בס"ד
כיצד מתכוננים לימים הנוראים? כיצד מיישמים בפועל את ההוראה של 'אני לדודי ודודי לי'? האם הקללות נועדו להפחיד אותנו? אם כן מדוע משה רבינו מרגיע? אם משה רבינו מרגיע כי למרות שחטאתם אתם קיימים, אז מה האיום בקללות? מה התועלת בהם? האם ניתן לומר שהבורא ותרן והוא מוחל לישראל למרות שהם חוטאים כלפיו? מה הסוד שבעזרתו ניתן לשרוד גם לאחר כשלון? מדוע הקללות משולים ליממה? האם בראש השנה צריך להיות שמחים או רועדים מחרדת הדין? מה הצורה הראויה לנהוג בראש השנה? מדוע מתלבשים חגיגי? ואוכלים סעודות חגיגיות? האם מתאימה אוירה חגיגית ומרוממת ככל יום טוב? מהו סגולת אין עוד מלבדו? כיצד היא עובדת? כיצד ניתן להנצל בעזרתה מכל צרה?
אלול – הכנה לימים נוראים
מהו ההכנה הראויה באלול לימי הדין
שבוע שעבר הבאנו את דברי הגאון רבי אריה זאב גורביץ (מאורי שערים שער הטהרה, מאמר אתם ניצבים, עמ' קנו, נערך ע"י בנו רבי אברהם) ראש ישיבת גייטסהד שעיקר עבודת האלול, הוא במה שכתבו הקדמונים שאלול הוא ר"ת 'אני לדודי ודודי לי' – ובמהלך חודש אלול האדם צריך להחדיר לתודעתו את הדבקות בהשם, באמונת השם, והשגחה פרטית, וככל שהוא זוכה יותר להרגשה זו, ולהחדיר לעצמו ענין זה, כך הוא יותר זוכה בדין בימי הדין.
וביאר את הדברים במאמר נפלא, מאמר זה יסודו הם דברי הרב הנ"ל, בתוספת כמה נקודות קטנות.
הפיוס מפחד הקללות
פרשת השבוע (דברים כט ט) פותחת במילים: 'אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם'. המדרש (תנחומא נצבים סי' א; הובא ברש"י כאן פסוק יב) שואל מדוע נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? ומשיב, שלאחר שעם ישראל שמעו את הקללות הקשות הוריקו פניהם, ואמרו 'מי יוכל לעמוד באלו'. התחיל משה לפייסם, 'אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימין לפניו'.
רש"י (שם פסוק יד ד"ה היום) עומד על כך שמשה רבינו בתחילת ניצבים חוזר ומדגיש שוב ושוב את תיבת 'היום', בכמה פסוקים בודדים הוזכר ה' פעמים תיבת 'היום' (דברים כט ט-יד): 'אתם נצבים היום' וגו'. 'לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כרת עמך היום'. 'למען הקים אתך היום לו לעם' וגו'. 'כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום'. וביאר רש"י הטעם שכל הפרשה נמשלה ל'היום', וז"ל: 'כיום הזה שהוא קיים, והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם, וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורים מקיימים אתכם ומציבין אתכם לפניו'.
כלומר כהמשך של הפיוס הקודם, משה רבינו מדגיש שהוא דומה ליממה, אף שסדר החיים הוא שיש 98 קללות נוראות שמי יכול לעמוד בהם, כלומר שבסדר המציאות של עם ישראל יש ימי אפילה, משה רבינו מפייסם שאינו חושך עולם, אלא רק לילה שחוזר ומאיר בשחרית, אולם רש"י מוסיף עוד הוספה נפלאה הקללות והיסורים הם מקיימים אותכם לפניו.
תמוה מהו הפיוס
הכלי יקר (דברים כט ט) הקשה על כך:
א. שאלו תנחומים של הבל, משום שאם במשך 40 שנה התחייבו עם ישראל כמה פעמים כליה, וכמעט שכלו, ועדיין היו זכויות, הרי אם יתמידו בכך, יבוא היום שחס ושלום החשבון יתמלא, וכל הקללות יכלו אותם.
ב. אם יש לקללות מטרה להפחיד, כיצד משה רבינו מרגיע ואומר להם שאל תפחדו משום שבסוף תשרדו, ולאחר ההרגעה מה התועלת בהפחדה.
ג. עצם העובדה שהם ישרדו את למרות הקללות כבר הובטח ע"י הבורא כפי שנאמר (ויקרא כו מד): 'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם'. ובהכרח שמשה רבינו רצה להעביר מסר נוסף.
בנוסף על הנ"ל צריך להבין נקודות נוספות:
ד. אם חס וחלילה אכן עם ישראל יחטאו ביותר, וכי משא פנים יש בדבר, וכי נאמר שהקב"ה ותרן הוא, הלא נאמר בגמרא (ב"ק נ.) 'כל האומר הקב"ה ותרן – יותרו חייו', וכיצד ניתן לפייסם שהקב"ה יוותר לכם ולא יכלה אתכם.
ה. כיצד מפייסם משה רבינו 'שהרבה הכעסתם לפניו', הלא באמת כמה פעמים היו במצב חלילה של כליה מוחלטת ח"ו, לולא שעמד משה רבנו והתפלל עליהם, ומי יאמר להם שבפעם הבא שיחטאו יעמוד לימינם רועה נאמן מליץ יושר, ויצילם בתפילותיו ובתחנוניו.
ו. אף שיש מקום לומר שהפיוס הוא שזה רק עונש ולא כליה מוחלטת, וכפי משמעות המשל שמדמה את הדבר להיום שהוא מאפיל וחוזר ומאיר, אפשר להבין את השמחה בהבטחה זו, אך כיצד הוא מפייס אותם מהפחד, וכי האפילה הנוראה אינה עונש חמור ביותר, וכמה חלקים מהכלל ישראל נאבדו באפילות הנוראות המלוות את עמינו, הבאות עלינו זה אחר זה. האם הם אינם סיבה שיוריקו פניהם.
האם יש נחמה לעם ישראל באשכנז וצרפת שלמרות מסעי הצלב הנוראים שרדו יהודים, האם זה מכהה את הכאב הנורא על אובדן קהילות יקרות וקדושות, האם מאות האלפים שנספו טולטלו ואיבדו את מקור חיותם בגירוש ספרד מתנחמים שיכול היה להיות גרוע יותר. האם העובדה שהקוזקים ימ"ש השמידו רק את שליש מעם ישראל במיתות אכזריות ומשונות שאיש לא יכול לתארם מרפא את הכאב והפחד מפרעות בוגדן חמלניצקי ימ"ש וזכרו בגזירת ת"ח ות"ט. האם השואה הנוראה שאינה אלא חלק מהתוכחה אינה מפחידה אף שעם ישראל שרד למרות הזוועות, כיצד ניתן לומר שהידיעה שאנחנו עתידים לעבור צרות ויסורים קשים כל כך אינו גורם שיוריקו פנינו. האם לא היה לנו לפחד מהשואה. ומה פיוס יש בדבר אם נשאר לנו עוד כלל ישראל אחרי השואה, והאיר לנו השמש שוב, אבל כמה גדול החורבן, וכמה גדול הכאב שעברנו בו.
האם אנחנו שמחים בראש השנה
לבאר את הדברים הקדים רבי לייב גורביץ סוגיא נוספת המקבילה לסוגיא זו.
הטור (או"ח סי' תקפא) פוסק: 'ורוחצין ומסתפרין. ע"פ המדרש, אמר רבי סימון, כתיב כי מי גוי גדול וגו'. רבי חנינא ורבי יהושע אומרין, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה, פירוש מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ומגלחין זקנם, ומחתכין צפרניהם, ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה, ולהרבות מנות בראש השנה'.
הרי שמצד אחד יש לנו פחד נורא מאימת הדין, וכפי שמבטא היטב הפייטן רבי אמנון בפיוטו הנודע: 'ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום ובו תנשא מלכותך, וכו'. ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין – לפקד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין. וכו' מי יחמיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי במים ומי באש. וכו".
ומצד שני יש לנו פיוס שאנחנו מתרחצים ומסתפרים לקראת המשפט, ואוכלים שותים ושמחים ביום הדין.
וכפי שהפיוט עצמו מסיים בתקוה ופיוס: 'ועד יום מותו תחכה לו – אם ישוב מיד תקבלו'.
אולם למרות הפיוס האם יעלה על הדעת שלא נפחד מתוקף הדין של ראש השנה ויום כיפור, שבו נקבע עתידנו.
אולם עובדה זו עצמה צריכה ביאור, כיצד משלבים גם את ההלכה והמציאות של שמחים ובטוחים בחסדו וגם את ההלכה והמציאות של פחד מאימת הדין. ומדוע צריך את שניהם.
כיצד משלבים את ההנהגות הללו
התשובה לכך היא שאין סתירה בין הדברים, מצד אחד עם ישראל אוכלים ושמחים בראש השנה, לפי שבטוחים שהקב"ה יעשה להם נס, אולם מצד שני אדרבה עצם העובדה שכדי לזכות בדין זקוקים לנס, הרי הדבר מוכח כי בדרך הטבע אי אפשר לזכות במידת הדין, כמו שאנו אומרים כי מי יזכה לפניך בדין. ועל זה אנו מתפללים (סדר הסליחות): 'אל תבא במשפט עמנו כי לא יצדק לפניך כל חי'. ואמרו חכמים (תענית ט.) 'אין סומכים על הנס', ולכן מה שאנחנו בטוחים שיעשה לנו נס אינו מסיר את היראה מעמנו.
ובאמת המהרש"ל (בי' הטור סי' תקפא) והב"ח (או"ח סי' תקפא) הקשו שאם בטוחים בחסדו, מדוע לובשים בגדים לבנים, ולא בגדים מרוקמים וצבעי ארגמן, כבכל יום טוב.
ותירצו, שאדם שהוא יותר מדי חגיגי בימי הדין, אין כאן הוכחה שבטוח בהשם יתברך, להיפך נראה שאינו מפחד מיום הדין כלל, ואינו מרגיש שעתידו עומד על כף המאזניים, אבל כשלובש בגדים לבנים נזכר בתכריכים שילבש ביום המיתה. וכן בגדים לבנים מזכירים את סליחת העוונות, וכפי שנאמר (ישעיה א יח) 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'.
העולה מהדברים שאף שאנחנו בטוחים בחסדו, אין זה הזמן להראות שמחת החג נלהבת, או רוממות של יום טוב, שהרי עדיין בדרך הטבע אין סיכוי, ואין סומכים על הנס, אולם מצד שני יודעים אנחנו שעומדים אנו בפני נס, ולכן לובשים בגדים יפים לבנים, אשר יחד עם היופי והסימן של התקוה, גם מרמזים על יום המיתה, ועל שזקוקים אנו לנס שילבינו חטאנו, ואין השמחה שלמה כיון שאנחנו עדיין תלויים בנס.
בהמשך נבאר מדוע צריך את שילוב שני הדברים הללו.
ביאור הפיוס והנחמה של משה רבינו
בצורה דומה נבין את הפיוס והנחמה של משה רבינו, לאחר שמיעת הקללות עם ישראל הבין ובצדק שבדרך הטבע אין לו שום סיכוי לשרוד, כפי שאנחנו אומרים בונתנה תוקף, 'אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם', כיצד יוכלו להבטיח שלא יכעיסו את המקום בשום דור מהדורות, והרי בדרך הטבע לעיתים היצר מנצח, ואף אם יעשו כל שביכלתם, תמיד תהיה נפילה אחת שבו היצר ינצחם עכ"פ באחד מהדורות הבאים, והדין נורא ומי יצדק לפניך בדין. ולכן הוריקו פניהם.
אולם משה רבינו השיב, אמת כי בדרך הטבע ח"ו אין תקוה, אך הקב"ה יעשה עמכם נס, שהרי אתם מורגלים בניסים, במדבר עצמו כמה ניסים נעשו עמכם.
אולם גם כאן צריך לבאר הרי אין סומכים על הנס, במה מנחם אותם משה רבינו, תבטחו בנס כפי שאירע עד היום, הלא סוף כל סוף צריכים לנס, ואין סומכים על הנס, ובהכרח שיש כאן תוספת מסוימת, גם בראש השנה וגם בפיוס של משה רבינו, שבעזרתו יכולים אנו לסמוך על הנס.
הדבקות בהשם גורם לנס
בעל הצידה לדרך תלמיד רבינו יהודה בן הרא"ש כתב בספרו 'קיצור חובת הלבבות' (שער האהבה) שאם האדם היה דבוק תמיד בהקב"ה אין שום אפשרות שתבוא עליו שום פגע, גם אם חטא ואינו זכאי בדינו, כמו שכתוב (דברים ד ד) 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום', וכל מה שבא על האדם הוא מחמת שמסיר רעיונו מהקב"ה, ורק אז אפשר הוא להפגע מכל הפגעים.
סגולת אין עוד מלבדו
וכן ידוע סגולת הגר"ח מוואלוז'ין (נפש החיים שער ג פרק יב) שכתב, וז"ל: 'ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל'.
וסיפר רבי לייב גורביץ מעשה נפלא שאירע בנכדו של רבי חיים מוואלוז'ין הרב מבריסק זצוק"ל, סיפור שהוא שמע אותו מבני הרב, כי בשנת תרצ"ט לאחר שהנאצים ימ"ש כבשו את וורשה, והוצרכו לברוח מורשה לוילנה, אך היה בכך סכנה גדולה ביותר, משום שהנאצים ימ"ש ארבו לבורחים, וכאשר הם תפסו יהודים נמלטים הם הרגו אותם בלי רחמים. והרב מבריסק אמר לבניו שכיון שהגיע להחלטה שהדרך להנצל הוא להגיע לוילנה, יש עצה יחידה להנצל, והוא שידבקו את מחשבתם בהקב"ה, ולא יסיחו דעתם לרגע מלחשוב בהקב"ה, וכעצם זקנם רבי חיים מוואלוז'ין, ואז הוא בטוח שיגיעו למחוז חפצם לווילנה. וכך היה שכל הדרך עסקו הרב מבריסק ובניו בדיבוק מחשבתם בהקב"ה, וב"ה ע"י זה זכו כולם להגיע לווילנה, ומשם לעלות לארץ ישראל ולהנצל מארץ גזירה.
ובכך נבין היטב את הפיוס של משה רבינו 'אתם נצבים' במצב של 'לפני ה' אלוקיכם' כלומר כל זמן שאתם דבוקים בה', יש לכם תקוה, ככתוב 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'. כל עוד שיש דבקות בהשם, יש מהלך אחר, אין את המהלך הטבעי של הקללות, אשר לפיהם אין תקוה, אלא מהלך אחר, מהלך שבטוחים בחסדו.
וכפי שמסיים בפיוט של 'ונתנה תוקף' שכל הקללות כל אימת הדין הוא משום 'כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה', והקב"ה יושב ומצפה שנשוב אליו, ואז 'מיד תקבלו'. כל הקללות הם אפילה שנועדו שנדבק בו יתברך, ונבין שאין עוד מלבדו, ורק הוא מושיענו, ומחמת האפילה עצמה תבא האורה.
עצה טובה להנצל ביום הדין
רבי לייב גורביץ מסכם שזהו באמת העצה היעוצה גם לראש השנה, שצריך להיות 'יום תרועה', תרועה הוא הביטוי העמוק ביותר של הכרת מלכותו יתברך בחוש, לשמוע את החצוצרות של המלך בפועל, להרגיש את מלכות השם יתברך, זה עבודת מלכויות, והכל הוא מגדרי 'תרועת מלך בו', לרומם את עצמנו שאנחנו דבקים בתרועת המלך, כי על ידי זה יכולים לזכות שיעשה לנו נס להנצל ביום הדין ממידת הדין. משום שיש מהלך אחר למי שדבק בו יתברך, כלפיו הטבע של העולם שאי אפשר לזכות בדין לא חל עליו.
נחזור לנקודה שבה פתחנו עבודת חודש אלול הוא לדבוק בבורא יתברך, להרגיש 'אני לדודי ודודי לי', ואז גם לאחר שנפרצו חומות הגנה, גם כשחטאנו ונגזרה הגזירה, והתוכחה החמורה צריכה חס ושלום לבא עלינו, אך כאשר יש דבקות בהשם יתברך, ואנחנו מקבלים את מלכותו, ובכך אנחנו נצלים מכל הגזירות והתוכחות, ונזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה.