שאלה:
האם יש מקור שלבא כח המערער אסור לשקר ולהטעות בבית הדין?
תשובה:
שלום וברכה,
יש איסור לשקר בבית דין, האיסור לא רק על הבעלי דין, אלא גם על התלמידים היושבים שם וצופים בדין, וגם על אנשים שמלווים ובאים יש עליהם איסור שקר, וכל שכן שיש איסור שקר על באי כוחם של הבעלי דין שאסור להם לשקר בבית דין שהם כהבעלי דין עצמם. ויתר על כן לא רק שאסור לשקר, אלא גם לגרום הטעיה לדיון אסור. וכמבואר בגמרא (שבועות לא, א) שאם יש לאחד עד אחד, ומבקש מחברו שלא יודע מהעדות שיגיע לבית דין ויעמוד, ובכך הצד השני יחשוב שיש לו שני עדים ויודה, שאסור לחברו לעשות כן משום "מדבר שקר תרחק" הרי לנו שגם אדם חיצוני אסור לו לשקר, ולא רק שאסור לומר שקר אלא אפילו אם לא עושה כלום רק עומד בצד עובר על איסור תורה.
בהצלחה.
מקורות:
אני מצטט את הגמרא במסכת שבועות ל,ב ודף לא, ב שעוסקת בנושא של מדבר שקר תרחק בבית דין הגמרא עם פירוש חברותא.
תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו, שלא ינסה לחזק את יסוד דינו בשעה שהוא עצמו לבו נוקפו אם הוא אמת. [או שלא ימליץ בפני בעל הדין כיצד לטעון – פירוש הר"ח] –
תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק"!
ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו כדי שלא יטעהו בדבריו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
ומנין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו, לא לדין ולא לעדות, על אף שהוא עצמו יודע שזוהי האמת, תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שהכיר מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת, אך כי אין הוא יכול להוכיח זאת, שלא יאמר הואיל והעדים מעידים ואין אפשרות להפריך עדותם' אחתכנו לדין כפי שמתקבל בעדותם ויהא קולר [שלשלת העוון] תלוי בצואר העדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
מנין לתלמיד שיושב לפני רבו הדן את הדין, ורואה התלמיד זכות לעני וחוב לעשיר, ורבו אינו רואה זאת, מנין שלא ישתוק התלמיד, אלא יעיר על כך לרבו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו, ואבננו משלי, כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! [השקר הוא בשתיקתו, שאינו מתקן את רבו לפני שיגמור את הדין].
מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי שאפילו אם נותנים לי מאה מנה איני מבדה [משקר]. ועתה, אומר אני לך כי מנה יש לי אצל פלוני, ואין לי עליו אלא עד אחד! מנין שלא יצטרף התלמיד עמו עם העד האחר, להעיד לטובת רבו בתור עד שני? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
ותמהינן: וכי האי, "מדבר שקר תרחק" נפקא?! הא ודאי שקורי קא משקר, שמעיד התלמיד שהוא עצמו ראה איך נוצר החוב, בעוד שהוא לא ראה אלא רק האמין לרבו, ורחמנא אמר: לא תענה ברעך עד שקר?!
ומשנינן: אלא, כאן מדובר בכגון דאמר ליה רבו: ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה, קום התם, ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא, אלא כוונתי היא שהנתבע יודה מעצמו על האמת, כי בראותו אותך יחד עם העד יחשוב שיש לי שני עדים. ואפילו הכי אסור לעשות כן, משום שנאמר: מדבר שקר תרחק!
מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר אטעננו במאתיים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, על תביעת קרקעות שיש לי עליו, ואין נשבעין עליה? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
מנין לנושה בחבירו מנה, וטענו הנושה לחברו מאתיים, שלא יאמר הנתבע, הנדרש לשלם מאתיים שלא כדינו, אכפרנו על כל תביעת המאתיים בבית דין, ואודה לו אחר כך על האמת שאני חייב לו מנה, מחוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר שאיני צריך להשבע לו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!
מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד מהם בעל דין ויתבע את כל המנה, ושנים האחרים יהיו עדים, כדי שיוציאו מנה ויחלוקו אותו ביניהם? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! שאין בעלי דין רשאים להעיד, על אף שזאת האמת, ורק בצורה כזאת יוכלו לגבות את המגיע להם.
מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו לעשיר – לבוש בגד כמותו של העני, או הלבישהו בגד כמותך? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! כי הלבוש היקר עלול לגרום משוא פנים מצד הדיינים, ועלול לסתום את טענות הצד שכנגד. ונמצא, שזה הלבוש איצטלא, מעמיד בהופעתו המרשימה את השקר.
