שאלה:
יש מילים שקשה לי להגיד בלשון הקודש , האם אוכל לומר חצי מהברכה וחצי מהפסוק בלשון הקודש , והחצי השני בשפה אחרת ?
תשובה:
שלום וברכה
כיון שאתה מבין לשון הקודש, וכיון שיש קושי משמעותי לתרגם נכון ומדוייק את התפילות אין לעשות זאת בפועל.
כל הדיון הוא במי שאינו מבין לשון הקודש כלל וגם שם זה לא פשוט.
בהצלחה
מקורות:
בגמרא סוטה (לב, א) שנינו:
"אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה ווידוי מעשר, קרית שמע ותפלה וברכת המזון וכו'".
והקשו בגמרא (שם לג, א):
"ותפלה בכל לשון, והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. לא קשיא, הא ביחיד הא בצבור".
ובביאור דברי הגמרא מצינו כמה דרכים בין רבותינו הראשונים:
הרי"ף (ברכות ז, א מדפיו) כתב:
"הא דקתני תפילה בכל לשון, הני מילי בציבור, אבל ביחיד לא".
ומשמעות דבריו, שאין חילוק בין לשון ארמי לשאר לשונות, ולעולם המתפלל ביחיד צריך להתפלל בלשון הקודש דווקא, ובציבור מותר להתפלל בכל לשון.
אולם בתלמידי רבנו יונה שם כתב:
"כיון דאסיקנא דתפילה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש, תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות… ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג, ואומרים, כשהיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הצבור, כמו תפילת צבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת, ומאי דאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, זהו כששואל צרכיו כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה, אבל תפלה שהיא ידועה לצבור, אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל בצבור דמי, ואם אינו יודע לשון הקודש יכול לצאת".
והיינו, דנוסח התפילה שתיקנו חכמים, מותר לאומרו בכל לשון, בין שמתפלל ביחיד בין בציבור, ורק תפילה שאדם מתפלל מדעתו – על חולה וכיוצא בזה, יתפלל בלשון הקודש.
הרא"ש (ברכות ב, ב) כתב ביישוב קושייתם של תלמידי רבינו יונה, אודות מנהג הנשים שמתפללות בכל לשון, דחלוק לעניין זה דין לשון ארמי משאר לשונות, וז"ל:
"ולי נראה דאינו קשה, דדווקא לשון זה [ארמי] קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו, וכן הקשו בתוספות (שבת יב,ב ד"ה שאין) אהא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי והלא אפילו מחשבות לב האדם הם יודעים ומכירין, אלא לשון זה מגונה בעיניהן להזקק לו" .
להלכה סתם השולחן ערוך (או"ח קא, ד) כדברי הרי"ף, ובשם יש אומרים ציין לחילוקיהם של תלמידי רבינו יונה והרא"ש, וז"ל:
"יכול להתפלל בכל לשון שירצה, והני מילי בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש. ויש אומרים דהני מילי כששואל צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו , אבל תפילה הקבועה לציבור אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון. ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי".
נמצא איפוא, שמי שאינו יודע להתפלל בלשון הקודש, כאשר הוא מתפלל עם הציבור רשאי הוא להתפלל בשפת המדינה לכולי עלמא. וגם כאשר הוא מתפלל יחידי בביתו יוכל לסמוך בזה על חילוקו של רבינו יונה, שהרי הוא מתפלל את התפילה הקבועה שתיקנו חכמים, ובאופן זה התיר גם הרא"ש, ובלבד שאינו מתפלל ארמית [במקור חיים (בכרך, קא, ד) כתב לחדש, שיחיד המתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללים, נחשב כמתפלל בציבור לענין זה, ויכול לכו"ע להתפלל בלשון לע"ז, ואין אנו נזקקים לקולתו של רבינו יונה אלא באופן שאינו מתפלל בשעה שהציבור מתפללים].
אלא שלענין האופן היותר ראוי לכתחילה עדיין שומה עלינו לדון, אם מוטב שיתפלל בלשון לע"ז, או שמא טוב יותר להתפלל בלשון הקודש [ובאופן האמור, שמילות לה"ק כתובות באותיות קריליות], אף שאינו מבין את אשר הוא מוציא בפיו.
ולדינא נחלקו בזה אחרונים, המג"א (שם, ה) נקט שאם אינו מבין לשון הקודש מוטב שיתפלל בלשון לע"ז ויבין את אשר הוא אומר, וציין שכן כתב בספר חסידים (סי' תקפח, תשפח). אמנם בביאור הלכה (שם, ד"ה יכול) הביא את דבריו, והוסיף על פי המבואר בס' חסידים שם:
"היינו דווקא אם הוא ירא שמים, ורצונו בזה הוא רק כדי שיתפלל בכוונה, אבל אם אינו בכי האי גוונא יתפלל בלשון הקודש, והטעם, כי לה"ק יש לו סגולות רבות מכל לשונות והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו… וכשאנו אומרין דברים אלו כלשונם של כנסת הגדולה, אף שאין אנו יודעים לכוין, מ"מ עלתה לנו תפלתנו כהוגן, כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה, מה שאין כן כשמתפללין בלע"ז".
ונמצא שהדבר תלוי בכל אדם לפי מה שהוא ובמצבו באותה שעה, שאם בלאו הכי הוא עושה תפילתו קבע ואינו מתפלל ברעותא דליבא אלא כאדם הבא לצאת ידי חובה, מוטב שיתפלל בלשון הקודש, אך אם הוא רוצה לשפוך שיחו לפני ה' מקרב לבו, לדבר לפניו יתעלה ולהתחנן לו, מוטב שיתפלל בשפה שהוא מבין ובכוונה הראויה.
מכל מקום הא מיהא פשיטא, שפסוק ראשון של שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה יש ללמדו שיבין היטב את אשר הוא אומר, כיון שהכוונה בהן היא לעיכובא, ואינו יוצא ידי חובתו בקריאה בעלמא, כן כתב במשנ"ב (סב, ג לענין קריאת שמע; קכד, ב לענין ברכה ראשונה בשמונה עשרה). וכ"כ בשו"ע הרב (קכד, ב) דברכה ראשונה בשמונה עשרה חייב הוא לומר בלשון שהוא מבין, ואינו יוצא ידי חובתו אפילו בלשון הקודש אם אינו מבינה, כיון שהכוונה בה מעכבת. לדבריו, מה שדנו הפוסקים אם להעדיף לשון הקודש שאינו מבינה או שאר לשונות, אינו אמור לענין ברכה זו. וכ"כ בבית ברוך על החיי אדם (כב, קג).
