בס"ד

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מגדל בבל, באיזה שפה דיברו לפני מגדל בבל? כיצד הפסוק כותב כי עוד לפני מגדל בבל היה חלוקת העמים ללשונות שונים, ואם כן מה אירע במגדל בבל? האם היו שןפות נוספות לפני מגדל בבל? מהו השפה עתיקה ביותר בעולם? מה המשמעות של שבעים לשון? האם שפות הם רק מילון טכני להכרת המילים או שיש בהם משמעות נוספות? האם השפה כוללת גם כתב יחודי? מדוע הכתב שלנו קרוי כתב אשורי? באיזה כתב נכתבו לוחות הברית? האם התורה נמסרה באשורית או בכתב העברי הקדום? ואם הוא נמסר בכתב העברי הקדום כיצד שינו את הכתב? מדוע המשיכו החשמונאים ובר כוכבא ועוד להשתמש בכתב העברי הקדום גם לאחר שעזרא הסופר קבע את הכתב האשורי ככתב היהודי? מדוע רק רבי עקיבא דרש את התגים שעל האותיות ולא משה רבינו? מדוע עזרא הסופר העתיק את התגים מהאבנים שכתב משה רבינו, ולא מספרי תורה עתיקים? מדוע הכתב המיוחד היה דוקא אצל אשור? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מהו לשון הקודש הכתב העברי הקדום או בכתב אשורית?

בפרשת השבוע (בראשית יא א-ט)  מסופר על דור ההפלגה, על בניית מגדל בבל במטרה למרוד בבורא עולם, ועל כך שהבורא יתברך העניש בהפרדת האנושות לעמים ולשונות שונים, ופיזרם וחילקם לשבעים לשונות.

בפרשה (בראשית יא א-ט) מסופר: 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל  הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל  הָאָרֶץ'.

פרשה זו מצריכה לימוד רב, מהו החטא של דור זה, מהו העונש על כך, אולם אנחנו נתמקד השבוע בהתפתחות הלשונות, ובעיקר מהו לשון הקודש, מהו הלשון הקדומה ששימה את העולם, וכיצד ומדוע התחלפו לעם ישראל הכתבים והלשונות.

מהו השפה  הקדומה

השאלה הראשונה שנעסוק בה היא כאשר התורה מספרת  'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים', על איזה שפה מדובר? מה היא השפה הקדומה המאוחדת שדיברו בה כל האנושות לפני שהשם הפיץ את מגדל בבל?

בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) מובא מחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן מהו 'שפה אחת ודברים אחדים', לדעה אחת שהיו מדברים שבעים לשון, לדעה אחרת שהיו מדברים בלשון הקודש לשונו של יחידו של עולם, כלומר הבורא יתברך. לדעת בר קפרא השפה הקדומה היתה שפת בני יפת, שבה דיברו באהלו של שם [אשור ובבל היו חלק מנחלת שם].

האם היו שבעים לשונות קודם דור ההפלגה?

הדעה שדיברו בלשון הקודש או לשונו של יפת, עליהם נרחיב בהמשך מובנת היטב, משום שהאנושות כולה היתה מצאצאי נח, ומגדל בבל היה 340 שנה לאחר המבול, וניתן להבין שעדיין לא התפתחו שבעים הלשונות, ורק בעקבות חטא בניית המגדל בלבל השם את שפתם ויצר שבעים לשון. אולם הדעה שהם דברו שבעים לשון מצריכה ביאור מדוע זה נחשב 'שפה אחת ודברים אחדים', והרי כל אומה דיברה בשפה שונה לחלוטין? ויתירה מזו אם היו כבר שבעים לשונות, מה אירע לאחר החטא שהבורא בלבל את שפתם, והרי השפות כבר היו מבולבלות?

כדי לענות על כך נקדים קושיא שהתקשו בה המפרשים, הפרק הקודם למעשה של מגדל בבל עוסקת בשבעים האומות, והתורה מפרטת את שבעים בני יפת חם ושם, ואיזה אומות יצאו מכל אחד מהם, הפסוק מסכם את משפחות בני יפת (בראשית י ה): 'מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם', ושוב במשפחות בני חם (בראשית י כ): 'אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם'. ושוב במשפחות בני שם (בראשית י לא): 'אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם'. ומשמעות התורה שכבר לפני דור ההפלגה, עם סיום חלוקת העולם לשבעים משפחות, לכל משפחה היתה לשון נפרדת. ואילו בפרק הבא משמע שהדבר אירע בעקבות מעשה מגדל בבל.

מכח קושיא זו פירשו חלק מהראשונים רבינו יוסף בכור שור (בראשית יא א) ורבינו חיים פלטיאל (בראשית יא א) שכל האומות ידעו את כל שבעים הלשונות, ולכן היתה שפה אחת, משום שהם הבינו את כלל הלשונות. אולם לאחר החטא השכיח הבורא מכל אומה 69 שפות, וכל אומה נשארה עם השפה היחודית שאפיינה אותה. וכן פירשו קרבן העדה (מגילה פ"א ה"ט ד"ה שהיו) והפני משה (מגילה פ"א ה"ט ד"ה חד) את השיטה הנ"ל בירושלמי.

רבינו חיים פלטיאל הוסיף שנאמר בפסוק (קהלת א ט): 'וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ', כלומר שלאחר ששת ימי בראשית לא תתפתח יצירה מהותית חדשה, אלא רק פיתוח חומרי הגלם שנבראו בששת ימי בראשית, ולכן לא תתכן יצירת שפה לאחר ששת ימי בראשית. [ניתן להמציא ניב שונה לשפה, ואף מילון המתרגם את כל המילים לשפת חדשה לחלוטין, אולם כל אחד משבעים הלשון מייצג תפיסה מהותית של העולם, ואופי שונה בנפש האדם, ומציאות זו לדעה זו בהכרח נבראה בששת ימי בראשית]. בדומה כתב הפני משה ששבעים הלשונות היו עוד לפני המבול, ונח לימד את צאצאיו את כל השבעים לשונות.

לאור דברים אלו נראה כי שפה אחת ודברים אחדים פירשו שכל האנושות ידעו לבטא את עצמם בצורה הטובה ביותר בשבעים לשון, כל מי שמדבר בשתי שפות יודע כי כאשר הוא מסביר לעצמו דבר מסוים בשפה נוספת, הוא קולט עומק נוסף בהבנת הדבר, ולכן חכמים תיקנו כי את התורה צריך ללמוד שנים מקרא ואחד תרגום, וכאשר נאמר למשה לבאר את התורה באר היטב, פירשו חכמים שהכוונה לבאר את התורה בשבעים לשון.

פירוש נוסף בדברי הירושלמי מצינו בתורה תמימה (בראשית יא א הערה א) שפירש שאכן במשך 340 השנה מהמבול נוצרו שבעים אומות ולכל אומה לשון יחודית, אולם עדיין כל האומה ידעו גם את לשון הקודש, ולכן בבניית המגדל כאשר הם הוצרכו לשפה אוניברסלית אחידה, הם בחרו לדבר כולם בלשון הקודש. ולאחר החטא הבורא השכיח מהם את לשון הקודש, והם נשארו רק עם השפה היחודית שלהם.

הסבר נוסף לכך שהיתה מצד שפה אחת ומצד שני העמים כבר נחלקו לשבעים לשונות לפני מגדל בבל, מבאר הרש"ר הירש (בראשית יא א), סיבות טבעיות גרמו לכך, שבני האדם נפרדו לקבוצות שונות – וכתוצאה מכך נפרדו הלשונות. אולם, עדיין לא היו השפות זרות לחלוטין. הוה אומר: הם דיברו שפה אחת בדיאלקטים שונים. 'שפה אחת': אחדות פונטית של השפה, – וזו תלויה בשויון אורגני. 'דברים אחדים': שויון ביצירת מלים ומשפטים, – וזה מבוסס על התאמה רוחנית בראיית הדברים ויחסיהם. מבחינה פונטית – המלה מצרפת הגאים אחדים; כביטוי לרעיון – היא מצרפת סימנים שונים למושג אחד; כתוכן של משפט או דיבור – היא מצרפת רעיונות שונים ליחידה אחת; כל אלה כלולים במונח "דבר". נמצאת אומר: המין האנושי עדיין היה בהתאמה הרמונית – מבחינה אורגנית ומבחינה רוחנית, לטוב וגם לרע.

כלומר עדיין היתה אחדות פונטית של הכתב של לשון הקודש, ואחדות ביסודות השפה של לשון הקודש, דבר שאיפשר תקשורת גם בין אנשים המדברים בניבים שונים ודיאלקטים שונים. אולם לאחר מגדל בבל הבורא בלבל את שפתם לחלוטין, והם היו שפות שונות בתכלית.

השפה הקדומה היתה לשון הקודש

אולם רוב המפרשים הביאו את השיטה המובאת בירושלמי כי שפה אחת ודברים אחדים פירושו שכל העולם כולו דיבר בלשון הקודש. וכך פירשו רש"י ורוב הראשונים מפרשי התורה (בראשית יא א). [האבן עזרא (שם) הוסיף לכך ראיה משום שהשם אדם על שם שהאדם נברא מהאדמה, וכן השמות שת ונח ועוד שהתורה נתנה בהם טעמים, מתאימים אך ורק ללשון הקודש, ולא לשום שפה אחרת. ראיה דומה ציין המזרחי (בראשית יא א) ע"פ המדרש (בראשית רבה פי"ח ו) שאשה קרויה כך משום שהיא לוקחה מאיש, וכתב כי בשאר השפות לא קיים דמיון זה, והביא מספר דוגמאות שהאיש נקרא בשפות שונות 'גיני' 'אתרופו' 'גברא', אולם אשה אינה נקראת בשפות אלו 'גיניאה' 'אתרופיאה' 'גברתא'. וכן הוכיח רש”י (בראשית ב כג) מכך שהעולם נברא בלשון הקודש].

וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (בראשית יא א) ששפה אחת מדובר על לשון הקודש שבו נברא העולם מתחילתו.

גם במדרשים רבים מצינו דעה זו:

במדרש אגדה (מהד' בובר, בראשית יא א) נאמר: 'ויהי כל הארץ שפה אחת. שהיו מדברים כולם בלשון הקדש. ודברים אחדים. שהיו מדברים כולם על יחודו של עולם'. כלומר מאז המבול עד דור הפלגה השפה היחידה ששימשה את האנושות היתה לשון הקודש, כמו גם כל צאצאי נח כולם הכירו בכך שבורא עולם הוא הכח היחיד השולט על העולם, אולם 340 שנה לאחר המבול העולם לאחר חטא דור ההפלגה, השתנתה השפה הן שפת הדיבור והן שפת הכתיבה לשבעים לשונות, והעולם התחלק לשבעים אומות המנויות אף הם בפרשת השבוע. דבר שיצר קשיי תקשורת, ומנע מהעולם להתאחד למרידה בבורא עולם.

במדרש תנחומא (נח סי' יט) נאמר: 'בלבל לשונותם, ולא יבין אחד מהן לשון של חבירו. שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקדש, ובו בלשון נברא העולם'. והוסיף המדרש כי הקב"ה אמר שבעולם הזה היצר הרע גרם לכך שהאנושות נחלקו לשבעים לשון, אבל בעולם הבא לעתיד לבא, כולם ישוו את עצמם להטות כתף אחת לקרוא בשם השם, וכפי שנאמר בנבואתו של צפניה (ג ט): 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד'. מדברי המדרש אנחנו למדים כי שבעים לשון אינו רק משהו טכני, אלא העובדה שהעולם כולו אינו מאמין בהשם בצורה מוחלטת, הוא משום שאין לו שפה ברורה, שבעים לשון מייצגים שבעים תפיסות כיצד לתפוס את העולם, והלשונות השונים מרחקים את האדם מעבודת השם בשלמות. ורק כאשר העולם כולו ישוב לשפה ברורה, וידבר בשפת לשון הקודש, התפיסה שלו בעולם תהיה שלמה , והוא יעבוד את השם כראוי.

מקור נוסף לדעה זו ציינו המפרשים מדברי חז"ל (ספרי האזינו פיסקא שיא; במדבר רבה פ"ט סי' יד;  מדרש זוטא שיר השירים פ"א סי' א; זוהר וישלח קעז.; הובא ברש"י דברים לב ח) שפירשו את הפסוק (דברים לב ח) יצב גבולות עמים, כי בדור ההפלגה נוצרו שבעים האומות שבעים שרי האומות שבעים הלשונות, וכל אחד מייצג כח בבריאה, וכנגדם יש בעם ישראל שבעים משפחות [כל אחד מצאצאי יעקב אבינו שירד למצרים העמיד משפחה] שלכל אחד יש תפקיד יחודי כנגד תפקידה של אומה זו.

השפה הקדומה היתה יוונית

להשלמת הדברים נביא את השיטה הנוספת של בר קפרא, כי בוני המגדל דיברו ביניהם בלשונו של יפת, הקרבן העדה (מגילה פ"א ה"ט ד"ה בלשונו) מבאר שהכוונה ליוונית, שהוא לשונו של יוון בנו של יפת.

ומצינו בדברי חכמים שאכן לשפה יוונית יש מעלה על שאר השפות, ובמהותה הוא שפה איכותית יותר, ולכן התורה נכתבת גם ביוונית.

והיא אחת מארבעת השפות המעולות ביותר. וכפי שנאמר בחז"ל (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט; שוחר טוב מהד' בובר מזמור לא פסוק ז) כי השפה היוונית [לגירסאות שונות לעז] היא השפה המעולה ביותר והמתאימה לזמר, ואילו השפה הרומית היא השפה המתאימה ביותר לקרבות ומלחמה, ואילו השפה הארמית הסורית [ולגירסאות שונות השפה הפרסית] היא השפה המתאימה ביותר לקונן ולהביע צער, ואילו לשון הקודש היא השפה המעולה והמתאימה ביותר לדיבור. הדבר מלמד את מה שכתבנו לעיל כי כך אחת מהשפות אינם רק מילון וצורה של הבעת מילים, אלא מבטא תרבות ואופי, וכל שפה ולשון מתאים לאופי של אומה אחרת, ולפעולות שבהם התייחדו בני אומה זו. ויש שהוסיפו ששפת אשור היא המתאימה ביותר לכתיבה. לגירסא אחרת במקום לשון הקודש ולשון אשורית, נאמר רק כי לשון אשור הוא המעולה והמתאימה ביותר לתפילה.

שנה שעברה עסקנו בפרשת נח בזיהוי חלק משבעים האומות המוזכרים בפרשה, השבוע נעסוק בעיקר בכתב,  בדגש על מהו הכתב העתיק לפני דור הפלגה, ומהו הכתב שבו ניתנה תורה, ומהו הכתב הקיים בימינו.

מהו כתב אשורית

במשנה (מגילה ח:) נאמר שתפילין ומזוזות נכתבים רק באשורית, לגבי התנ"ך יש מחלוקת אם נכתבים רק אשורית או אשורית ויוונית או בכל לשון. ופירש רש"י שאשורית הוא לשון הקודש. ונאמרו שני פירושים מדוע לשון הקודש קרויה 'אשורית', או שהוא הכתב של האומה האשורית, והוא עלה עם עזרא הסופר מאשור, או שהוא הכתב המאושר שבכתבים.

בטעם שהוא המאושר שבכתבים, רבינו חננאל (סנהדרין כב.) ביאר שכתיבה ישרה ונאה. הרמב"ם (ידים פ"ד מ"ה) ביאר שאין מקום לטעות בקריאתו, לפי שיש הבדל ברור בין האותיות, ואין חיבור אות באות, להבדיל משאר השפות. והריטב"א (מגילה ח:) ביאר לפי שיש הלכות רבות הנדרשות מכל תג שבו, ומצורת האותיות. ובדומה כתב הרדב"ז (ח"ג סי' תמב) שיש בצורתו סודות שבו נברא העולם.

ונשאלת השאלה לפי הדעה שכתב אשורית הו הכתב שעלה מאשור, כיצד השתנה הכתב? והאם הכתב שלנו אינו הכתב שבו קיבלנו את התורה מסיני?

השיטות השונות כיצד ניתנה תורה – ומסורת הכתב

בתלמוד בבלי (סנהדרין כא:) ובתלמוד ירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) מובאים 4 דעות כיצד ניתנה התורה, וכיצד הועברה המסורת של הכתב:

א. שיטת רבי יוסי ורבי נתן שהתורה ניתנה בכתב העברי הקדום, ועזרא הסופר הוא זה שנמסר לו משמים את הכתב האשורי, והוא זה שתיקן שיעברו לכתוב בכתב אשורי, במקום בכתב העברי הקדום. והיה ראוי שהתורה ינתן לנו ע"י עזרא הסופר, מצד מעלתו וצדקותו, אלא שהיא כבר ניתנה לנו ע"י משה רבינו. אולם השאירו לו את הזכות והמעלה לחדש את הכתב הראוי והמעולה ביותר, שהיא כתב אשורית. וחכמים דרשו מהפסוק (דברים יז יח): 'וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת' שכתיבת התורה היא בכתב הראוי להשתנות, כלומר שתיבת משנה מרמזת שהכתב עתיד להשתנות ביום מן הימים, וכפי שקרה בימי עזרא הסופר. הגמרא מוסיפה שלפי שיטה זו, מקור השם כתב אשורית הוא שהכתב עלה יחד עם בני ישראל מאשור, כאשר שבו מגלות בבל. דעת בעל העיקרים (מאמר ג פט"ז) שעשו זאת ע"פ הנביאים כדי לזכור את הגאולה השניה שעלו מבבל, כפי ששינו את שמות החודשים. אולם המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק סד) חולק על דעה זו בנחרצות.

הגמרא מוסיפה שהיום שבו השתנה הכתב, היה בזמן שהמלאך כתב לבלשצאר את הכיתוב מנא מנא ופרס, ואף שהיו יהודים רבים במעמד, איש לא היה יכול לקרוא את הכתב שכתב המלאך, עד שהגיע דניאל ואליו נגלה בנבואה הכתב החדש, וצורת כתיבתו וקריאתו.

ב. בדומה שיטת מר זוטרא או מר עוקבא שהתורה ניתנה בלשון הקודש מבחינת השפה, אולם הפונטים ניתנו בכתב העברי הקדום. ובימי עזרא הסופר ניתנה שוב התורה לעזרא הסופר בלשון ארמית ובכתב אשורית. וכיון שהתורה ניתנה בשני צורות, עם ישראל בררו לעצמם את הכתב והלשון המובחר מבין השנים, וכיון שלשון הקודש היא המובחרת יוצר מלשון ארמית, וכתב אשורי הוא מובחר יותר מהכתב העברי הקדום, בחרו לעצמם עם ישראל להשתמש בכתב אשורי ולשון הקודש, והשאירו לכותים השומרונים את השימוש בשפה הארמית ובכתב העברי הקדום.

ג. שיטת רבי שהתורה נמסרה לנו בכתב אשורית, אולם לאחר שעם ישראל חטא נלקח מהם הכתב ונמסר להם כתב רעץ – הכתב העברי הקדום, ובימי עזרא הסופר זכו שהושב להם הכתב המקורי שבו ניתנה תורה.

ד. שיטת רבי אליעזר המודעי שהתורה נמסרה בכתב אשורי וכתב זה ליווה את עם ישראל בכל הדורות, ומעולם לא נלקח מהם ולא השתמשו בכתב העברי הקדום לשם כתיבת ספרי תורה תפילין ומזוזות.

רבי אלעזר המודעי הביא מספר ראיות לכך, מכמה דרשות מפסוקים, וכן האמוראים בבבלי דנו בדבריו.

בירושלמי הובא דבריו של רבי לוי שמה שנאמר שהאות 'סמך' בלוחות עמד בנס, שהרי הכתב בלוחות היה חרות וחלול מצד לצד, ולכן החלל שבמרכז האות 'סמך' בלוחות עמד בנס, הוא לפי הדעה שהלוחות ניתנו בכתב אשורית, שבו מרכז האות סמך אין לו אחיזה עם החלל מסביב. אולם לפי הדעה שהלוחות ניתנו בכתב העברי הקדום האות 'עין' הוא שעמד בנס, לפי שהכתב העברי הקדום האות עין דומה לעיגול עגול, או משולש סתום, ולכן להחלל שבמרכז אין אחיזה עם החלל מסביב. [ראה רדב"ז (ח"ג סי' תמב) מאור עינים (אמרי בינה פרק נו) ויעב"ץ (בירת מגדל עוז עליית הכתיבה עמוד ד)].

להלכה כתבו תשובות הגאונים (מהד' הרכבי סי' שנח) ורבינו חננאל (סנהדרין כב.) שהלכה כרבי אלעזר המודעי.

עוד כתב הרדב"ז (ח"ג סי' תמב) שאין מי שסובר שהכתב האשורית התחדש לגמרי ע"י עזרא, ובוודאי שהוא הכתב הקדוש יותר ובסודם נברא העולם, ובו צירף בצלאל את האותיות, ובנה את המשכן, וזהו הכתב שנכתבו בו הלוחות לכל הדעות. אולם לכלל ישראל לא נמסר הכתב עקב קדושתו, והתורה נכתבה בכתב העברי הקדום שנהגו בו שם ועבר, ורק בימי עזרא זכו עם ישראל לסוד כמוס זה, לדעה זו.

והוסיף הרדב"ז שגם לדעת רבי לוי בירושלמי שהעין עמד בנס לדעה בזו, צריך לומר שהלוחות הראשונות נכתבו בכתב אשורית, אולם כשנשברו הלוחות נאמר בחז"ל שפרחו האותיות באויר, ואז פרח הכתב האשורי, ועל שברי הלוחות נחרת הכתב העברי הקדום, וגם על הלוחות השניות נכתב כתב זה. ולכן בלוחות הראשונות לפני השבירה, המ"ם סופית והסמ"ך עמדו בנס, ואילו לאחר השבירה ובלוחות השניות לדעה זו העי"ן עמד בנס.

הסבר הממצאים הארכיאולוגים

אולם נשאלת השאלה שהרי אנחנו מוצאים ממצאים ארכאולוגים רבים מימי בית שני, בהם החשמונאים או בר כוכבא חרטו על המטבעות את הכתב העברי הקדום, וכך גם ישנם כיתובים על בתי כנסיות ועוד בכתב עברי קדום. ונשאלת השאלה הרי עם ישראל עבר כבר להשתמש בכתב אשורית, ומדוע עדיין השתמשו בכתב זה. ובפרט לדעת רבי אלעזר המודעי קשה מדוע הממצאים מימי בית ראשון הם בכתב עברי קדום.

המהר"ם אלשקר (סי' עד) כתב בשם תשובות הרמב"ם (פאר הדור סי' ז) כי הסיבה לכך היא משום שהכתב האשורי הוא כתב קדוש שאין לכתוב בו דברים אחרים מלבד דברי תורה, ולכן החשמונאים ובר כוכבא חרטו על המטבעות כתב עברי קדום שאין בו קדושה זו, וכן השתמשו במכתבי חול בכתב זה בדווקא, כדי להמנע מלהשתמש בכתב אשורית לדברי קדושה.

בדומה לכך כותב התשב"ץ (ח"א סי' ב) כי בעוד שיש הלכות רבות כיצד לכתוב פסוקים בכתב אשורית, בכתב העברי הקדום או בכתב יד שלנו וכדומה, לא נאמרו דינים הללו, ולכן נהגו להשתמש דוקא בכתבים אלו.

מדוע רק רבי עקיבא דרש את התגין?

הרב מבריסק (חידושי הגרי"ז מנחות כט:) ביאר ע"פ דברי הגמרא הללו כמה מאמרי חז"ל, הגמרא (מנחות כט:) כותב כי השם הראה למשה רבינו שרבי עקיבא עתיד לדרוש הלכות רבות מהתגין שבראש האותיות, ומשה רבינו לא הבין את משמעות הדברים. וביקש משה רבינו שינתן התורה ע"י רבי עקיבא, והבורא אמר לו שתוק כך עלתה לפני במחשבה. באור החיים (ויקרא יג לז) ביאר שלמשה רבינו נמסרו כל הלכות, אולם כיצד ההלכה נדרשת מהתורה, בחלק מהדברים נמסרו לחכמי הדורות לגלות בעמל תורתם. אולם הרב מבריסק ביאר שלאור השיטות כי התורה נמסרה בכתב העברי הקדום, או שלאחר חטא העגל נשכח הכתב האשורי, מובן היטב כי בימי משה רבינו לא היה ניתן לדרוש את התגים של הכתב האשורי, ולכן משה רבינו ביקש שהתורה  ינתן ע"י רבי עקיבא בכתב אשורי וידרש מיד יחד עם התגים. ועל כך השיבו הבורא שתוק כך עלתה במחשבה לפני שינתן התורה בכתב העברי הקדום ורק בימי עזרא יתגלה הכתב האשורי, ובימי רבי עקיבא יתגלו הדרשות הקשורות לתגים.

הרמב"ן (דברים כז ח) כתב בשם ספר 'תאגי' שבימי עזרא העתיקו את כל התגים של האותיות, מהאבנים שכתב עליהן משה את התורה באר היטב, ומאותן אבנים היו יודעים האיך לכתוב את התגים שמעל האותיות  בספר התורה. ונשאלת השאלה מדוע היו צריכים להעתיק מהאבנים, הרי בוודאי היו להם ספרי תורה כשרים מימי קדם? וביאר הרב מבריסק שהדברים הם לפי השיטות שהתורה נמסרה בכתב העברי הקדום, או שנשכח כתב אשורית, ולכן לא ידעו כיצד לתייג את האותיות. אולם כיון שמשה רבינו כתב את התורה על האבניחם בשבעים לשון, והוא כתב אותם גם בלשון אשורית, לאחר שנמסר לנו כי הצורה הראויה לכתיבת התורה היא אשורית, למדו את הצורה המדויקת של הכתב האשורי, ואת התגין שיש לתייג את האויתיות מאותם אבנים שכתב משה רבנו.

ויש שהוסיפו כאשר הגמרא (שבת קד.) דורשת את משמעות צורת האותיות של האל"ף בי"ת היא כותבת שנאמרו כאן חידושים שאפילו בימי יהושע בן נון לא נאמרו. אף גמרא זו מובנת לפי השיטות כי בימי יהושע בן נון השתמשו בכתב העברי הקדום, ולכן לא היה ניתן לדרוש את צורות האותיות של האלף בית האשורי.

מעלתו של אשור

בפסקי תוספות (מגילה פ”א אות כג) כתב שהטעם שהכתב היה אצל אשור, לפי שהוא הכתב הקדום שלפני דור הפלגה, ובמדרש נאמר שבעת שבנו את המגדל אשור פרש מהם והקים את נינוה במרחק מהם, כיון שלא הסכים למרוד בבורא ע"י בנית המגדל. ולכן נשתייר אצלו הכתב המקורי הקדום שהיה לפני שהבורא בלבל את הלשונות והשפות.