כיבוד הורים – בעיות עם אבא

שאלה:

שלום וברכה.
אני ממש אשתדל לקצר, אני לא רוצה להלאות אבל זה סיפור של 30 שנה לפחות אז מחילה.

בפשטות יש לי בעיות רציניות עם אבא שלי.
מגיל קטן אני לא מסתדר איתו, הוא היה אדם מאוד עצבני וקשה.
בקושי היה אפשר לפנות אליו. כל דבר היה ברוך בצעקות בהשפלות ביחס מזלזל. היה ממש לא נעים בחברתו.
ובכלל למעשה הוא בקושי היה מורגש בבית. תמיד היה לומד לתארים, נמצא בעבודה. דאג להתפתחות האישית שלו. וכל דבר שקשור אלינו הילדים ולבית היה נעשה אצלו בחוסר סבלנות. בעצבים.
אם היינו שמחים ומשחקים היה צועק שאנחנו מפריעים לו. כל דבר היה דואג להשוות אותנו לאחרים. ילדים בגיל שלך כבר יודעים ככה וככה. ולעשות ככה וככה. וכו.
ואז בגיל 13 שלי ההורים שלי התחילו הליך של גירושין שלקח מעל שנתיים. אבא שלי החליט להתגרש אבל החליט שהוא נלחם באמא שלי ולמעשה בכל הבית.
עורכי דין. רצה לקחת את הבית, רווחה רצה לקחת אותנו מאמא. מלחמות מריבות מטורפות. שנתיים שגמרו לנו את הנפש.
כמובן שהוא לא קיבל מה שרצה כי הגורמים שהוא פנה אליהם ראה שהוא סתם מספר סיפור ואין עילה לכל הנל. ונשארנו בבית במשמורת של האם. ורק אחרי שנתיים של מריבות יום יומיות ומתח נורא בבית שכן הוא נשאר ועשה ת כל המהומה הזאת לעינינו הילדים והיינו חלק מכל הבלאגן הזה בעל כורחנו.
אחרי תקופה כזאת באופן טבעי רצינו רק שקט. לא רצינו ללכת לאבא כמו כל ילד בן להורים גרושים. כל שבת שניה וכו. בגלל המצב הנפשי שהיינו בו ולא רצינו לפגוש אותו בכלל. הוא היה מתקשר ולוחץ ועושה איתנו מריבות באופן אישי ומטיח בנו האשמות גם כלפי אמא שלנו. ופשוט היה סיוט.
ואז במהלך כל השנים היו מצבים שהתאוששנו חזרנו להיות איתו בקשר. ואז תמיד למרות שהיו תקופות טובות הוא התנהג בחוסר הערכה כל מה שאנחנו עושים זה מובן מאליו וחייבים והוא לא מוכן לעשות שום השתדלות. וכל פעם שהיה משהו לא מוצא חן בעיניו היה רב איתנו וצועק עלינו עד שהיינו נשברים ושוב נוצר נתק.
ככה היו כמה פעמים.
בגיל 20 התחלתי לחזור בתשובה ובגיל 22 נכנסתי לשיבה חרדית בירושלים.
ואז הוא בא לפגוש אותי שם הוא לא ידע שהלכתי לישיבה. לא שיתפתי אותו. הוא תמיד רצה שנלמד מה שהוא חושב באוניברסיטה ומה שנראה לו טוב שיהיה כך גם מצידנו.
וישבתי איתו לשיחה של כמה שעות הסברתי לו מה הרגשתי מגיל קטן. חשבתי שאם נפתח הכל הוא יבין לרגשותינו ומחלתי לו על הכל וביקשתי מחילה. רק תנאי אחד. שמעכשיו נתחיל מחדש עם הפנים קדימה. לא יכולתי נפשית שכל מריבה פותחת.10 שנים מחדש והאשמות והטחות ואמא שלכם וכו. רציתי שיתמודד איתי עם החוויה שלי מכל החיים. ונתחיל דף חדש בריא.
ואז היינו יחסית בסדר תקופה. התחתנתי וישבתי ללמוד בכולל ב"ה.
וכמובן זה היה למורת רוחו שתמיד דחף אותי לעבוד וללמוד תואר וכו'. הוא לא חי חיים דתיים ומצידו לא מאמין בכלום ככה הוא טוען.
ואז נולד הבן הראשון. בגלל שחמי שיהיה בריא לקח אותי ממש תחת חסותו ודאג לכל מחסורי ותמך בי שאוכל ללימוד וגם אישתי ביקשה שאבא שלה יהיה סנדק אז דיברתי עם אבי והסברתי לו את החשיבות בדבר ואת ההכרת הטוב שיש לי לחמי. ולמרבה הפלא הפעם הוט הסכים וחמי היה סנדק. ואז שנפגש איתי ועם אישתי אמר בבדיחותא שאני אחזור בתשובה פעם הבאה תתנו לי לשבת סנדק. כמובן אמרנו אמן בע"ה שיחזור בתשובה נשמח.
ואחרי שבמסירות נפש עצומה הצלחתי להחזיק את הקשר מעל לשנתיים שממש סבלתי בהם. את אותם מניפולציות והצקות והכל בשביל כיבוד הורים לשם שמים באמת. נולד הבן השני והוא החליט שמה שהנה בשיחה זה שהבטחנו לו שפעם הבאה יהיה סנדק. והחליט לעשות איתנו מריבה על זה. ולחזור אחורה שטב 15 שנה. ונכנס למחלוקת מאןד רצינית. נסיתי להסביר לו בטוב טעם. שזה משפיע על הילד ושלפחות ישמור שבת יניח תפילין. והייתי בשמחה נותן לו אבל לא עזרו כל ההסברים. וכמובן שאלתי מורה הוראה. ולפי אורח חייו הרב אמר לי שלא חייב לתת לו. ואם יעשה מחלוקת זה הוא עושה לעצמו. אבל בכל זאת בשביל כיבוד הורים לא רציתי לקלקל הכל את כל המאמץ ואמרתי לי שאני אכבד אותו בלמסור את התינוק ושהוא יתייעץ וכל תלמיד חכם שהוא יבחר אני מוכן שהוא יהיה סנדק.
וכך היה למעשה. אך הבעיה שזה לא עזר לי והוא החליט כמו כל הזמן שכל מה שאני עושה זה כלום ואני חייב לו הכל. וזה לא נתתי לו זה פגע בו. והחליט לריב איתי בצורה קשה שוב. כך שנשברתי וכמה שנים לא הצלחתי לדבר איתו עד שהתאוששתי. ולפני כמה שנים שוב התחברנו ויצרנו קשר. למרות הכל ביקשתי מחילה ומחלתי על הכל רק שמעכשיו ניהיה בקשר טוב בלי לחזור על כל מה שהיה 20 שנה. כמובן שזה קשה עכשיו לשמור על קשר ומה שעבק בנינו כל השנים גורם שלא יהיה חיבור טוב. ולא מצליחים להיות כמו אב ובן רגיל בפרט שהאורח חיים שלנו שןנה לחלוטין. הוא חי חיים חילוניים לגמרי בכל המובנים לא שומר כלום. ואני חי אורח חיים חרדי.
ולמרות הכל מה שאפשר עשיתי. טלפון כל שישי. התעניינות בשלומו. קיבלתי אותו הביתה. אפילו שהילדים בקושי מכירים אותו. חגגנו לו יום הולדת 60 בשביל כיבוד הורים של מאכילו ומשקהו. אמרתי לאשתי שאני רוצה לבשל בעצמי לזכות במצווה. וכל מה שיכולתי לעשות לו טוב עשיתי. הוא רצה לצאת לחופשה. הסכמתי. למרות הקושי עם הילדים בחרנו מקום שנוכל לשמור בו מה שצריך. ולבשל בעצמנו. הבאנו כלים מצרכים,
הכנו בעצמנו הכל. ואפשרנו לו מה שהוא רוצה בלי להעיר לו כלום. ואז בחופשה הייתה שם ילדה של מי מהמשפחה שהייתה קצת שובבה והוא החליט להתערב ולהפחיד את הילדה. וביקשתי שיניח לה. והוא התעצבן שוב. התווכח איתי, הטיח בי והאשים אותי שאני לא בסדר. ובמקום הילדה אני נהייתי השק חבטות. ואז חוזר חלילה אותו מצב מוכר. מריבה ולא נראה לו. כל המאמץ שלך לא שווה. מבחינתו זה מובן מאליו לא עשית כלום. אתה חייב לו את כל מה שהיה פה ואם הוא נפגע אז נגמר הסיפור.
כמובן בשביל לא להחזיק במחלוקת. ולא לפגוע בו. הלכתי אחרי כמה שעות ניסיתי לפייס אותו ביקשתי מחילה שהתנהגתי לא בסדר. אבל שוב הוא העדיף לקחת את זה לויכוח של לפני 25 שנה. האשים אותי בכל מה שלא טוב לו בחיים. כרגיל בכל דבר אני לא בסדר ואני לא מתנהג טוב וכו. אותם השפלות ומניפולציות. ובגללי הוא כופר בה' והכל. למרות שאלו היו חייו כל החיים גם בלי קשר אליי.
ואז שוב נשברתי שאני רואה שלא הולך לי כלום. אבל אמרתי למרות המריבה והמצב הזה אני לא אוותר והמשכתי להתקשר כל שישי. לשאול לשלומו. למרות שכל שיחה הייתה מסירות נפש בשבילי.
ועכשיו לאחרונה שוב התקשר אליי רוצה לפגוש אותי עם אחותי. לא מתאים לו איך שאנחנו מתייחסים אליו ושהוא לא מקבל יחס טוב כמו כל הורה.
ושוב שיחה שפותחת את כל החיים מאשים אותנו בכל מה שרע לו.
ואני הגעתי למצב שאני לא יכול יותר. אני מותש. גמור נפשית.לא יכול יותר.
יש לי אישה 4 ילדים. אני בכולל. יש לי זיכוי הרבים שאני מתעסק בו ויש לי הרבה על הראש. ואני באמת לא רוצה כלום. אני לא רוצה כסף אני לא רוצה עזרה. אני רק רוצה שקט בחיים. אין לי כוח לריב יותר, לספוג יותר. אני ממש מתוסכל. כל דרך אפשרית ניסיתי. אבל מבחינתו הוא אף פעם לא טועה. כל האשמה רק עלינו. ומילא הייתי מוכן לספוג את זה אבל שיתרצה במשהו. כבר 30 שנה שכל מה שעושים לא שווה כלום וחייבים לו. ואם תשאלו אותו לא עשינו לו כלום ולא נתנו לא כלום. הוא לא רואה את המאמץ שלנו בכלל. ואז מימלא קל לו לזרוק הכל כל פעם מחדש. אבל עכשיו בעוונותי הרבים. נגמר לי הכוח. אני מותש. מחילה מה' אין לי עצה. אולי תעזרו לי.

תשובה:

שלום ידידי

שאלתך כואבת כואבת כואבת… וואו, כל כך הרבה קיפלת בהודעה אחת… מרגישים עד עומק הלב.

אין לשאלתך פתרון קסם, הדבר מצריך הרבה עבודה עצמית.

אתה בעצם בסוג של פלונטר רגשי, מצד אחד זה אבא, ואבא הוא כזה שדעתו חשובה לנו, יחסו חשוב לנו וכו', ומצד שני, הנהגותיו כל כך לא מתאימות…

אבל האמת, שבגילך תוכל כבר לעבוד עם עצמך ולהבין שגם מי שהוא אבא לא בהכרח בעל מידות מתוקנות, לא בהכרח בעל חשיבה נכונה ונעימה, וממילא באמת של הדברים, היחס שלנו כלפיו צריך להיות שאנחנו המבוגר האחראי ולא להיפך, וממילא אין עלבון ואין מעמסה רגשית, רק עוד פרוייקט של חסד ומצוה.

זו לא עבודה קלה, זה ממש מהפך בחשיבה ובהרגשה [שאגב רבים עוברים אותו כשההורים מתבגרים ולפעמים דעתם פחת צלולה וכדומה כל מקרה וסגנונו…] אבל צריך לעשות זאת, ואולי לעבור את זה יחד עם חבר רגיש וקרוב וכדומה, או אשתך… לא להתרעם וכו', אלא באמת החשיבה החיובית עליך ועל כוחות הנפ ועל התפקיד ועל המקום בעולם שלך וכו'…

בשורות טבוות ובאמת בהצלחה!