שאלה:
בס"ד
גיורת שטבלה לגירותה והיתה עליה חציצה במיעוט המקפיד דמה"ת אינה חציצה אלא מדרבנן האם מעכשיו הוא נדון כיהודי מה"ת וגוי מדרבנן?
תשובה:
שלום וברכה
לחיבת הדברים, אני מעתיק לך מתוך הספר משנת הגר להגאון רבי משה קליין שליט"א שהיה בעריכתי ויצא לאור לפני כחודש במהדורה חדשה עם אלפי הוספות:
א. רמב"ם (איסורי ביאה פי"ג הל' יג) ושו"ע (סי' רסח סעי' ב), עפ"ד הגמרא ביבמות (מז ע"ב) "כל החוצץ בטבילת הנדה חוצץ בגר ובעבד משוחרר". והיינו אפילו בחציצה דרבנן, כמש"כ התוספות שם, ז"ל: "בחציצה דאיכא מילי טובא דלא הוי אלא מדרבנן, כגון רובו ואינו מקפיד או מיעוטו ומקפיד, איצטריך לאשמועינן דבחציצה דרבנן נמי אין לחלק בין לבעלה לטהרות" [מיהו ראה לעיל סעיף א' בהערה, שהבאנו בארוכה דלדעת הרמב"ם יש דינים בחציצה כמו דם לח, שהחמירו בזה בגר כמו בטבילה לטהרות, יתר על מה שהחמירו בדיני החציצה בנדה – שדם לח אינו חוצץ, עיי"ש].
אמנם, בתוס' ישנים (יבמות עח ע"א) כתבו, דמשום מעלת ענין הגרות לא החמירו חכמים בדיעבד גבי חציצה במיעוט המקפיד או רובו שאינו מקפיד, אלא אוקמוה אדאורייתא דכל שאין החציצה על רובו ומקפיד עליו – אינו חוצץ בטבילה, וכדבריהם הכריע להלכה הגר"ש קלוגר בספרו שיירי טהרה (מהדו' חדשה עמ' רעו, סי' קצח תשובה יח). והוסיף עוד בטעם הדבר, דכיון שהגרות אינה מצויה כל כך [ראה סמ"ע חו"מ סי' א ס"ק ג], הרי זה 'מלתא דלא שכיחא' דלא גזרו בה רבנן [ראה בכורות ג ע"א]. ומקור דין זה במש"כ רש"י (יבמות עח ע"א) לענין טבילת מעוברת, דהטעם שאין גופה חוצץ בטבילת העובר, משום דאמר רבי יצחק רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ. והקשה רש"י, שהרי דין זה אינו אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מיעוט המקפיד או רובו שאינו מקפיד נמי חוצץ, וכתב, דכיון דמלתא דלא שכיחא הוא אוקמוה אדאורייתא, דדוקא רובו המקפיד חוצץ בטבילה.
טעם נוסף כתב בזה הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו טוב טעם ודעת (ח"ב, נדה סי' ע), דכיון שחכמים החמירו במיעוט המקפיד אטו רוב המקפיד, כאן שהכל נעשה על ידי בית דין אין חשש שיבואו לידי טעות זו.
מיהו, מלשון הגמרא (שם מז ע"א) אין נראה כן, שהרי אמרו "כל החוצץ בטבילת הנדה חוצץ בטבילת הגר", ומשמע שגם במיעוט המקפיד חשיב חציצה. ובשיורי טהרה שם ציין לדברי הריטב"א שם שכתב, שיש שלא גרסו בגמרא "טבילת נדה", ולפי נוסחא זו יתיישבו הדברים, דאה"נ דמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ בטבילת הגר.
בס' פרדס רימונים (פתיחה לסי' קצח) כתב לדחות הראיה הנ"ל מהא דעובר, דהלכה מיוחדת היא לענין עובר שרובו שאינו מקפיד אינו חוצץ לגביו ואף הוא אינו חוצץ בטבילת אמו, אבל סתם גר נוהגים בו כל דיני החציצה, ואף ברובו שאינו מקפיד או במיעוט המקפיד, כפשטות לשון הגמרא.
וע"ע מה שדן בזה בס' חסדי דוד על התוספתא (מקוואות סו"פ ו). וראה עוד שו"ת שאילת שלום (טויביש, ח"א סי' סה), דאף שתחילת הגרות לא שכיחא, גמר הגרות הוא מלתא דשכיחא, דהא לאחר שהתחילו ודאי גומרים [עיי"ש בנדונו אלו דיינים כשרים למעשה הגרות, ומ"מ הוא נפק"מ גם לדידן, דהטבילה היא לעולם בגמר גרות דהוא מלתא דשכיחא].
בשו"ת לב אריה (להג"ר אריה ליב גרוסנס, סי' לג) מסיק על פי הנ"ל, דרהיטת דברי הפוסקים היא שלא כדברי הגאון רבי שלמה קלוגר בזה, וטבילת הגר שווה לטבילת הנדה לכל דיניה, ולכך, אם היתה החציצה על מיעוטו ומקפיד עליה הרי זו חציצה. וכתב שכן מוכח מדברי הריטב"א ביבמות שם, שכתב דלענין טבילת מעוברת הקלו דאין הוולד חוצץ בטבילתה משום דהוא מלתא דלא שכיחא, אבל בסתם גר וגיורת לא הקלו בזה. וכ"כ בשו"ת מאמר מרדכי (הלברשטט, סי' א). וכ"ה בס' חזון יחזקאל על התוספתא (פ"ו), ופירש, שדברי התוס' ישנים אמורים במקום שאי אפשר להסיר את החציצה, וכמו בעובר המצוי תוך מעי אמו, אבל כשאפשר להסירה, לכו"ע שווה דין טבילת הגר לטבילת הנדה.
וע"ע שו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' כא) מה שהשיב לבעל הלב אריה בענין זה, ותמה הרבה על דברי השיירי טהרה מדברי הש"ך (סי' רסח ס"ק ז), שכתב: "נראה דבדיעבד אם לא גילח שערו רק שאין דבר חוצץ הוי טבילה". ומוכח מדבריו, שאם היה שם דבר חוצץ לא מהני טבילתו אפילו בדיעבד, אף שחציצה כל שהיא בשער אינה אלא לכל היותר בגדר מיעוט המקפיד [אף אם השיער נמדד לבדו ולא ביחד עם הגוף, וכמבואר בדבריו שם]. וראה מש"כ בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' צה) כנגד דברי החלקת יואב (יו"ד סי' ל) בענין זה.
וע"ע לעיל סעיף א' בהערה מדברי הצפנת פענח, שדיני החציצה בטבילת הגר חמירי מטבילת האשה לבעלה, והיא כטבילתה לטהרות, ולדבריו ודאי יש להקפיד על חציצה במיעוטו.
אמנם, באופן שיש עוד צירוף לקולא, כגון שהחציצה היא במיעוט הגוף ובאופן שאין דרך העולם להקפיד עליו, ואותו הגר מקפיד, שנחלקו הראשונים אי אזלינן בזה בתר דידיה או בתר רובא דעלמא [ראה בית יוסף יו"ד ריש סי' קצח] וכיוצא בזה, כיון דהוא ספק ספיקא בדרבנן יש להקל שלא להצריכו טבילה נוספת.
ומכל מקום נראה לדינא, כי אף שלגבי חציצה ממש יש להחמיר בגר גם במיעוט המקפיד או ברובו שאינו מקפיד, ברפוי שאינו חוצץ מדינא ולחומרא בעלמא כתב הרמ"א (ריש סי' קצח) לדקדק להסירו [וראה מה שביארו בזה בשו"ת עמק שאלה יו"ד סו"ס מה, ערוך השלחן סי' קצח סעי' ט] יש להקל לענין גר [וראה פרדס רימונים (יו"ד שם) שצידד דאף הרמ"א לא החמיר בזה אלא כשהחציצה היא ברוב הגוף ולא במיעוטו].
[אגב אורחין נראה להוסיף גבי טבילת מעוברת, דבשו"ת הרי בשמים (מהדו"ת סי' קל) כתב בדעת רש"י הנ"ל, דא"צ להא דרובו שאינו מקפיד דהוא דרבנן, דכיון שהעובר בלוע בגופה אינו חוצץ. ואף אי נימא דכיון שהוא עתיד לצאת לא חשיב בלוע אלא בית הסתרים דבעינן שיהיה ראוי לביאת מים, הרי גם דין זה אינו אלא דרבנן, כמו שהביאו הרשב"א והריטב"א קידושין (כה ע"א) בשם הרמב"ן. ובזה יישב מה שהקשה שם, דמלבד מה שגופה של האם חוצץ בטבילת הולד ולהיפך, גם ערלתו חוצצת.
בעיקר דין זה דמחמת שהוא במעי אמו אוקומוהו אדאורייתא, ראה שו"ת משיבת נפש (סי' יב אות יד) שהקשה, דכיון שאין קולא זו אלא מחמת ההכרח, מדוע לא נחייבו לטבול שנית לכשיוולד כדי שלא תהיה טבילתו נעשית אפילו בחציצה דרבנן. ותירץ, דעלול הדבר לבוא לידי מכשול לענין גיטין וקידושין, באופן שיפשע ולא יטבול, שיהיה מוחזק בעיני הבריות כנכרי והאמת שקידושיו חלים מן התורה [בשונה מגר שטבל קודם שמל, שכיון שיש סוברים שטבילה קודם המילה פסולה מדאורייתא, הצריכוהו לחזור ולטבול אחר שימול].
עוד יש להעיר, דהנה בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שיז) הביא דברי הרמב"ם (מלכים פ"ט הל' י) דדין שיעורין נאמרו לישראל בלבד ולא לבני נח, ועל פי זה דן לומר ששנות הגדלות של קטן נכרי אינם בי"ג שנה ויום אחד כמו בישראל, אלא ביום עמדו על דעתו, והרחבנו בדבריו במקומם. ולכאורה יש לדון לפ"ז, דאפשר שגם שיעור החציצה הפוסלת בטבילה היא גם בכלל השיעורין שנאמרו לישראל ולא לבני נח, ואם כן כיון שבשעה שבא לטבול עדיין הוא נכרי, דין הוא שאפילו מיעוט שאינו מקפיד יהיה חוצץ בו, וכ"ש רוב שאינו מקפיד ומיעוטו המקפיד, שיהיו חוצצים בו מדאורייתא ולא מדרבנן בעלמא. אמנם מסוגיית הגמרא שם לענין טבילת מעוברת, מבואר להדיא שדיני החציצה וגדריה שווים בו לזו של טבילת ישראל לטהרתו, וצ"ע.
וצ"ל, דמה שחציצה שאינו מקפיד עליה, או חציצה במיעוט הגוף בטלה, אינו מדין שיעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני, אלא סברא היא, דכל שאינו מקפיד עליו או שהוא במיעוט הגוף הרי הוא בטל וטפל לגופו של הטובל ואין בו ממש, ונמסר דין זה לחכמים לקובעו ולקבוע גדריו. וכן נראה ברש"י (סוכה ו ע"ב, ד"ה אין וד"ה גזרה).
עוד י"ל, דכיון שכבר מל ובטבילתו זו גופא נעשה בבאין כאחד כישראל, אפשר לדונו לענין דיני הטבילה כישראל ולא כנכרי].
ב. טבילתו לקריו אם עולה לו לשם גרות
באחרונים הקשו, כיון שדיני חציצה נוהגים בטבילת הגר, היאך אמרו בגמרא (יבמות מה ע"ב) "מי לא טבל לקריו וכו'", דמבואר דטבילת הגר לקריו עולה לו לשם גרות, הרי בטבילת בעל קרי אין קפידא על דיני החציצה, וכמש"כ בס' האשכול (הל' ק"ש סי' א) דחציצה אינה פוסלת בטבילת בעל קרי [ועיי"ש שלמד דבריו מדין ט' קבין המועילים לבעל קרי במקום הטבילה, אף על פי שרגליו משוקעות בארץ ולא נתקיים בהם דין "מים מקדימין", וכ"כ בס' מאמר מרדכי (הלברשטט) או"ח סי' א-ב, נחל אשכול אות א] ובס' גינת ורדים (יו"ד כלל ו סי' יא), ואם כן גם אם טבל, מאן יימר שהיתה טבילתו כשרה ומועילה לגרותו.
ובאמת כבר הקשו כן באחרונים, עיין ס' הקובץ (הל' קריאת שמע פ"ד ה"ח) בשם מהר"ם מהמבורג, הגה' יד שאול (יו"ד סי' קצח), ומנחת חינוך (מצוה קפ), ובס' הקובץ שם הביא מדברי התוס' (יומא ל ע"ב ד"ה חוצץ) דמשמע שהחציצה אכן פוסלת בטבילת בעל קרי, שלא כדעת האשכול. וכן היא משמעות דברי הרשב"א ביבמות (מז ע"ב), דכתב "כל החוצץ בנדה חוצץ בבעל קרי" [אמנם ראה בחידושיו לנדה סז ע"א שהביא בזה חילופי גרסאות], וכן נראה מדברי רש"י ביומא (פח ע"א) שכתב: "הרואה קרי ביום הכיפורים יורד וטובל ולערב ישפשף". ופי' רש"י: "לערב ישפשף – מפני החציצה". ומבואר שיש דין חציצה בבעל קרי אפילו במיעוט הגוף.
מיהו בפשטות דין זה אמור בזמן שהיו מקפידים על הטהרות, ואין מכאן ראיה לומר שההקפדה בדיני החציצה בטבילת בעל קרי נוהגת גם בזה"ז שהטבילה היא מתקנת עזרא בלבד. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' קמד) על פי המהרש"ם (דעת תורה סי' תרו) דדברי הרשב"א הנ"ל אמורים בטבילת בעל קרי לצורך כניסה למקדש, ולא כשטובל מחמת תקנת עזרא [הדברים צ"ב קצת, שהרי בזמן ריב"ל כבר היה המקדש שמם, ואפשר דמ"מ הקפידו על הטהרות], ועוד הביא מדברי הריטב"א ביבמות שם שלא גרס בעל קרי.
בביאור הלכה (סי' פח) כתב, דדברי האשכול אמורים כאשר החציצה היא במיעוט הגוף שאינה חוצצת אלא מדרבנן, אבל כאשר היא על פני רובו מעכב הדבר גם בטבילת בעל קרי. ולדבריו יתיישב קצת, דהא כיון שכאשר החציצה היא על פני מיעוטו או על פני רובו שאינו מקפיד אינה חוצצת מן התורה, נמצא שגר זה שטבל לקריו באופן זה עלתה לו גרותו לכל הפחות מדאורייתא, ורק מדרבנן יש חסרון בטבילתו, ולא העמידו חכמים דבריהם לבטל גרות זו שחלה מדין תורה. אבל כאשר החציצה היא על פני רובו וחוצצת מדאורייתא, לא מועילה טבילתו גם לקריו, שכן חכמים השוו טבילת בעל קרי לטבילת הגר, וכשם שבטבילת הגר חציצה על בשרו פוסלת כך גם לענין בעל קרי. ולפי זה, דברי האשכול הן כשיטת התוס' ישנים ביבמות (עח ע"א) דהכי ס"ל, שרק חציצה דאורייתא חוצצת בטבילת הגר, ולא חציצה דרבנן [במיעוט המקפיד או רובו שאינו מקפיד], והובאו הדברים לעיל.
[ולדעת המחמירים הנ"ל, הגם שחציצה ברובו שאינו מקפיד או במיעוט המקפיד אינה פוסלת אלא מדרבנן, דיינינן ליה כנכרי לכל דבר. ובהקדם הדברים יש לדון, בכל מקום שחכמים בתקנתם מבטלים חלות שחלה מדאורייתא, האם כוונת הדברים היא שמדאורייתא חלות זו עדיין בתוקפה ורק מדרבנן עליו לשוב ולהחילה באופן הראוי, או שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ולאחר תקנתם בטל הדבר גם מדאורייתא. וראש לכולם מצינו בזה בדברי התוס' בסוכה (ג ע"א) לגבי היושב בסוכה ושולחנו בתוך הבית, דחכמים הפקיעו מצותו מחשש שמא ימשך אחר שולחנו, ואינו יוצא ידי חובתו גם מדאורייתא. וראה בריטב"א (שם כח ע"א) דפליג ע"ד התוס' בזה, ופירש, כי מה שאמרו לו "לא קיימת מצות סוכה מימיך", הכוונה באופן הראוי כרצון חכמים, אף שיצא ידי חובת המצוה דאורייתא. וראה בזה בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' קו), שו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ב סי' נא), שו"ת בית יצחק (ח"ב יו"ד סי' לב ס"ק ג), דבר אברהם (ח"ב סי' כו אות י). וע"ע שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' רסא). יתר על כן כתב בס' פתחי שערים (ברכות מז ע"א), דכיון שיסוד דין הגרות בזמנינו הוא משום דשליחותייהו דקמאי קעבדינן, כל שיש פגם בהליך הגרות, וכגון שטבל בדבר החוצץ מדרבנן, לענין זה לא נעשו שלוחים והרי זה כגרות שלא בפני בית דין שאין בה ממש (אמנם יש לפלפל בזה על פי האמור לעיל פרק ה' סעיף י"ג, שדנו הראשונים אם סמכות דין הדין לגייר היום היא משום שליחותייהו דקמאי או משום ד"לדורותיכם" כתיב, עיי"ש)].
ג. בשו"ת היכל יצחק (אבהע"ז ח"א סי' יט) כתב אף הוא שגר שטבל במקוה הכשר מדאורייתא ופסול מדרבנן נעשה גר מן התורה, אף שמדרבנן דינו כגוי. על פי זה דן, לענין מה שאמרו דאם קיבל עליו כל המצוות חוץ מדבר אחד אינו גר, דאפשר שהוא דוקא במילי דאורייתא, אבל אם אינו מקבל דבר אחד מדרבנן, לא גרע דינו ממי שטבל במקוה שהוא כשר רק מן התורה, ולכל הפחות מדאורייתא חשיב גר, שהרי לא חיסר בקבלת המצוות דאורייתא כלום. אלא שצידד, דכיון שהתורה עצמה ציותה לקיים מצות חכמים בלאו ד"לא תסור", כל שאינו מקבל עליו דין דרבנן, הוא מחסר גם בקבלתו מדאורייתא, עיי"ש מה שדן בזה, ולמעשה מסקנתו להחמיר דלא חשיב קבלת מצוות בכהאי גוונא. וראה עוד מה שכתבנו להלן פרק י"ט סעיף י"א, לענין פסולי דרבנן אם יש כח ביד חכמים להפקיע את חלות הגרות דמדאורייתא או לאו, ועפ"ד התוס' בסוכה (ג ע"א) בדינו של היושב בסוכה ושולחנו בתוך הבית. וע"ע שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק (ח"ב סי' קו) דלאחר שאמרו חכמים שחציצה במיעוט המקפיד פוסלת את הטבילה, לא מהני אפילו מדאורייתא, וראה שו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' קי) שפקפק בדבריו.
