בס"ד

מדוע אסרו חכמים לעשות פעולות רפואיות בשבת? האם יש איסור לעשות פעולה רפואית לחולה? איזה חולה התירו ואיזה אסרו? מה הדין לעשות פעולה רפואית לאדם בריא? מה מוגדר כאדם בריא? מה הדין לקחת ויטמין? האם יש הבדל בין חיזוק המערכת החיסונית לתוסף תזונה? בין מניעת חולי לבין ריפויה? האם מותר לעסוק ברפואה שאין בה חשש של טחינת צמחי מרפא, למשל רחיצה ביום? שימוש ברפואה שאינה מרפא באמת? כיצד האדם שמאמין ברפואה זו ידע שהיא אינה מרפאה באמת, ולכן היא לא נאסרה? כיצד ניתן לשמור על קור רוח במצבי לחץ? אדם שרוצה לנוח אבל מתאמץ לתפקד האם מותר לו לקחת תרופה?  האם מותר לקחת תרופה או לגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול? האם מותר לחתות פצע? האם מותר לערב תרופה במאכל לפני שבת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

רפואה בשבת

במאמר הקודם עסקנו בים המלח שנותר כתוצאה מהפיכת סדום המתוארת בפרשת השבוע. ועסקנו בכמה הלכות הנוגעות לכך. עמדנו בין השאר על האיסור לרחוץ את העין במי ים המלח וכן להתרחץ בים המלח ומעיינות מרפא נוספים כיון שחכמים אסרו על עשיית רפואה בשבת, במאמר השבוע נרחיב על איסור זה, לאיזה חולים הותר ולאיזה חולים נאסר.

טעמי האיסור

קיימות שני סיבות לאיסור זה: א. כיון שמרבית הרפואות כללו סממנים שחוקים – כלומר שימוש בצמחי מרפא בין כשהוא נועד לאכילה, ובין כשהוא נועד להנחה על הגוף בצורות שונות, הצריך טחינה במכתשת כדי שיהיה ניתן להפיק תועלת רפואית, ולרוב עשו זאת בסמיכות לשימוש. ואכן עד היום עלי ומכתשת מהוה במקומות מסוימים סמל של בית מרקחת. ומכיון שטחינת צמחי המרפא אסורה משום מלאכת טוחן, אסרו חכמים את כלל הרפואות בשבת, וכפי שנפרט להלן. ב. חשש שאדם ימרח משחה רפואית על המכה או על התחבושת, דבר שאסור משום מלאכת ממרח. באיסור זה לא מצינו שאסרו לכן את כלל הרפואות, אולם במקומות רבים שקיים חשש שאם אדם יעשה פעולה זו הוא עלול להגיע לפעולת של מריחת משחה, נאסרה הפעולה.

במאמר השבוע נתרכז באיסור הכללי של רפואה במקומות שאין חשש של מריחת משחה, אולם רק נעיר בפתח הדברים כי הנושא של תחבושות ומריחת משחה, וכדומה מצריך מאמר נפרד, וכי השבוע אנחנו עוסקים בשאר הפעולות הרפואיות, וקיימים אופנים שגם אם מצד רפואה הדבר מותר, יתכן שהדבר אסור משום שמא ימרח.

מדוע החמירו כל כך גם במצבים שאין את החששות הנ"ל?

כיון שכאשר אדם עסוק בכאבו הוא טרוד מאד, ולחוץ למצוא רפואה למכתו, מצוי מאד הדבר שהוא מאבד את הרוגע וישוב הדעת, ופועל מתוך פזיזות ואינו פועל בצורה הגיונית בקור רוח, ולכן מחמת הכאב והחולי, ואיבוד ישוב הדעת מחמת הטרדה בעסק רפואתו, קרוב הדבר שעד שהוא יזכר ששבת היום ואסור לטחון צמחי מרפא בשבת, הוא יכשל כבר באיסור שבת, ולכן חכמים אסרו כל פעילות רפואית, אף פעילות רפואית שאינה קשורה כלל לטחינת צמחי מרפא, כדוגמת רחיצה במי ים המלח, או רחיצת העין במי ים המלח, אף שאין אפשרות לטחינת צמחי מרפא בעסק רפואי זה. וכיון שאדם יתרגל שבשבת לא מתעסקים ברפואה, גם כשהוא טרוד בכאב והוא חסר שיקול דעת, יהיה בפניו מחסום נוסף שבשבת לא מתעסקים ברפואה, וכפי שאנחנו אומרים 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא', והדבר ימנע ממנו מלהכשל חלילה בחילול שבת.

האיסור כולל שני חלקים מקום שבו האדם שמתרפא עצמו עלול להכשל, מקום שאין חשש שהאדם עצמו יכשל, אולם אחרים שיראו אותו עוסק ברפואה בשבת, יבואו לעסוק ברפואות אחרות בשבת, והם יכשלו חלילה בטחינת צמחי מרפא.

למעשה בימינו אנו לא מצוי כלל ששוחקים צמחי מרפא בשעת העסק של הרפואה, וגם מי שמשתמש בצמחי מרפא טחונים, לרוב משתמש בצמחי מרפא שכבר נטחנו מראש, אולם פוסקי זמנינו כתבו שמאחר והלכה זו היא תקנה שתיקנו חכמים הקדמונים ונשנה במשנה ונקבעה להלכה, אין בכוחנו לבטל אותה  אף שלכאורה הסיבה כבר אינה קיימת. ומה עוד שגם בימינו ישנם אמצעים שונים שיש בהם חילול שבת המשמשים לרפואה, למשל שימוש מכשור אלקטרוני. אמנם ישנם מצבים מסוימים שבהם כתבו שניתן להקל כיון שהחשש לא קיים בימינו, [המדובר במקרים שהפוסקים הכריעו שהוא אינו כלול בעיקר האיסור שתיקנו חכמים, אולם מסברא היה מקום לאסור ובימינו ניתן להקל].

אולם יש מסר נוסף שחשוב ללמוד מכאן, כי בזמן שאדם יודע שהוא נוטה לאבד את ישוב הדעת, והוא בהול ופזיז, מחמת טרדה או הפרעה, ראוי לאדם לעשות לעצמו גדרים ותזכרות כדי שדוקא בשעה זו, הם יהוו בפניו מחסומים, לפעול בקור רוח, ולא לעשות בפזיזות שגיאות חמורות הנובעות מבלבול וחוסר ישוב הדעת.

באיזה אופנים התירו לעסוק ברפואה בשבת?

אולם מצד שני בהלכות שבת מצינו הרבה מאד היתרים באיסורים שהם מדרבנן כאשר יש לאדם חולי או צער, גם במקרים שאינם פיקוח נפש, וגם באיסור זה הקלו קולות רבות, אולם הם העמידו את הדברים בצורה שגם האדם יוכל להרפות את הכאב ולרפא את החולי, אולם לא יגיע חלילה לחשש חילול שבת.

נמנה כאן בקצרה כמה אופנים שבהם מצינו הקלות לחולים:

כאשר האדם מוגדר כחולה שנפל למשכב, או סכנת איבר וכדומה, אף שאין שום סכנה לחייו של החולה. וברור כי במקרה שיש חשש רחוק של פיקוח נפש התירו הכל.

כאשר האדם עושה שינוי מסוים שתיקנו חכמים שע"י ההיתר לעשות את הרפואה בשינוי, יזכור האדם שהרפואה אסורה. או פעולה רפואית שאדם עושה בצורה שהיא אינה ניכרת שהיא פעולה רפואית.

פעולות שונות שמלבד הפעילות הרפואית יש בהם גם תענוג. או דברים שגם אנשים בריאים עושים כן, שלא למטרה רפואית.

רפואה עקיפה, למשל אדם שרוצה להניח יין על המכה כיון שזה היה התרופה העתיקה לפצעים [כפי הנראה עקב האלכוהול שביין]. מותר לו להניח יין במקום אחר, שהוא ירד משם למכה, וכיון שהוא אינו עוסק ישירות ברפואה הדבר מהווה מחסום בפניו.

איזה חולה התירו התעסקות ברפואה בשבת?

להלכה נפסק שקיימים 5 דרגות של חולי ועסק ברפואה:

• במקרה שיש סכנה, או אפילו חשש רחוק שיתכן התפתחות של סכנה, ובמקרה זה חובה לחלל שבת, ולעשות גם מלאכות מהתורה. ועל כך עסקנו בעבר אלו מקרים מוגדרים כפיקוח נפש.
• חולה שנפל למשכב אולם אין סכנה לחייו, במקרה זה הותרו איסורים רבים מדרבנן, כגון אמירה לנכרי, ועסק ברפואה, אולם אסור לחלל שבת בדבר שנאסר מהתורה. (משנה ברורה סי' שכח סק"א; ס"ק קכא). וצריך זהירות רבה, כיון שהוא טרוד בטיפול הרפואי, והסרת כאב החולי שלא להגיע לידי איסור מהתורה. [וראה בהרחבה בשלחן ערוך ומפרשיו (או"ח סי' שכח סעיף יז) איזה איסורי דרבנן הותרו לחולה במצב זה].
• אדם שהוא מתנהג כבריא לכל דבר, ויתכן שאף לא כואב לו כלל, אולם לאחד מאבריו ישנו סכנה, שאם הוא לא יעשה פעולה מסוימת הוא עלול לאבד איבר זה, במקרה זה התירו לעשות את כל הרפואות, כל עוד שאין בכך איסור מהתורה. (שו"ע או"ח סי' שכח סעיף יז).
• חולה שהולך כבריא, אולם יש לו כאב מקומי – מיחוש בלשון הפוסקים – על מקרה זה לכל הדעות נאמר האיסור של התעסקות ברפואה בשבת.
• אדם שהוא בריא לחלוטין, אולם הוא עושה פעולות רפואיות שונות, להרגיש טוב יותר, או למנוע חולי, בכך ישנו מחלוקת מה דינו, וקיים בכך כמה פרטים, וכפי שנרחיב בענין.

חולה שנפל למשכב

ההגדרה של חולה שנפל למשכב, כולל חולה שנח במיטה ואינו יוצא לפעילות היום יומית עקב חולשת החולי, או כאבי החולי. או שהוא 'חש בכל גופו' כלומר הכאב של החולי אינו מקומי בלבד, אלא משפיע על כל הגוף כולו. אין הכוונה שכל הגוף ממש חש בכאב, אלא שהכאב מטריד מאד את הדעת וכמליצה הוא מרגיש שכל הגוף כואב. כמו כן גם חולה שבפועל מתפקד ואינו שוכב במיטה, למשל אדם שבלעדיו הבית לא מתפקד ולכן הוא מתאמץ גם בחוליו לקום מהמיטה, אולם מצד החולי הוא רוצה לנוח, הוא נחשב חולה שנפל למשכב. ובמקרים הללו לא אסרו את האיסור של רפואה בשבת, ומותר לו לטפל בעצמו בכל רפואה נצרכת.

אדם בריא

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ג סי' נד ענף א; ד) כתב בדעת הבית יוסף (או"ח סי' שכח) הרמ"א (שם) והב"ח (שם) שכל האיסור הוא רק במקרה שישנו חולי וכאב, והרפואה מרפאה משהו הקיים לפנינו. אולם אין שום איסור בפעילות רפואית או נטילת תרופה שנועדה לחזק את הגוף, אף לאדם שטבעו הוא חלש, והפעילות והתרופה נועדה שירגיש חזק, או למנוע חולי בעתיד. אך שיטת הלבוש המגן אברהם (סי' שכח ס"ק מג) והפרי מגדים (סי' שכח א"א ס"ק מג) שגם באדם בריא יש איסור רפואה, וכפי שנפרט בהמשך מה נאסר. ולמעשה כתב שיש להחמיר כשיטה זו. אמנם לספרדים לכאורה אפשר להתיר לדעה זו בכל מקרה.

אמנם הנהר שלום (סי' שכח ס"ק יא) והכף החיים (או"ח סי' שכח ס"ק רכא) סוברים שגם הבית יוסף אוסר בבריא כשכוונתו לרפואה, ורק אם הוא עושה את הפעולה למטרה שונה שאינה מוגדרת כרפואה, למשל גמיעת ביצה חיה כדי להנעים את הקול מותר. ולדעה זו גם לספרדים יש להחמיר.

איזה רפואה נאסר בבריא [לדעת האוסרים]

מאכל או משקה שאדם בריא אוכל או שותה אותו, אולם החולה לוקח אותו כתרופה, למשל כוס תה, אף שאדם זה אינו שותה כלל תה אלא כשהוא חולה, מכל מקום אין בכך איסור, כיון שהדבר נחשב מאכל בריאים ולא כפעילות רפואית.

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ג סי' נד ענף א; ד) כתב שלדעת המגן אברהם נחלקו הפרי מגדים והמחצית השקל האם האיסור הוא בכל בריא העושה פעילות רפואית, או לוקח ויטמין או תוסף בריאות, או שרק במקרה שהוא מרפא איזה דבר קיים איסור. דעת הפרי מגדים שצריך שיהיה כאן פעולה של ריפוי, למשל אדם חלש בטבעו שהרפואה מחזקת אותו, אולם במידה והדבר מונע ממנו לחלות, לדוגמא תרופה המחזק את המערכת החיסונית לפני החורף שלא יצטנן, או אדם שנוטל ויטמינים ליתר בטחון אף שכרגע אינו חלש ואינו זקוק להם מותר. אולם דעת המחצית השקל שבכל מקרה הדבר אסור.

הגר"מ פיינשטיין הרחיב שאת כל הראיות שהביא המגן אברהם ניתן לדחות, אולם כיון שהאחרונים פסקו כך להלכה יש להחמיר כדבריהם, אמנם יש להחמיר רק באופן שיש שינוי במצבו של האדם בעזרת הרפואה, אולם פעולה סתמית הנחשבת כבריאה, לתוספת בריאות או להגנה מחולי, אינה אסורה בשבת, וכפי שנפרט להלן הלכה למעשה איזה פעולות מותר ואיזה אסור.

שימור והגנה מחולי

להלכה נפסק (או"ח סי' שכח סעיף כד) שרפואה מונעת מותרת, לדוגמא יש איסור להניח עלה בעלת תכונות מרפא על פצע קיים, במטרה לרפאות את הפצע. אולם מותר להניח עלה כזה על פצע שהתרפא אולם המקום עדיין רגיש והוא עלול להפצע שוב אם לא נגן על המקום.

הלכה זו יוצרת שינוי גדול בפעולות רפואיות שונות, למשל חיטוי פצע באלכוהול או ביוד, או בתקופה העתיקה חיטוי הפצע ביין, במידה והפצע דלקתי מעט [בצורה קלה מאד שאין חשש שהדבר יגיע לידי סכנה או אפילו סכנת איבר] ומטרת החיתוי הוא למהר את ריפוי הפצע הדבר אסור. [אולם נדגיש כי הכוונה לפצע קטן מאד ושטחי, ודלקת קלה מאד שיכולה להמתין למוצאי שבת, אך כאשר יש חשש ולו הקטן ביותר לסכנה, חובה לחתות את המקום היטב]. אולם כאשר המטרה הוא שלא יכנסו חיידקים דרך הפצע הקיים, ולא תתפתח דלקת הדבר מותר.

כמו כן אדם שנוטל ויטמינים ותוספי תזונה המעודדים את המערכת החיסונית, במידה והוא מרגיש חולי קל, והוא נוטל אותם כדי למהר את הריפוי, ישנו איסור [ראה להלן הצורות המותרות], אולם כאשר הוא יודע שהוא נוטה בחורף להצטנן, או שהוא יודע כי באופן כללי מערכת החיסונית שלו חלשה והוא נוטה לחלות, ולכן הוא נוטל אותם כהכנה לחורף, או כחיזוק כללי, אין בכך איסור.

טעות ודמיון שהדבר תרופה או מרפא

בגמרא (שבת קט.) נאמר שאין איסור של רפואה בכוסברה. ונאמרו כמה פירושים על מה מדברת הגמרא, רש"י והרמב"ם סברו שכוונת הגמרא לאכול את הכוסברה למטרה רפואית, והתוס' סוברים שהמדובר על הנחת עלי הכסברה על העיניים כדי לרפאות את העיניים.

אולם יש מחלוקת נוספת מדוע הדבר מותר? שיטת הרמב"ם משום שאף אם הדבר מועיל רפואית, דרכם של הבריאים הוא לאכול כוסברה, ולכן הוא אינו ניכר כפעולה רפואית מובהקת, ואף שאדם זה אינו אוהב כוסברה, ואוכלו רק כתרופה, הדבר מותר. אולם שיטת רש"י ותוס' שהסיבה שהדבר מותר, כיון שחכמים ידעו שבאמת כוסברה אינה מרפאה כלל, והוא רק טעות של אנשים מסוימים, ולכן אין בכך איסור.

בדומה כותב רש"י כי הטעם שאסור לרחוץ בים המלח ועוד, כיון שאדם עושה זאת לשם רפואה והוא מרפא, ומשמעות הדבר

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ג סי' נד ענף א) הוכיח מכאן שאדם הנוטל תרופות מחמת טעות ודמיון שהוא חולה, או שהוא נוטל דברים שלא מקובל שהם מרפאים, אך הוא משוכנע שהדברים הללו יש בהם רפואה, מותר.

אולם למעשה נשאלת השאלה הרי האדם עצמו משוכנע שהוא רפואה, וכיצד ניתן להתירו, שהרי האדם שלקוח את הדבר חושב שהוא רפואה, והוא אינו יודע שהוא טועה. ונראה שהכוונה שמותר לחכם להורות לשואל שיכול לקחת את הדברים כדי שירגע כיון שהאמת הוא שאינו תרופה. או שגם במידה והאדם החולה צודק והכוסברה אכן מרפאה, אולם רוב המומחים סבורים שכוסברה אינה מרפאה, כיון שהוא לא נתפס כרפואה בעיני כלל העולם, אין בכך איסור. [כמובן שהדבר נוגע לתרופות שהם פלצבו, אולם קיים גם תופעה נוספת שכל גוף של אדם שונה משל חברו, וישנם דברים המשפיעים על אנשים בודדים בלבד, ומסתבר שאם אינם מרפאים את רוב האנשים, ולכן האנשים אינם מתייחסים לכך כתרופה, שמותר לקחת אותו בשבת, גם לאדם שרואה שהוא משפיע עליו אישית, ומשנה את המדדים הרפואיים שלו, ואף נבדק במעבדה שעליו הוא באמת משפיע].

שימוש בויטמינים ותוספי תזונה בשבת

שאלה מצויה מאד הוא האם מותר לאדם בריא לקחת ויטמנים ותוספי תזונה בצורת קפסולה, או שתית תמיסה מרה וכדומה, שאדם אינו עושה זאת אלא לצורכי בריאות בלבד.

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ג סי' נד ענף ד) סיכם את שיטתו למעשה: א. ויטמין המסיר חולי, אסור לכל הדעות. ב. ויטמין המחזק אדם שחלש בטבעו, נחלקו בכך הפוסקים, ולהלכה לבני אשכנז יש להחמיר. [מסתבר שלדעתו עדות המזרח יכולים לנהוג כבית יוסף, אולם הרבה מפוסקי עדות המזרח סברו שגם הבית יוסף מחמיר]. ג. ויטמין שנועד למנוע חולי בעתיד, ממי שנחלה בקל, ואינו מרפא כלל, ולא משנה את מצבו, מותר [וסבר שאין לחשוש לדעת המחצית השקל שאוסר]. ד. תוסף תזונה המסייע באופן כללי לגוף, כפי שאכילת בשר נותנת יותר כח מאכילת ירקות, מותר לכל הדעות, כיון שמדובר באכילה ולא ברפואה. ה. אדם שאין לו תאבון ולוקח תרופה שתגביר את התאבון, אסור לכל הדעות, כיון שדרך בריאים שיש להם תאבון, והעדר תאבון הוא חולי, אך הדבר אסבור רק במידה והעדר התאבון רק מפריע ואינו גורם לו לשכב במיטה מחולשה, או חלילה סכנת חיים, וכמובן שאם יש סכנה בהעדר התאבון, חובה לקחת כל תרופה, ואפילו אם מחמת העדר התאבון הוא נפל למשכב או חש בכל גופו מותר לקחת תרופה שתעודד את התאבון, ובעקבות כך יוכל לאכול.

לשיטתו יש להתיר גם נטילת קלי צום במקרה למשל שתשעה באב חל במוצאי שבת, כיון שאין כאן רפואה, ושינוי בגוף האדם הבריא, אלא לקיחת דבר שיסייע לגוף לתפקד בצום העתידי [למשל יסייע לגוף שלא לאבד נוזלים, או תוספת של קפאין מושהה למי שזקוק לכך].

עירוב תרופה במאכל בערב שבת

כאשר אדם בריא אוכל מאכל או שותה משקה, שיש לו טעם, אולם הסיבה שאוכלים ושותים אותו כיון שהוא עשיר בויטמינים מינרלים ותוספי תזונה שונים, אין בכך איסור כיון שהוא עושה זאת בצורה של אכילה ושתיה, אף שאדם אינו לוקח ויטמינים אלו בצורה חופשית, כיון שהוא יגיע להרעלה, והגוף זקוק למינון נכון שלהם. אולם אדם שהוא חולה קצת [שלא נפל למשכב] במידה והדבר ניכר שהוא עושה זאת לרפואה, אסור. (משנה ברורה סי' שכח ס"ק קיט).

השבט הלוי (ח"ג סי' לו לסי' שכח סעיף לז; ח"ח סי' פב סק"ב) סובר שמותר לערב תרופה במאכל בערב שבת, ולאוכלו בשבת, וכל שכן לקנות חומר שמעורב בו תרופה, אולם לערב אותו בשבת עצמה יש בכך ספק, וניתן להתיר רק במקרה שיש שיטות המתירות זאת מחמת סיבה אחרת. והמנחת יצחק (ח"ו סי' כח) התיר זאת במקרה של צער גדול.

אולם הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ב סי' פו; או"ח ח"ג סי' נד ענף ד) סובר שאסור גם לערב את התרופה מערב שבת. אך תרופה שתמיד רגילים לערב אותה במאכל או משקה, ועירבבו אותה לפני שבת, הדבר מותר מחמת סיבה אחרת, כיון שאם התחילו את ההכנת התרופה בערב שבת הדבר מותר.

בחוט שני (שבת ח"ד פרק פט ס"ק לא עמ' רח) חילק שאם ניכר שעורב התרופה במאכל או במשקה אסור לקחתו. אולם אם לא ניכר הדבר, ורק מי שאוכל או שותה את התערובת מודע לכך, אין איסור.