחל, ההסכם של יעקב עם לבן, עבודת שבע שנים עבור רחל, הפרת ההסכם ונישואי יעקב עם לאה, שבע ימי שמחה עם לאה, נישואי יעקב עם רחל, עבודה של שבע שנים נוספות עבור רחל, הקמת הבית והעמדת השבטים.

הלכות רבות של חתונה יהודית נלמדים מפרשת השבוע – ולכן מאמר השבוע יעסוק במשמעות של דיני ומנהגי חתונה יהודית, רוב הקוראים בוודאי מכירים את המנהגים וההלכות של חתונה יהודית, אולם לא תמיד אנחנו מודעים למשמעות של הדברים, מדוע חתונה יהודית נראית דוקא כך, ומה המשמעות של הדברים הללו, נדע גם להבדיל בין הלכה למנהג. על אף שבכל עדות ישראל קיים בסיס משותף, מטבע הדברים קיימים מנהגים שונים בקהילות שונות, חלקם מהותיים יותר וחלקם פחות, נשתדל להקיף את העיקרים שבהם.

סדר האירועים המקובל

סדר האירועים של חתונה יהודית כוללת פגישות לפני השידוך, מעמד השידוך הקרוי 'ווארט' 'אירוסין' 'תנאים' ועוד, לאחר מכן בשבת לפני החתונה עושים לחתן [אצל האשכנזים] 'אויפרוף' – שבת חתן, וכמובן יום החתונה על כלל ההלכות והמנהגים השונים שנעשים במהלך הקידושין והחופה כפי שנפרט, שבע ברכות במהלך 7 ימים מהחתונה. וננסה לעמוד על ההלכות הטעמים והמנהגים השונים כשנתמקד על משמעות הענין.

פגישות לפני השידוך

ההלכה היהודית (קידושין מא. שו"ע אה"ע סי' לה סעיף א) אוסרת לקדש אישה לפני שפגש אותה, שמא יראה דבר המגונה בעיניו וזה יגרום לשנאה ביניהם.

הבית שמואל (סי' לה סק"ב) עומד על כך שבזמנם היו סוגרים שידוכים בין ההורים ולעיתים באמצעות שליחים כאשר גם ההורים לא נפגשו, ולכאורה לא מקיימים הלכה זו. וכותב הבית שמואל שכיון שבימינו סגירת השידוך הוא התחייבות ביניהם ואינו קידושין [כפי שנפרט בהמשך את ההבדל בין ימינו לנהוג בזמן התלמוד] ולכן אין איסור לפני סגירת השידוך, וסמכים על כך שהחתן נפגש עם הכלה בסמיכות לחתונה, ואם היא מגונה בעיניו הוא יכול לבטל בשעה זו. סיבה נוספת לכך שנהגו היתר, הוא כיון שהקהילה היהודית היתה קטנה ביותר, ואופציות השידוכין היו מוגבלות מאד, והקושי בנסיעה מעיר לעיר היו מרובות מאד, ולכן כאשר מצאו שידוך התואם באופן כללי את דרישות החתן והכלה וההורים סגרו את השידוך, אף שהחתן לא היה ביכולתו לנסוע במיוחד לעיר הכלה המרוחקת רק כדי לראות אותה, עד החתונה.

אולם המהרא"ל צונץ (טיב קידושין סי' לה סק"א) כתב שלדעתו אסור לנהוג כך, כיון שאם החתן יבטל לאחר סגירת השידוך יש בכך בושה גדולה מאד לכלה, ולכן יש לפגוש את הכלה עוד בזמן שהחתן יכול לבטל במידה והיא אינה מוצאת חן בעיניו.

למעשה בימינו נהגו בכל קהילות ישראל שלא לסגור שידוך לפני שהזוג נפגש, אולם יש מנהגים שונים כמה הכרות ופגישות נוהגים לפני סגירת השידוך. לכולם ברור כי הכרות ארוכה מדי גורמת לנזקים ולחיי נישואין יציבים פחות. מאידך יש צורך בהכרות מסוימת כפי שמבואר בגמרא, ולצורך שהזוג ירגיש שהוא מוכן לשידוך. אולם יש ויכוח בין גדולי ישראל מהו המינון המומלץ, ומהו שביל הזהב.

השידוך בעין יהודית

הלכה נוספת שאסרו חכמים (קידושין יב: שו"ע סי' כו סעיף ד; גם לדעת הרמ"א שאין מענישים על כך ראה מהרש"ל סי' כה ד"ה גרסינן ועזר מקודש שם שיש בכך איסור) לקדש אשה בלי לסגור שידוך קודם, כלומר אסור לזוג להחליט שהוא מתחתן ומיד לקדש את אשתו. [הדבר אמור בתקופה הקדומה שבה נהגו לקדש את האשה כשנה לפני החתונה, ובין הקידושין לחתונה הכלה התכוננה לחתונתה, ובודאי שהדבר אסור בימינו שהקידושין והנישואין הם יחד]. אלא יש קודם לסגור שידוך ושהזוג מתרצה זה לזה בריצוי גמור להנשא, ורק לאחר הפסקה לקדש את האשה. טעם הלכה זו משום שבנית בית בישראל צריכה להיות בשלבים ומתוך הסתגלות ומחשבה תחילה, ולא לקדש אשה בצורה של חוסר שיקול הדעת והחלטה של רגע אחד. ונישואין מתוך החלטה רגעית נראה כזנות וכדבר לא רציני, ולכן לאחר הריצוי יש להמתין מעט, ורק לאחר מכן לקדש את האשה משום שמשעה זו חל קשר הלכתי ואין אפשרות לפרק את החבילה בלי גט – למרות שבימי קדם עדיין לא נישאו זה לזה מיד.

בשו"ת בית יוסף (סי' א ד"ה עוד אחרת) הסתפק מה ההגדרה של שידוך, האם די בכך שהחתן והכלה סגרו ביניהם בצנעה, והחליטו להתחתן. או שרק כאשר עשו זאת בצירוף עם מעשה כגון כתיבת התחייבות ותנאים, או פרסום הדבר בפומבי באופן שאם צד אחד חוזר בו יהיה בושת ופגם במעשה זה, שאז יש רצינות רבה יותר בהסכמה לשידוך, והדבר מראה על הסכמה גמורה.

אמנם גם במקרה שלא כתבו תנאים, כתב הגינת ורדים (אה"ע כלל ב סי' יא ד"ה ולהיות) כי ויש ריצוי גמור בין החתן והכלה, אף שלא כתבו שטר תנאים, קיימו את הדין האמור בגמרא, ואינה נראה כזנות.

לאור הלכה זו נוהגים לעשות שידוך וריצוי גמור לפני החתונה, וקיימים כמה מנהגים שונים כיצד להשתדך, נסקור את העיקרים שבהם.

'ווארט' או 'לחיים'

רבים נוהגים מיד לאחר סגירת השידוך לעשות אירוע קטן מצומצם לעיתים רק החתן והכלה וההורים והמשפחות הגרעיניות, ולעיתים מיועד לציבור גדול יותר, באירוע זה מקובל לכתוב זכרון דברים של ההסכמים בין המחותנים, או להסכים עליהם בעל פה.

הפני מנחם (פני מלך עמ' ז) ביאר כי מקור השם שנהוג לקרוא לכך 'וארט' כלומר דיבור ע"פ הגמרא (קידושין ט:) כי בעוד שהתחייבות רגילה בלי קנין אינה תקפה, התחייבות בשעת סגירת השידוך 'הן הן הדברים הנקנים באמירה', כלומר בשעה זו יש גמירות דעת ולכן ההתחייבות תקפה אף שלא נעשה קנין או נכתב שטר. במצהלות חתנים (פ"א הערה ב) ביאר עוד ע"פ הגמרא (קידושין מה:) שסגירת השידוך והסעודה שעושים עימה מחייבת שלא לבטל את השידוך, משום שנאמר (צפניה ג יג): 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'.  ולכן קוראים לכך 'ווארט' כלומר מילה של יהודי שניתן לסמוך עליה. טעם נוסף הובא במצהלות חתנים (פ"א הערה ב) משום שרוצים לרמז כי סגירת השידוך זו היא המילה – הבת קול שיוצא 40 יום לפני יצירת הולד, והכריזה שבת פלוני לפלוני.

מסיבת שידוכין

המנהג הנפוץ הוא לעשות סעודה לכבוד סגירת השידוך, המקובל הוא כי לאחר הווארט עושים מסיבה נרחבת שבו מזמינים את הציבור הרחב יותר לשמוח בשמחת מציאת הזיווג וסגירת השידוך. אולם לעיתים מאחדים את שני האירועים ואין בכך בעיה מבחינת המנהג. המהר"י ברונא (סי' כב) מביא מקור לסעודה זו מהמעשה המובא בגמרא (קידושין מה:) שכאשר סגרו שידוך אכלו ושתו. והפוסקים דנו לגבי מה נחשבת סעודה זו כסעודת מצוה.

למשל המשנה ברורה (סי' רמט ס"ק ט) פוסק כי אף שהסעודה היא סעודה מצוה, אינה סעודת מצוה כל כך שיהיה מותר לערוך אותה ביום שישי, להבדיל מסעודת ברית מילה למשל, אך בלי נטילת ידים אין איסור; אולם המשנה ברורה  (סי' תטו סק"ב) כותב כי אף שאין לעשות עירוב תחומין אלא לצורך מצוה, סעודת תנאים נחשב דבר מצוה לענין זה. כמו כן המשנה ברורה (סי' תמד ס"ק כד) פסק שחתן ההולך לסעודת התנאים שלו, ונזכר שיש לו חמץ בבית והוא לא יספיק גם לשוב לביתו לבער את החמץ וגם ללכת לסעודת המצוה, יכול לבטל את החמץ בליבו ולהפקירו, ואינו חייב לחזור לשרוף את החמץ. כמו כן כתב המשנה ברורה (סי' תקמו ס"ק ב) שהט"ז אוסר לערוך סעודת תנאים בחול המועד משום שזה נחשב שמערב שמחה בשמחה, אולם רוב האחרונים הקלו בזה, ואם עושה כיבוד בלי נטילת ידים בודאי אפשר להקל. כמו כן המשנה ברורה פסק (סי' תקנא ס"ק טז) שאסור בתשעת לעשות סעודת תנאים, אך ניתן לעשות בלי נטילת ידים.

'תנאים'

רבים נוהגים במסיבת השידוכים לכתוב שטר תנאים, הכולל התחייבות של הצדדים להנשא, וכן התחיבות של הצדדים לדאוג לחתן והכלה, והתחייבות של החתן והכלה לנהוג ביושר והגינות בנכסיהם המשותפים. המשנה ברורה (סי' תקמה ס"ק כא) מציין כי שטרי התנאים שלנו אלו הם 'שטרי פסיקתא' הנזכרים בגמרא (כתובות קב.). הטעם לחתימת תנאים אלו, מעבר לצורך בשטר חתום על ההתחייבויות הוא חלק מהצורך לקדש רק לאחר שיש שידוך, ולחזק את הדברים חותמים בשטר. ובגינת ורדים (אה"ע כלל ב סי' יא) מביא מנהג מקומות שהיתה תקנה שלא לקדש בלי לחתום על שטר שידוכין. אמנם במקום שאין מנהג מחייב, אין חובה לכתוב תנאים, ויש הנהוגים לערוך מסיבת שידוכים בלי כתיבת תנאים.

רבינו תם  (ספר הישר חידושים סי' רכ; תוס' נדרים כז: ד"ה והלכתא; הובא להלכה בט"ז אה"ע סי נ ס"ק יא) מביא שהמנהג לערוך את התנאים לאחר אסיפת כל בני העיר, כדי לתת להם תוקף הלכתי, שלא יהיה אסמכתא.

יש לציין כי כבר בט"ז (אה"ע סי' נ ס"ק יב) לפני קרוב ל400 שנה מוזכר כבר כי נהוג עם סגירת השידוך לערוך זכרון דברים באירוע מצומצם, ואח"כ ברוב עם לערוך אירוע נוסף שבהם כותבים את התנאים בשטר.

שבירת צלחת

האליה רבה (סי' תקס סק"ז) והמשנה ברורה (סי' תקס סק"ט) הביאו שכפי שנוהגים לשבור בחתונה כוס זכוכית כדי לזכור את ירושלים בזמן שמחתינו, נוהגים לשבור בשמחת התנאים כלי פגום מעט. וכתב הפרי מגדים שהמנהג לשבור כלי מחרס [בזמנו המנהג היה קדירה שבורה מעט] משום שמטרת הדבר הוא להבהיל מעט שלא תהיה השמחה שלמה עקב חסרון ירושלים. וביאר שאנחנו צריכים להרגיש כי מה שאירע בחורבן אין לו תקנה, והקשר שהיה אבד, כפי שכלי חרס אין לו תקנה – להבדיל מכלי זכוכית שניתן להתיכו וליצור אותו מחדש. אולם בקרוב בימינו נזכה לאירוסין ונישואין חדשים עם בורא עולם – למרות שהנישואין הקודמים התבטלו, ולכן בחתונה שוברים כוס זכוכית להראות כי בקרוב יווצר ממנה כוס זכוכית מה ודרת חדשה.

לאור הדברים הללו עורר השדי חמד (אסיפת דינים מערכת ז אות יב) שאין מקום לעשות שחוק והוללות בעת שבירת הכלי, משום שמטרתו הוא למעט בשמחה, ולזכור בזמן השמחה שבלי בית המקדש השמחה אינה שלמה.

אמנם בערוך השולחן (אה"ע סי' נ ס"ק כד) כתב ששבירת הכלים הוא לאות שמחה על גמר השידוך, ונראה שלכן נהגו שהכלי יהיה פגום מעט, והוא שמחה של פורקן ופריצת גבולות. והוא תחושה שאדם שמצא את אבידתו וכרגע לא אכפת לו מה ישבר ומה יקרה הוא שמח בשמחתו על שמצא את המיועד\ת לו\ה.

האם שידוך זה אירוסין?

חשוב לציין כי משום מה מקובל בעברית המודרנית לקרוא לסגירת השידוך או לטקס והאירוע אירוסין – למעשה מדובר בטעות נפוצה, שהרי אירוסין הכוונה בלשון הגמרא לקידושין, בעבר נהגו לקדש בשעת סגירת השידוך, וקבלת ההסכמה באמת לקדש את האשה – נתינת הטבעת ואמירת 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל' התקיים בעת סגירת השידוך, ומאז הכלה היתה נחשבת לאשת איש לכל דבר, והלכתית היא אינה יכולה להנשא לאחר אלא אם תקבל גט או בעלה יפטר מהעולם, אולם הכלה התכוננה לחתונה במשך תקופה, וכאשר היתה מוכנת לחתונה, קבעו את מועד החתונה, ורק אז האשה עברה לגור בבית בעלה.

אולם לימים ביטלו הנהגה זו, ונאמרו על כך כמה סיבות בשם רש"י (איסור והיתר אות ש) נאמר שבזמנו היו שרצו לעשות סעודה אחת בנישואין, מאידך היו חתנים או קרובי החתנים שציפו שאבי הכלה יעשה סעודה נוספת ביום האירוסין, ובמידה ולא עסקו כל יום האירוסין בסעודה היו רואים בכך גנאי ובושה לחתן, ולכן הנהיגו שיעשו רק איסורין ונישואין מיד. (ראה עוד טעם בביאור הגר"א אה"ע נה ס"ק יא).

בין השאר אחת הסיבות שרצו למנוע את המצב שאשה מאורסת תקופה ארוכה לבעלה בעודה כלה בבית אביה, היא מחמת העובדה כי בפרעות שונות אירע שיהודים נאלצו לברוח לכל קצווי תבל, ובעוד כאשר בעל ואשה היו ביחד, היה סיכוי גדול יותר שהבעל או האשה ברחו יחד, או גם כאשר ח"ו קרה אסון, לרוב הבעל או האשה היו נוכחים, או לפחות שמעו מעדים שהיו נוכחים בזמן שבן\בת הזוג נהרג על קידוש השם, וכך הם יכלו להנשא שוב ולשקם את חייהם. אולם כאשר הבחורה המאורסת נאלצת לברוח עם אביה, והחתן ברח עם בני משפחתו, לעיתים קרובות לא היה אפשרות להתוודע מה עלה בגורל בן הזוג, וכך האשה נשארת עגונה כל ימי חייה, ולכן תיקנו בקהילות ישראל להפסיק לקדש את האשה בזמן השידוך, ולהסתפק בשידוך בלבד. ורק מתחת לחופה לעשות את מעשה הקידושין להפסיק בקריאת הכתובה, ומיד לאחר מכן לעשות את טקס החופה ואת הנישואין.

ולכן בימינו אנו שהטקס מאוחד, לאחר השידוך הלכתית הכלה אינה קשורה עדיין לחתן כלל, מלבד ההתחייבות של עמידה בהתחייבות, הן בהתחייבות של דיבור, והן בהתחייבות של שטר התנאים, וכן איסור גרימת בושה וצער לצד השני.

סיכום: ההכנות השונות באות ללמד אותנו על קדושת מוסד הנישואין היהודי, הקמת בית בצורה פזיזה וחפוזה שבאה מתוך דחף רגעי, יש בה מימד של זנות, של הקמת בית לשם פורקן יצרי. הבית היהודי צריך להיות מושתת על אידאולוגיה משותפת של רצונות ויעדים משותפים, שיחד ימצאו את הדרך להקים בית יהודי ולהרבות כבוד שמים, ואז כדי שגם הגוף יהנה ויסייע הקב"ה יצר גם תשוקה פנימית. אולם אסור שהמטרה תהיה תשוקה פנימית ורגעית.

בשבוע הבא נשלים את המאמר ונעסוק בחתונה עצמה ובשבוע של החתונה החל מה'אופרוף' עד סיום השבע ברכות.