השבת אבידה בימינו ורישום מציאות

שאלה:

שלו' וברכה ויישר כח על המפעל הגדול!

1. התורה לא תהא מוחלפת, אך המציאות כמו גם טבעים שהוזכרו בהלכה, השתנתה לבלי הכר. ברור שעל פריט בעל סימן שנמצא במכולת/ ביכ"נ שכונתיים יש להכריז בלוח ביהכ"נ/ שכונתי וכדו', אך ברבות מהנסיבות האחרות, הסיכוי להשבת אבידה "עם סימן" בימינו, קטן מהסיכוי להשבת אבידה נטולת-סימן בדורות עברו – מהיבטים רבים, ביניהם ריכוזי האוכלוסיה הגדולים, הניידות, פסי-הייצור ויתר השלכות הגלובליזציה.
יל"ד מצד הגדרים הדומיננטיים בסוג' אבידה, כגון יאוש חרף סימן, אולי מעין זוטו ש"י וכדו', אך שמא גם מסברות 'צדדיות', כגון פחיתות ציפיית המאבד מהמוצא לטרוח אחריו וכו'. כרטיס זכרון ובו הקלטה או שיר – סימן לכל דבר ועניין, בגדרי סימנים – שנמצא באוטובוס בקו שרוב נוסעיו שומרי תורה, לדוג' – האמנם תחול חובת השבה, מבלי כל היתכנות ריאלית?! יידרש לשם כך מסע פרסום בן שבועיים, בשתי ערים בכל הפלטפורמות – לוחות מודעה, עלונים ועיתונים, פיזיים ודיגיטליים, של כל מגזר, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים וכו'.. יתירה מזאת, לא מובטח אפי' שהמאבד כלל יטרח להתקשר למוצא (= מחילה?), אם יובאו בחשבון התרבות העצלנית ופחת היחס הדרסטי שיש לחפצים בדורנו, דור החד-פעמי שאין בו סנדלרים.. – הגם שבכימות הלכתי עומדים בשוויים ולפחות ש"פ. מהו א"כ היחס ההלכתי לסוג' זו, והאם ניתן לקבוע בה אמות מידה ושיטתיות הנהגתית כלשהן?

2. מקובל, שמציאה שאין יכולת להשיב ומאידך אינה שלו, יש לרשום בפנקס לכשיבוא אליהו (ועד אז מותר להשתמש – מאיזה דין? היכן המקור בגמ' ובפוס'? גם שימוש פוגם או מכלה?); מה הצורך בכך, הן תשבי, שיגלה מי בעלי אבידה, יוכל בוודאי גם לפרט ולהזכיר למוצאים את מציאותיהם שעליהם להשיב?!

תודה וברכה!

תשובה:

שלום וברכה,

על אבדות שהם יותר משווה פרוטה והן חסרות ערך, אם הבעלים לא היו טורחים עבור המציאה, בוודאי גם המוצא לא יהיה חייב לטרוח עבורן, ואין חובה לטרוח יותר מהבעלים. אם הבעלים היו טורחים עבורן, חייב המוצא לטרוח עבורן, למרות שהמוצא הוא איש אמיד שלא היה טורח בגין סכום פעוט.

כיום שברוב המקרים כמעט ואין סיכוי לאתר את הבעלים, ודווקא בגלל זה יש סיכוי גדול שאם האבדה תישאר על מקומה ולא ייגנב, על כן עדיף להשאיר במקום ולא להגביה, ובכך הבעלים יחזור למקום וימצא בעצמו את האבדה. דבר זה מצאנו בשו"ע שאם מצא במקום המשתמש קצת, לא ייגע, משום שהבעלים יבואו וייטלו את שלהם. ואם לקח לא יחזיר. וכיום ברוב סוגי החפצים אם האבדה תישאר במקומה, ולא ייגנב, לכן עדיף להשאיר במקום, ואם כבר אסף לביתו לא יחזיר למקום האבדה.

אבל במציאת ארנק שיש סיכוי גבוה שאם לא יגביה, יילקח על ידי אינשי דלא מעלי, חל חובה להגביה ולנהוג כהלכה, למרות שהסיכוי שיגיע ליד הבעלים הוא סיכוי נמוך. ואם לא יאתר את הבעלים יוכל לרשום על פנקס את ערך המציאה עד שיבוא אליהו, כמבואר בשו"ע סימן רסז סעיף כא. 

בהצלחה.

מקורות:

התורה חייבה את המוצא להגביה את האבדה ולהכניסה לביתו כדי לשומרה ולטפל באבדה כל זמן שהיא נמצאת בביתו. וחייב המוצא להכריז על האבדה כדי לאתר את המאבד. מצאנו סייג ייחודי במצווה זו 'זקן ואינה לפי כבודו פטור' – שאדם חשוב שרואה אבדה ויש לו בזיון לטפל באבדה, פטור מהשבתה. ולכן אדם רם מעלה שמצא בהמה, ולא מכבודו להוביל בהמה ברשות הרבים, פטור להשיב אבדה כזו שמבזה אותו. הגמרא נותנת כלל בדבר, שאילו הייתה הבהמה שלו לא היה בוש מלטפל בה, חייב לטפל גם בשל חברו. ואם לעצמו לא היה מטפל, גם באבדת חברו אינו חייב לטפל. מהדין הזה למד החכמת שלמה שגם בטרחה אין חובה לטרוח במציאה אם לעצמו לא היה טורח. ולכן אדם אמיד שלא יטרח עבור דבר פעוט, גם לחברו אינו חייב לטרוח בדבר פעוט. אולם מלבד שדברי החכמת שלמה מחודשים, הרי שמצאנו מנגד את דברי השו"ע הרב שסובר שרק על כבוד הבריות התורה חסה ופוטרת זקן ולא לפי כבודו, אבל לא מצאנו פטור של טורח. וחייב אדם לטרוח "אפילו טורח מרובה מאד על שווה פרוטה אחת". העיר לי בזה הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, עד היכן הגדר של טורח, האם נחייב אדם לאסוף אטבי כביסה מסביב לבניין ולהשיב לבעליהם? והשיב לי הרב זצ"ל שמסתבר שאם בעל האבדה עצמה לא היה טורח עבורה גם המוצא לא יצטרך לטרוח עבורה. אבל סוגי חפצים שהבעלים היו טורחים עבורה, גם המוצא צריך לטרוח למרות שהמוצא אדם אמיד ולא טורח עבור ערכם של חפצים אלו.