האם וכיצד מותר לחבוש פצע בשבת?

בס"ד

מאמר השבוע עוסק בשאלה כיצד ניתן לחבוש פצע בשבת? כיצד נגדיר פצע מסכן חיים שיש בו פיקוח נפש שמותר לחלל שבת? מה מותר ומה אסור כשהפצע אינו מסכן חיים? מדוע אסרו סוגי חבישות שונים? האם מותר להניח משחה? באיזה צורות ניתן להניח משחה? באיזה צורות יש בכך איסור מהתורה? האם מותר להניח פלסטר בשבת על הפצע? האם יש הבדל אם הכוונה לשם ריפוי או לשם מניעת זיהום? מה הדין כשרוצה שהפצע לא ילכלך? האם מותר לתפור פצע בשבת? ומה הדין כשרוצה להוסיף תפר כדי שלא יהיה צלקת מכוערת? האם יש הבדל בין פצע שיש בו כאב בלתי נסבל? לפצע שיש בו כאב נסבל? ומה ההגדרה של כאב נסבל? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם וכיצד מותר לחבוש פצע בשבת?

במאמר בשבוע שעבר עסקנו בעניני רפואה בשבת, מאמר השבוע ישלים את הנושא כאשר נעסוק בשאלה כיצד נטפל בפצעים בשבת.

ההבדל בין תחבושת לשאר איסורי רפואה

כפי שהובא במאמר הקודם, קיימים שני חששות עיקרים באיסורי רפואה בשבת: א. שמא שיכין תרופה מעשבי מרפא, וצורת ההכנה כוללת כתישה ושחיקה של עשבי המרפא, דבר האסור בשבת משום 'מלאכת טוחן'. ב. שמא ימרח משחה על הפצע או על התחבושת, והדבר אסור משום 'מלאכת ממרח'.

מכיון שכאשר יש לאדם כאב הוא בהול מאד לטפל בעצמו, חששו חכמים שמצוי הדבר מאד שהוא ירוץ לארון עשבי המרפא ויכתוש אותם לפני שהוא יזכר שהדבר אסור, ולפיכך הרגילו את האדם שלא להתעסק בעניני רפואה כלל בשבת, והאיסור כולל גם דברים שאין בהם שייכות לחששות הנ"ל, כגון מצבים מסוימים של טבילה במעיינות מרפא, שאין חשש שמחמת שהוא בהול לטבול בהם, הוא יכתוש עשבי מרפא.

בימינו אנו לא מצוי חשש זה, שהרי הדרך להשתמש רק בתרופות מוכנות, או באבקות מוכנות, וישנם רק אנשים בודדים שעוד משתמשים בצמחי מרפא, וכתשים אותם רק לפני השימוש. אולם כיון שחכמים גזרו גזירה, אין בכוחנו לבטל את הגזירה גם אם הטעם ע"פ רוב לא שייך בימינו, כפי הכלל שכל גזירה שגזרו חכמים רק לבית דין הגדול בחכמה ובמנין מהבית דין הראשון יכול לבטל את הגזירה.

מכל מקום מצינו כמה עניני רפואה שהותרו כיון שאין חשש שיכתוש עשבי מרפא, וחכמים הוציאו אותם מכלל הגזירה הכללית.

כמו כן בפוסקי זמנינו מצינו לגבי כמה דינים שיש בהם צד להקל מסיבה שונה, שצירפו את העובדה שבימינו יש רק את הגזירה שלא להתעסק בעניני רפואה, אך אין חשש מצוי שיכתוש עשבי מרפא, ולכן דברים שונים שאינם בכלל הגזירה המקורית התירו.

אולם בתחבושות מצוי מאד החשש שמא ימרח, משום שעד ימינו אנו נוהגים למרוח משחות על תחבושות לפני החבישה על הפצע. ולכן בפעמים רבות האיסור חמור יותר.

מצבי הפצעים השונים

כפי שכתבנו במאמר הקודם גם בפצעים חובה לחלק את הפצעים לכמה דרגות שונות:

• פצע שיש בו פיקוח נפש – סכנת חיים – אם הפצע לא יטופל כלל.
• פצע שאין בו פיקוח נפש אך יש בו סכנה שיגרם נזק בלתי הפיך לאחד האברים.
• פצע שאין בו סכנה לנזק בלתי הפיך, אך מסב כאב במידה שאינה נסבלת.
• פצע רגיל שכואב במידה נסבלת.
• פצע שאינו כואב, אך הוא מדמם ומפריע מחמת הלכלוך שהוא יוצר, או פצע שיש חשש שאם הוא יהיה גלוי הוא עלול להזדהם, או להתגרד וכדומה ויוחמר מצבו.

ונפרט מה כלול בכל דרגה, ומה הם דיניו.

מהו פצע שיש בו סכנת חיים

כל פצע שיש בו חשש של זיהום שיכול לגרום לסכנה אף רחוקה לגוף, ולכן הרופאים נותנים לחולה אנטיביוטיקה, או זריקת אנטי טטנוס, נחשב כחולה שיש בו סכנה, שמותר לעשות את כל צרכיו בשבת.

ולכן כל פצע עמוק, חתך עמוק, חתך שנעשה ע"י כלי מתכת, חתך שנעשה ע"י דבר מזוהם, חתך שבא במגע עם אדמה ולכלוך, פצע על גב היד או גב הרגל, פצע מנשיכת בעל חי שיש בו חשש כלבת, או סכנה אחרת, נחשב כפצע שיש בו סכנה. (שמירת שבת כהלכתה פל"ה סעיף א). הדברים אמורים גם אם קיים רק סיכון רחוק להתדרדרות מצב הנפגע מחמת הפצע. כמו כן כיב או פצע של אדם שאצלו הפצעים עלולים להגיע לסכנת חיים, למשל חולה סכרת, או אדם שיש לו בעיה בקרישת הדם, וכדומה, יש להם דין של פיקוח נפש.

אף שנאמר בגמרא (שבת קט.) שכל פצע של מתכת או פצע על גב היד או גב הרגל, במקרים שהפצע שטחי מאד וברור שאין בו סכנה, וכן פצע קל מסכין נקיה וסטרלית, שברור שאין בו סכנה, אין לחלל עליו שבת. אולם בכל מקרה שהדבר אינו ברור בוודאות חוששים שמא יתפתח מכך זיהום, והדבר בחזקת פיקוח נפש.

דין פצע שיש בו סכנת חיים

כל פצע שיש בו סכנת חיים מותר לעשות את כל צרכיו בשבת, ובפרט במניעת זיהום או בחיסון החולה, ונתינת אנטיביוטיקה הן כתרופה והן בזריקה, ע"פ המלצת הצוות הרפואי.

אמנם במקרים שברור לנו שניתן לרפא את החולה בלי חילול שבת, כגון שהפצע קרה בסוף השבת, והרופא אומר שניתן להזריק את זריקת אנטי טטנוס במוצאי שבת ללא כל חשש, יש להמתין למוצאי שבת. אך אם יש חשש ולו הקטן ביותר שהמצב יחמיר אם נמתין, חובה לנסוע למרכז רפואי ולהתחסן גם אם הדבר כרוך בחילול שבת. (שמירת שבת כהלכתה פל"ה סעיף מא).

וכן חולה שכבר קיבל זריקת חיסון בעבר, וחיטא את הפצע וקיבל אנטיביוטיקה בצורה שכעת כבר אין חשש שהמקום יזדהם, לא הותרו לו חילול שבת כדי להמשיך לטפל בפצע.

פצע שיש בו דליפה ורידית איטית, אין צורך לחלל שבת כיון שניתן להפסיקה ע"י לחץ ישיר על הפצע, והרמת האיבר הפצוע. אולם שטף דם יותר רציני מהוה פיקוח נפש וחובה לעשות כל הדרוש כגון קשירת העורק או הזעקת עזרה, ואין כל הגבלה בענין. (שמירת שבת כהלכתה פל"ה סעיף יד).

ולכן אדם שיש לו אפשרות לטפל בפצע ע"י רופא הבקי בהלכות, או לפנות למרכז רפואי שיש עליו פיקוח הלכתי ראוי לעשות כן.

אולם במצב סכנה הנ"ל אין לאדם להמנע מללכת למרכז רפואי אף שהעובדים שם יהודים, והוא חושש שמא יעשו לו גם טיפולים שלא הותרו בשבת, כיון שזה בכלל מה שהתירו לחולה לעשות כל צרכי הרפואה בשבת. וכן במידה והוא יודע שהמרכז הרפואי שאינו ע"פ ההלכה מקצועי יותר, מותר לו לפנות לרופא המומחה יותר, כל עוד והפצע מסכן חיים.

תפרים

יש איסור בשבת לעשות תפרים מהתורה, (שמירת שבת כהלכתה פל"ה הערה סו). אולם באופן רגיל התפרים נדרשים כדי לסגור את הפצע היטב ולמנוע זיהום, וכן למנוע פתיחה חדשה של הפצע. ולכן מותר לעשות תפרים בשבת, ויעשה כפי שרגיל ולא צריך לחשוש שמא ניתן לעשות פחות תפרים, או צורה שונה של סגירה. ורק במקרה שיודע בוודאות שניתן להפחית בתפרים, או להדביק את הפצע ע"י דבק רפואי, או סגירתו ע"י פרפר, במידה והדבר נעשה ע"י איש מקצוע, ואין חשש שיעילותו פחות מפצע, עדיפה כיון שאין בכך איסור תורה.

אך לרופא יהודי אין לעשות מעבר הנדרש. אולם במידה והרופא עוסק ברפואה שהותרה משום פיקוח נפש הורה רבי שלמה זלמן אויערבך (שמירת שבת כהלכתה פל"ג הערה כו) במידה והמלאכה אסורה מדרבנן, כגון הדבקה, או שהוא מורה לרופא לא יהודי לתפור, ימשיך לעשות את כל התפרים-הדבקות שדרכו לעשות בחול גם אותם שנעשים כדי שלא ישאר צלקת בפניו של החולה, וכפי שמצינו שמותר למוהל להמשיך לחתוך גם חתיכות בשר שאינם מעכבים את המילה, כיון שהוא עוסק במלאכת המילה בהיתר יכול להשלים את הפעולה. אך רבי שלמה זלמן אויערבך הסתפק האם ניתן להתיר גם מלאכות מהתורה.

חיטוי פצע

יש לחטא כל פצע שיש בו חשש זיהום, וחובה לחלל שבת כדי למנוע זיהום במקרה של סכנה, אמנם במידה וניתן לעשות את החיתוי באותה יעילות בצורה שאין בה חילול שבת, יש להעדיף צורה זו.

הצורה המומלצת הוא לחטא בחומר נוזלי, אולם במידה ואי אפשר לעשות כן, יש לחטא במטלית מחומר סינטטי הספוגה בחומר חיתוי, ובמידה ואי אפשר מותר אפילו להשתמש בצמר גפן הספוג בחומר חיתוי, אף שיש איסור תורה בסחיטת החומר על הפצע. (שמירת שבת כהלכתה פל"ה סעיף ב). כמו כן מותר לגזוז שערות, או שולי הפצע כדי למנוע זיהום, אך אין לחתוך מעבר הנצרך. (שמירת שבת כהלכתה פל"ה סעיף ג; ה).

פצע שיש בו סכנת אבר

פצע שאין בו סכנת חיים, אולם גורם לסכנה שאחד מהאיברים לא יתפקד מותר לעשות כל מלאכה דרבנן ואין צריך לשנות, וכן מותר לומר לאינו יהודי לעשות כל דבר אף מלאכות מהתורה בלי שינוי, אולם אסור ליהודי לעשות מלאכות האסורות מהתורה. אולם למעשה אין הדבר מצוי, משום שכל זיהום שיכול לגרום סכנה לאיבר ע"פ רוב יכול גם להגיע לסכנת חיים. (שו"ע סי' שכח סעיף יז).

פצע שיש בו כאב בלתי נסבל

פצע שגורם לאדם כאב רב, ומחמת הכאב שוכב במיטה, או שהיה רוצה לשכב במיטה ורק מחמת ההכרח לטפל בבית וכדומה הוא מתאמץ לתפקד, או אף אם הוא מתפקד הוא מרגיש שהכאב תופס את כל כולו, וכמליצה הוא מרגיש את הכאב בכל גופו, התירו לעשות מלאכות דרבנן אך יעשה אותם בשינוי, וכן התירו מלאכות דרבנן. (שו"ע סי' שכח סעיף יז).

מותר למרוח משחות בצורות שיבארו להלן מחמת הכאב, אף שנאסר מריחתם בפצע של כאב נסבל.

מותר לרחוץ פצע מוגלתי באמבט מי סבון כדי לרכך את הפצע שהמוגלה תצא, אף שאין הדרך לעשות כן אלא לרפואה, משום שהתירו איסור רפואה מחמת הכאב. (שמירת שבת כהלכתה פל"ה סעיף י). וכתב השמירת שבת (פי"ד סעיף ה; יד) שיקפיד להניח את המים החמים בכלי שני – כלומר לא בכלי שהמים חוממו בו, ואז יוסיף מים קרים, או שישפוך את כל המים קרים בבת אחת בצורה שחום המים שהוא מוסיף לא יהיו 46 מעלות צלזיוס ומעלה. כמון כן ישפוך לתוך המים סבון נוזלי, או יניח אבקת סבון או סבון קשה ויכול לנענע את הכלי, אך לא יגע בידיו או בגופו בסבון לפני שנמס במים. אך יש מחמירים בכך שאין להכין כך מי סבון בשבת.

מריחת משחה על הפצע

יש איסור למרוח משחה בשבת משום איסור ממחק, והוא כשמורח את המשחה בצורה שתהיה חלקה ואחידה, ותמלא את הגומות הקטנות, בפצע או בתחבושת.

אולם ישנם כמה אופנים שניתן להקל:

החזון איש (או"ח סי' נב ס"ק טז) הורה שניתן להוציא משחה מהשפופרת ולהניחה על הפצע בלי למרוח אותה כלל, אלא להשליך אותה על המקום ולהשאירה שם.

כתבו המהרש"ם (דעת תורה סי' שכח סעיף כו); רבי יצחק וייס (מנחת יצחק ח"ז סי' כ; ח"י סי' לא ס"ק יא); ורבי שלמה זלמן אויערבך (שמירת שבת כהלכתה פל"ג הערה סד) כי במידה והאדם מקפיד מחמת הוראות המשחה שכל המשחה תבלע בגוף ולא ישאר על הגוף, אין בכך משום איסור ממרח. אולם לעיתים כדי שהמשחה תפעל ביעילות ולאורך זמן רוצים שחלק מהמשחה תשאר על הגוף ולא תספג, ואז אסור למרוח אותה כלל, וניתן רק להניחה בלי למרוח כלל.

משחה שיוצאת מעצמה מהשפופרת בצורה שוה אין איסור להוציא כך, משום שאין דעת המוציא אותה שתהיה בצורה שוה ויפה. אולם אסור לנגב או לעשות פעולה כלשהי שהיא תצא בצורה ישרה, או למרוח אותה לאחר היציאה, ויש להשאירה כפי שהיא.

מריחת משחה על התחבושת

חכמים אסרו גם בחולה זה שלא יניח יהודי משחה, כיון שהדבר מצוי מאד שיבוא לידי מירוח, אולם מותר לומר לאינו יהודי למרוח את התחבושת משחה.

לכתחילה יש להניח תחבושת שכבר מרוח עליו משחה מערב שבת, או שמגיע מוכנה עם משחה. אולם בצורה שאין אפשרות, ויש צורך גדול והכאב אינו נסבל, יכול להניח את המשחה על הגוף, ולהניח מעליו את התחבושת. (שמירת שבת כהלכתה פל"ג סעיף יד ע"פ המשנה ברורה סי' שכח ס"ק קב).

יש גם איסור על הנחת תחבושת ללא משחה [והוא חמור מהנחת תחבושת שיש עליו תחבושת מערב שבת] כיון שיש חשש שהוא ימרח עליו. אמנם האיסור הוא רק כאשר התחבושת מרפא, ובימינו ע"פ רוב הנחת תחבושת אינה לצורך ריפוי אלא לצורך מניעת זיהום או שהפצע לא יתגרד או ידמם.

פצע שטחי שיש בו כאב נסבל

פצע שטחי שאין בו חשש זיהום, או שהפצע כבר טופל ולדעת הרופא כבר אין חשש שהוא יזדהם גם אם לא יטפלו בו בשבת כלל, והכאב של הפצע אינו מונע ממנו לתפקד כרגיל, נאמרו בו כמה הגבלות בטיפול בו, וכפי שנפרט.

מותר לעשות פעולות מניעה ושמירה מזיהום, אף שאין סכנה וחשש מהזיהום מלבד כך שהזיהום יצור דלקת מקומית קלה שתגרום לריפוי ממושך יותר, או לתוספת של מעט כאב. ולכן מותר לעשות פעולות כגון שטיפת המקום או הנחת חומר חיטוי נוזלי ללא מטלית, ובמקרה שאי אפשר מותר גם להניח קודם את חומר החיתוי, ולאחר מכן לנגב אותו בעזרת בד שמוחזק ע"י פינצטה, משום שבכך אין איסור של סוחט. וכן מותר להניח גם אבקה צהובה או יוד הצובעים את מקום הפצע. (שמירת שבת כהלכתה פל"ה סעיף יא-יג).

אולם אסור לעשות פעולות שניכרות שנועדו רק לרפאות את הפצע מאיסור רפואה ובפרט בפצע שיש חשש שמא ימרח על הפצע משחות בצורה האסורה.

אין למרוח משחות שיש בהם כדי לרפא את הפצע כגון אלוורה ומשחות המכילות ויטמין E וכדומה, גם בצורה המותרת, ולא רק למנוע התדרדרות של הפצע.

אסור להניח פצע מוגלתי באמבט מי סבון כדי לרכך את הפצע שהמוגלה תצא, כיון שאין הדרך לעשות כן אלא לרפואה. (שמירת שבת כהלכתה סי' שכח סעיף יז).

חבישת פצע קל

בימינו אין איסור לחבוש את הפצע בתחבושת או פלסטר, משום שחבישת הפצע נועדה לשימור המקום שלא יזדהם, או יתחכך הפצע ויחמיר את מצבו, או כדי לעצור את הדם, או כדי שהפצע לא ילכלך את מה שהוא נוגע בו, ואינו נועד לרפאות את הפצע, ולכן אין בו איסור רפואה. (וראה דברי רבי שלמה זלמן אויערבך שמירת שבת כהלכתה פל"ה הערה נג). אולם יש להקפיד על הכללים דלהלן בחבישת הפצע.

אסור לחתוך את הפלסטר או התחבושת או את הדבק הרפואי וכדומה לפי המידה הנחוצה, משום איסור מחתך.

אסור לקשור את קצות התחבושת, אולם ניתן לעשות קשר עניבה [קשר הנפתח במשיכה אחת], או לתחוב את קצה התחבושת בתוך גלגל התחבושת. או מהדק רפואי התופס את שני חלקי התחבושת, וכדומה.

פלסטר או דבק רפואי המודבק על מקום שערות, אסור להסירה בשבת כיון שהסרתה תתלוש גם שערות, אולם ניתן לשפוך נוזל הממיס את הדבק הרפואי, או לשטוף במים רבים עד שהדבק ירד מעצמו.

ראוי להמנע מלהסיר את הדבק נייר מעל הפלטסר, ובמידה והוא חושש שיזדקק לכך, להסיר את דבק הנייר מערב שבת, והלחזירה למקומה, ואז אין חשש להסירה שוב בשבת. אולם בעת הצורך במידה ואין לו אפשרות מותר להסירה גם בשבת. (שמירת שבת כהלכתה סי' שכח סעיף כז).