בס"ד

מדוע התורה מאריכה כל כך על הבארות שיצחק חפר? מדוע חשוב לנו לדעת מה השם של כל באר? מדוע כה חשוב שיצחק קרא לבארות בשמות שאברהם קרא להם? מדוע יצחק כה טרח לחפור שוב את הבארות? מדוע הפלישתים טרחו לסתום בארות מניבות מים בשנת בצורת? מה המשעות שהסיפור עם הבארות המריבה עם פלשתים והברית שנכרת עם אבימלך בסופו של דבר אירע עם אברהם וחוזר על עצמו כמעט במדויק עם יצחק? מה הלקח לדורות של המעשים הללו? כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה? כיצד ניתן לשרוד כיהודי מאמין כאשר איתני הטבע מאיימים שהדבר לא יתכן? כאשר כל הסביבה מאיימת ומנסה להצר את צעדי היהודי הרוצה לדבוק במורשת אבות? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מה הלקח של סיפור הבארות?

מה משמעות סיפור הבארות?

פרשת השבוע עוסקת רבות בבארות שחפר יצחק, ובמריבות שהפלישתים רבו עימו, כמו גם עם השלום שהושג בסופו של דבר, מדובר בחזרה על מקרה דומה שאברהם אבינו חפר בארות גילה מים, והפלישתים רבו עימו. ונשאלת השאלה מדוע התורה חוזרת ומדגישה את הסיפורים הללו? ובפרט בפרשה התורה חוזרת ומדגישה כי יצחק חופר את הבארות שאברהם חפר והפלשתים סתמו, והוא קורא להם בשמות שקרא להם אברהם, לאחר שגורש מגרר הוא חופר באר נוסף במרחק מהמטרופולין בנחל גרר, ורועי גרר רבים אליה, ושוב חופר באר נוסף וגם היא נלקחת ממנו ע"י רועי גרר, והתורה מאריכה בשמות 'עשק ו'שטנה' שהוא נותן לבארות, ושוב הוא חופר באר בשלישית והפעם לא רבים עליה, והוא קורא לה 'רחובות', התורה ממשיכה כי עולה לבאר שבע, וגם שם חופר בארות ומוצא מים חיים.

השאלה היא כפולה כאשר אנחנו רואים שהסיפור חוזר על עצמו גם עם אברהם וגם עם יצחק, כשמבנה העלילה דומה אנחנו מבינים שיש כאן סיפור בעל משמעות עמוקה. אולם כשהתורה בוחרת לספר לנו זאת, אנחנו מבינים שיש כאן משמעות עמוקה ביותר.

חשוב להדגיש כי ניתן לחלק את התורה לשנים מפרשת בראשית עד אמצע פרשת בא, ומשם עד סוף התורה. החלק השני עוסק בעם ישראל כאומה, התורה מתחילה ללמד אותנו על המצוות, ועל יציאת מצרים ומתן תורה ודור המדבר. ואילו החלק הראשון הוא סיפור של יצירת העולם וכל האירועים החשובים שחשוב להעביר כהקדמה וכרקע כיצד נוצרה עם ישראל, וסיפורים שיש בהם לקח חשוב ויסודי לקיומנו כאומה.

כך שמתוך 2448 שנה התורה מרכזת לנו את כל הסיפורים החשובים לנו שאירעו בהם לתוך ספר דק וקצר ביותר. ומכאן עולה ביתר שאת השאלה מה פרשת הבארות באות לגלות לנו? מדוע חפירת הבארות, הויכוח עם הפלישתים, מהווה חלק כה מרכזי בחיי האומה? ומה אנחנו צריכים ללמוד מאירוע מכונן זה?

הרבדים השונים של סיפור הבארות

כמו כל פסוק בתורה היא נכתבה בחכמה אלוהית בלתי נתפסת, כאשר כל פסוק ניתנת לקרוא אותה בכמה רבדים, וכל רובד ניתן להבנה ויש לה משמעות ועומק בפני עצמה, וכל רובד באה ללמד אותנו הנהגות ומסרים שונים. מתוך כל הרבדים של התורה נמסרו לנו 4 צורות: פשט דרש רמז וסוד. כלומר בכל פסוק אנחנו צריכים קודם להבין מה הוא פשוטו של מקרא, כיצד הסיפור במובן הפשוט של הסיפור. כיצד הפסוק מובן כאשר אנחנו דורשים את הפסוקים יחד עם הקודים המידות שהתורה נדרשת בהם, וע"פ הקודים אנחנו קוראים סיפור אחר לגמרי. כיצד הפסוק מובן ע"פ הרמזים הטמונים. וכיצד הפסוק נקרא ומובן ע"פ תורת הסוד – תורת הקבלה.

במסגרת מאמר זה נתמקד בפשוטו של מקרא, ורק נציין כי בחז"ל (בראשית רבה פס"ד סי' ח; ברכות נו: ועוד) והרמב"ן (בראשית כו יח) כתבו שהבארות מרמזים על ענינים מרכזים שזכו בהם ישראל בזכות האבות, של חמשת חומשי תורה, בית המקדש הדגלים במדבר, ולכן נכתבו בהרחבה ברובד של הדרש הרמז והסוד.

הרעב והירידה לפלשתים

התורה (בראשית כו א) מתחילה את פרשת הבארות בכך שפקד את הארץ רעב כבד, במדרש (בראשית רבה פס"ד סי' ב) נאמר שמאז בריאת העולם עד הגאולה, ישנם רק 10 תקופות של רעב ברמת קושי זו, וזו אחת מהן.

במדרשים (פסיקתא זוטרתא ושכל טוב בראשית כו א) נאמר שרעב זה לא בא לנסות את יצחק אבינו, אלא כיון שנפטר אברהם אבינו הגיע רעב לעולם, להודיע לעולם כי כל המזון בעולם היה רק בזכות אברהם אבינו, ובנוסף כיון שעשיו יצא לתרבות רעה, עשיו שהיה מיועד להמשיך את המורשת עזב את הדרך, ולכן נפסק השפע בעולם, והעולם נכנס לתקופת רעב קשה.

הרש"ר הירש (בראשית כו א-ב) והנצי"ב (העמק דבר בראשית כו א) מבארים שמהרגע שארץ ישראל נמסרה לאברהם אבינו השתנה טבעה, והיא נהפכה לארץ שעיני השם אלוקיך בה, ארץ שהשפע מגיע אליה רק ע"פ הזכויות של יושביה, ארץ זבת חלב ודבש, אשר בצורה יחודית אינה תלויה בעבודת האדם או בחסדי הטבע, ארץ שאין יכולת טבעית לשרוד בה, כאשר יושביה יושבים בה, הארץ נותנת את פריה בשפע רב שאין כדוגמתה בשום מקום בעולם. אולם כאשר תושביה לא מתנהגים כהוגן, הארץ נהפכת לארץ מדברית חסרת מקורות מים, ואינה מצמיחה יבולה, ארץ נעדרת חיים. ולכן באה הרעב להוכיח הנהגה זו,  פרענות הבצורת או השפע הבלתי נתפס תלויים רק ביושבי הארץ. הרעב באה להוכיח שהארץ של אברהם ויצחק ורק בזכותם הארץ נותנת את יבולה. הנצי"ב מוסיף כי עברו שנים רבות מדי מאז הרעב של אברהם והלקח נשכח, ולכן הלקח היה צריך להלמד מחדש, ולכן הגיע הרעב.

הרש"ר הירש (בראשית כו ב) מוסיף שהקב"ה הורה ליצחק גור בארץ הזאת, לעם ישראל לא מתאים ארץ שיש בה בטחון כלכלי, הארץ היחידה המתאימה לעם ישראל היא הארץ שרק שמירת התורה, שמירת משמרתי היא שנותנת את הבטחון הכלכלי, ואת השפע האלוקי, ובלעדיה אין חיים ולו הבסיסים ביותר.

הראשונים [רמב"ן חזקוני רבינו בחיי (בראשית כו א)] ביארו כי יצחק בנה על הברית שבין אברהם ואבימלך, ולכן בעת מצוקתו פנה אליו לעזרה, בתקוה שיסייע בידו לשרוד בימי הרעב. דבר שבשלב הראשון הוכיח את עצמו, אולם מהר מאד אבימלך הכזיב וגירשו, ואף התוודה בהמשך כי רצה להורגו, אולם מזימתו לא עלתה בידו (ע"פ בראשית רבה פס"ד סי' י; בעל הטורים בראשית כו כח ועוד). ועל כך נאמר (פסיקתא זוטרתא בראשית כו טז): 'רשעים אומרים הרבה – ואפילו מעט אין עושים'. הנצי"ב (העמק דבר בראשית כו א) והרש"ר הירש (בראשית כו ב) ביארו שהתורה רוצה ללמד אותנו כי אין לנו להסתמך על תשועת בשר ודם, אלא רק על הבורא יתברך.

הצלחתו של יצחק

התוספתא (ברכות פ"ו) מבאר כי לאחר שהקב"ה בירך את יצחק, אמר יצחק אם כן אין ברכה שורה אלא במעשי ידי, ולכן אני אזרע את הארץ ואצליח. עד אז האבות לא עבדו את האדמה, היו להם שפע של בעלי חיים עבדים ושפחות אך עדיין לא עסקו בחקלאות, יצחק הבין שהרעב באה לומר לו רק אתה תצליח להפריח את השממה, ורצון הא-ל להוכיח שרק אתה מסוגל לכך. ואכן יצחק זרע כנגד כל הסיכויים, כפי שנאמר במדרש (בראשית רבה פס"ד סי' ו) נאמר בפסוק 'בארץ ההיא' 'בשנה ההיא', להורות שלמרות שהוא זרע בארץ הקשה ביותר, ובשנה הקשה ביותר, בכל זאת הוא זכה לשפע אלוהי לא נתפס, והשדה הוציאה פי מאה ממה שהיא אמורה להוציא במקום פורה ובשנה טובה. רבינו בחיי מוסיף שהוא גם זרע בלי מים, במקום שבו מציאת מים היא הבשורה הגדולה ביותר שיכול להיות. המדרש (בראשית רבה פס"ד סי' ז; הובא ברש"י בראשית כו יג) מציין כי כל מה שיצחק נגע בו נהפך לזהב, עד שאנשים העדיפו את הזבל של הפרדות [מין כלאים שאינו יוצר צאצאים – כלומר בעל חי שאינו יכול ליצור ולהביא שפע מטבעו (מהר"ל מפראג – גור אריה שם)] של יצחק, מאשר הזהב של אבימלך. כל יושבי הארץ הרגישו שכל השפע שלהם יכולת הקיום שלהם היא רק מכוחו של יצחק.

המדרש אגדה (בראשית כו יב) מביא שויזרע מלמד על הפסוק 'זרעו לכם לצדקה' (הושע י יב), וצדקה זו שיצחק עשה עם העניים, מה שהוא נתן בשנת הבצורת מהמעט שנשאר לו לשרוד, היא הזכות שהארץ הוציאה יבול בלתי נתפס.

המלבי"ם (בראשית כו יג) עומד על כך שנאמר 'ויגדל האיש' כלומר ניכר שההצלחה היא הצלחתו של האיש, לא היה ניתן להסביר את הצלחה בשום נתון טבעי, וזה עובדה שמה שיצחק נוגע בו נהפך לזהב. הרש"ר הירש (בראשית כו יג) נאמר 'ויגדל האיש' ולא 'ויגדל יצחק' מנקודת השקפת הפלשתים: 'האיש היה גדול מדי', לא היתה להם יכולת להכיל הצלחה כזו. הנצי"ב מוסיף שמעשה האבות נועדו להיות סימן לבנים, גם הצלחתו של יצחק היתה בצילו של אבימלך כשהתגורר תחת חסותו, וגם כאשר נהיה משועבדים אצל מלכי האומות, כשנשמור על התורה והמצוות נצליח למרות השעבוד.

מציאת הבארות וסתימתם

כאמור הארץ נעדרת מים בשנות רעב, יצחק אמנם מצליח להפיק יבול עצום ולפתור את בעיית הרעב, אולם עדיין ישנו בעיה אין מקור מים בסביבה, עלות המים מאמיר שחקים, ואז יצחק עושה פעולה פשוטה הוא שב אל אותם בארות שאברהם חפר וגילה לעשות חסד עם יושבי המקום, בארות שהפלישתים סתמו בחמת זעם, והוא שב וחפר אותם, והם שבו והפיקו מים.

הרד"ק (בראשית כו טו) מבאר כי לאחר פטירת אברהם חששו שמא יצחק ישוב ויקח את הבארות לעצמו, ולכן סתמו אותם והעלימו את מקומם, כדי שגם להם וגם ליצחק לא יהיו את הבארות.

רש"י מביא את דברי המדרש כי הפלישתים סתמו את הבארות של אברהם אבינו מחמת הטענה שהמים הם תקלה לאויבים הבאים עלינו. טענה אנטישמית קלאסית נטולת הגיון, שבו עמים רבים הרסו לעצמם את מקור החיים והשפע רק כדי לרדוף את היהודים שפיתחו אותם, כסימן לדורות הבאים.

רבינו בחיי (בראשית כו טו) כותב כי הבארות היה עוד צורה שהפלישתים ניסו להציק ליצחק לסתום לו את הבארות שגילה אביו, כדי שלא יהיה לו מי שתיה, שלא יהיה לו מים להשקות את השדות, אולם הוא התגבר עליהם וחפר אותם מחדש, וגילה שוב את מקור המים, אולם למרות שיצחק חפר אותם מחדש הוא קרא אותם בשמות שקרא להם אברהם אבינו וייחס את הבארות למפעלו של אברהם ולא למפעלו, כדי לכבד בו את זכרו של אביו ולהמשיך את המורשת של אביו.

משמעות הבארות

העובדה כי בשנות הרעב, הפלישתים מסוגלים לסתום בארות מים החיוניים כל כך לחייהם שלהם היא שאלה המצריכה הסבר מדוע? אמנם על אנטישמיות לא שואלים מדוע? מצינו בתולדות עם ישראל אין ספור פעולות של עמים שהכחידו את מקור פרנסתם ומחייתם כדי להזיק ליהודי. אך הדבר מצריך הבנה מעט מה המשמעות העמוקה של הבארות שהפלישתים נאבקו כל כך כנגדו.

לבארות היו משמעות רבה מאד מעבר לעובדה שהם מספקים מים החיוניים לחיים, מחמת שני סיבות שונות. החזקוני (בראשית כו טו) הוסיף כי הבארות היו סימן החזקה והבעלות על הארץ, והפלשתים רצו למנוע זאת מיצחק. [ראה להלן כי הבארות הניבו מים רק ליצחק, והפסיקו להניב מים כשנלקחו מידו, ושבו והניבו כאשר שבו לידו. ראה במאמר מערכת כי מעבר לעבודה הפשוטה שהבעלות על המים מהוה בעלות על הארץ, הבארות הוכיחו בצורה נפלאה את בעלתו של יצחק אבינו על הארץ].

אולם היתה משמעות הרבה יותר נרחבת, או בעצם הרחבה של המשמעות של החזקה של יצחק בארץ. פרשת הבארות והמריבות של אברהם אבינו עם אלימלך מסתיימת בכך שהוא נטע אשל בבאר שבע, וחכמים מבארים שהכוונה של אש"ל הוא ראשי תיבות של: אכילה שתיה לויה. וכפי שחז"ל מפרשים חפירת הבאר הוויה אבן שואבת לעוברי אורח לעצור להתרענן בכוס מים קרים, ולמלא את מיכלי המים להמשך הדרך, ועל הדרך לשבוע מארוחה טובה, כך גם הבאר גרם לכלל תושבי הסביבה להגיע אל אהלו של אברהם אבינו לקבל ממנו מים בשפע יחד עם מילה טובה. כאשר אברהם אבינו נהג לבקש מהאורחים להודות לבורא עולם על השפע הרב שהוא הביא לעולם, וכפי שתיארו חכמים בהרחבה כיצד באמצעות הפונדק הוא הודיע את שמו יתברך בעולם. התורה מדגישה כי יצחק קרא לבארות בשמות שקרא להם אברהם, כלומר בכל פונדק שהוקם סביב הבאר יצחק שב ללמד את התורה שאברהם נהג ללמד בבאר זה.

רבינו בחיי (בראשית כו טו) ורבי יצחק קארו (דודו ורבו של הבית יוסף, תולדות יצחק בראשית כו טו) מוסיפים שהבארות מרמזים על הגרים שהתגיירו כתוצאה מהפעילות של אברהם אבינו, חפירת הבאר מרמזת על הקלות שחדר בהם האמונה כפי שהבאר מתמלאת במים, והסרת ערלת הלב קרויה חפירה, ואילו סתימת הבאר, ובפרט לאונקלוס שמתרגם מלשון טמטום מרמז שהפלישיתים סתמו את ליבם של הגרים, והם שבו לעבוד עבודה זרה, והם מילאו אותם בעפר כלומר באמונה רעה – עצות רעות – וכפי שהדרך של חכמים לומר על פוקר 'עפר לפיו' (ב"ב טז.). ואילו יצחק חזר ופתח את ליבם לאמונת השם, וקרא להם בשמות שקרא להם אברהם, כדרך שהגרים קוראים לעצמם שם חדש, כפי שנאמר (ישעיה סה טו): 'ולעבדיו יקרא שם אחר'.

גירוש יצחק

כאשר יצחק חוזר ומשקם את המורשת של אברהם בעזרת הבארות הוא חוזר ומפיץ את האמונה בהשם, אבימלך שכרת ברית עם אביו מתקומם, הפצת האמונה ההצלחה והקנאה הם יותר מדי עבור אבימלך הוא ודורש ממנו לעזוב במילים הפשוטות: 'לך ממנו כי עצמת ממנו מאד'. המדרש (בראשית רבה פס"ד סי' ז; שכל טוב בראשית כו טז) מבאר שאבימלך טען כל מה שעצמת זה מאיתנו – העושר שלך מקורו מנכסי – ולכן הוא שלי. הנצי"ב (העמק דבר בראשית כו טז) העיר כי מעשה האבות סימן לבנים, וזהו סימן לאנטישמיות הקלאסית המאשימה את היהודי תמיד כי מקור עושרו הוא מכספי המון העם העובדים והמסכנים. לא יעזור כמה שיראו בחוש כיצד היתה רעב ובצורת כבדה, כיצד רק ליצחק נבעו בארות מים, כיצד רק שדהו של יצחק הצמיחה יבול בלתי נתפס, לא עזר גם העובדה שהשפע של יצחק סיפק שפע של מים ומזון לתושבי פלשתים בשנות הרעב – והוא גורש מגרר.

הריב"א (בראשית כו טז) ורבינו חיים פלטיאל (בראשית כו טז) מבארים כי אבימלך חשב כי ממש במקרה יצחק גילה את הבארות מניבות המים, והוא ממש במקרה רכש את הקרקע הפוריה ביותר, שבטעות נחשבה לאדמה שאינה מתאימה לזריעה. אולם לאחר שהוא גורש מהמקום, ואבימלך ניסה לזרוע את הקרקע, והיא לא הניבה יבול יותר מאשר שאר שדות גרר, הוכח בצורה הברורה ביותר כי הצלחתו של יצחק אינו מקרה ואינו טבע, אלא 'סעייתא דשמיא' – שפע אלוהי מבורא עולם.

המדרש (שכל טוב בראשית כו יז) מבאר שיצחק עמד בפני דילמה מצד אחד השם ציווה אותו גור בארץ הזאת – הוא עדיין לא סיים את תפקידו לנטוע את האמונה בלב תושבי המקום, מאידך הוא אינו מחפש את המריבות, ולכן הוא הרחיק את עצמו מהמחלוקת ופנה אל נחל גרר הנמצא מחוץ למטרופולין העירוני, ושם הוא צריך לחפש מחדש מקורות מים לבעל החיים המרובים שהוא החזיק. להעמיד בארות חדשים להקמת הפונדק לקרוא בשם השם.

המריבות על הבארות עשק – שטנה – רחובות

בתרגום יונתן (בראשית כו כ-כא) מובא כי הרועים רבו על הבאר הראשונה 'עשק' וטענו שהיא שלהם, וכאשר יצחק נתן להם אותה, היא התייבשה, וכאשר הם החזירו אותה ליצחק היא חזרה ונבעה. על הבאר השני 'שטנה' הם שוב רבו, ויצחק מסר להם אותה, והיא התייבשה.

בעל ההפלאה (פנים יפות בראשית כו כח) כתב שלאחר מות אברהם הפסיקו המים לנבוע בבארות ולכן סתמום פלישתים, וכאשר יצחק חפר אותם שב המים לנבוע בהם. ושוב בבאר הראשון 'עשק' שיצחק חפר ולאחר שלקחו אותו ממנו הבאר הפסיק להוציא מים, ושוב בפעם השלישית חזר הדבר בבאר השני 'שטנה', ולאחר שראו שהתופעה חוזרת על עצמה שלשה פעמים כבר לא רבו עימו על הבאר השלישית 'רחובות', משום שהיה ברור שהמים מגיעים רק בזכותו של אברהם ויצחק.

אבימלך כורת ברית עם יצחק

בתרגום יונתן (בראשית כו כו; כח) נאמר שכאשר יצחק עזב את גרר התייבשו כל הבארות בפלישתים, והעצים הפסיקו לתת יבול, ולכן הוכרחו לשוב אל יצחק, ולכרות עימו ברית ולפייסו, כדי שהשפע ישוב אל ארצם.

במדרש (בראשית רבה פס"ד סי' ט) נאמר עוד שעם עזיבת יצחק גופו של אבימלך הצטרע והעלה צמחים, והיה מגרד את עצמו. הגנבים פרצו לארמונו וחגגו בו כל הלילה כבתוך שלהם, והשאירו אותו נקי מנכסיו.

הרד"ק (בראשית כו כה) ביאר שאירע נס ביום שאבימלך בא אל יצחק בעודו שם, באו עבדי יצחק לבשר לו שמצאו באר נוסף מלאה מים חיים, כדי להוכיח לאבימלך שהא-ל יתברך אוהב את יצחק ומצליח בכל דרכיו.

הנצי"ב (העמק דבר בראשית כו כט) ביאר שהתורה כתבה כאן מעשה אבות סימן לבנים, שבכל שנות הגלות בכל מקום שיגרשו את העם היהודי מהר מאד יבינו שהרבה יותר מאשר הרעו לעם היהודי ההפסד לאותה מדינה תהיה גדולה לאין ערוך.

המשך חכמה (בראשית כו כט) מסכם שעיקר הלקח של כריתת הברית היא העובדה שבעוד בתחילה אבימלך האמין כי עושרו של יצחק מגיעה ממנו, היא נלקחה מאוצרות הטבע של פלישתים, אולם כעת הוא מודה כי הוכח שיצחק הוא 'ברוך השם', השפע האלוקי מלווה אותו לכל מקום, בעודו בגרר הוא זכה לעושר ושפע ויחד עימו נהנו כל תושבי גרר ממים יבול ושפע שקיבלו מיצחק, ולאחר שהוא גורש ועבר לבאר שבע, בגרר לא נותר דבר, והשפע וההצלחה עבר ליצחק בבאר שבע, ותושבי באר שבע נהנו מהשכנות עם יצחק, והשפע מעבר לכל גבולות הטבע.

הלקח של הפרשה

נסכם בדברי המדרש (בראשית רבה פס"ד סי' א) המבאר כי הפסוק בתהילים (תהלים לז יח-יט): 'יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם, וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה. לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה, וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ', נאמר על הרעב שפקד הארץ בימי יצחק ואבימלך: 'יודע ה' ימי תמימים' זה יצחק, 'ונחלתם לעולם תהיה' מתייחס לציווי האלוהי: 'גור בארץ הזאת', 'לא יבשו בעת רעה', ברעתו של אבימלך, 'ובימי רעבון ישבעו'. כלומר הצדיק התמים שפועל ע"פ ציווי הקב"ה ואינו מפחד מהטבע, משום שהוא בטוח שהבורא יודע את נסיונותיו, וכשהוא עושה את הדבר הנכון יספק לו גם את הכלים לעמוד בניסיון, זכה לכך שהבורא ציווה לו לגור בארץ ולא לרדת למצרים למרות שבצורה טבעית לא היה לו יכולת לשרוד בארץ, הן מחמת אבימלך מלך פלישתים שרדף אותו ורצה להרוג אותו. והן מחמת הרעבון הקשה שפקד את הארץ.

במילים אחרות המסר המרכזי של הפרשה היא כי עובד השם הבוטח בבורא שאם הוא ציווה על תורה ומצוות הדברים הם ברי ביצוע, גם כשזה נראה שזה לא אפשרי להיות יהודי דתי בעולם שלנו, גם כשנראה שחוקי הטבע אינם מאפשרים זאת, כאשר הוא ינהג בתמימות ויבטח בבורא הוא יגלה כי איתני הטבע השלימו עימו, והשגחה אלוקית מגינה עליו מכל שונאיו.