זמן אמירת שנים מקרא ואחד תרגום / השלמת הקריאה למי שהפסיד – עד מתי?

שאלה:

שלום וברכה
1. אדם שלא קרא מספר פרשיות בשתיים מקרא ואחד תרגום, האם יש עניין להשלים אותם?
2. האם אדם שמחליף טלית קטן בגודל שיכול לברך עליו, האם צריך להתעטף בה ממש, או שנהוג גם להחזיק אותה בשתי נקצצות מעל הראש ולאחר הברכה להניח אותה על הגוף?

תשובה:

שלום וברכה

אני מעתיק לך את סיכום הדינים שכתבתי לגבי זמן אמירת שנים מקרא, וההסבר לגבי השלמת הקריאה למי שהפסיד, עד שמחת תורה:

1. לכתחילה זמנה עד קידוש של שבת בבוקר וסעודת שבת, ואם לא הספיק יקרא עד מנחה, ואם גם זה לא הספיק, עד מוצאי יום שלישי, ואחר כך יש סוברים שיכול להשלים עד שמחת תורה אבל זה כבר דיעבד גדול מאוד.

2. בליל שבת אפשר לכתחילה לומר מקרא כיון שזה זמן של חסדים גמורים ואין בו דין. לא רק שנים מקרא אלא כל לימוד מקרא מותר.

3-4. לכתחילה כדאי לעשות שנים מקרא באחת הדרכים שהובאו בפוסקים, או לקרוא פרשה פרשה [פתוחה וסתומה וכו'] או פסוק פסוק. בדרך שאתה מציע מסתבר שגם יוצאים ידי חובה בדיעבד, אבל היא אינה לכתחילה, בפרט שיש כאן בלבול גדול… [ראה ערוך השולחן סי' רפה סעי' ז שנראה מדבריו שאין צורה אחת בלבד לקרוא שנים מקרא וניתן לקיים מצוה זו בדרכים שונות].

 ב. למנהג הספרדים שמברכים להתעטף יש ענין כדבריך להתעטף כמו בטלית גדול, למנהג בני אשכנז שהברכה היא על מצות ציצית, רק לובשים.

מקורות:

1. התוספות (שם) הביאו את דברי המדרש: "ג' דברים צוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר, שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה, משמע דקודם אכילה [סעודת השבת ביום] צריך להשלימה. ומיהו אם השלימה לאחר אכילה שפיר דמי, מכל מקום מצוה מן המובחר קודם אכילה".

מדברי המדרש מבואר שמצווה מן המובחר להשלים את קריאת הפרשה קודם לסעודת שבת, ולאור דבריו נפסק ב'שולחן ערוך' (סעיף ד) שיש לאדם להשלים את הקריאה קודם שיאכל בשבת. הכוונה, כפי שכתבו הפוסקים (ראה חיי אדם כלל ז, סעיף ט; משנה ברורה ס"ק ט), היא לסעודת שחרית, ואין עניין לסיים שמו"ת לפני סעודת הלילה.

דעה מחודשת מוזכרת בספר דרך שיחה (ח"א עמ' א, אות א, וכן ארחות רבינו ח"ג עמ' רלד, אות לז) בשם החזו"א: "מרן החזו"א זצ"ל אמר כי לדעתו מה שכתוב "לא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה", יש לומר דקאי על סעודה שלישית של שבת" (בספר ארחות רבנו מבואר שכוונתו אפילו לכתחילה).

מבואר שם שהחזו"א עצמו נהג לגמור לפני סעודת שחרית, אבל סבר שמעיקר הדין יכול לגמור עד סעודה שלישית – כנראה באופן שאוכל סעודה שלישית קודם שמתפלל תפילת המנחה. בספר מעשה איש (ח"ה עמ' צא) מובא שעיקר הקפידה לסיים הוא עד שעת המנחה, אלא שהחזו"א עצמו סיים לפני תפילת שחרית, וכשלא הספיק עיכב את הסעודה עד שיסיים.

בשאלה אם מותר לקדש לפני שסיים קריאת שמו"ת, כתב ב'קצות השולחן' (סי' עב, ס"ק ו) שאין בכך קפידה, ובתנאי שיסיים קודם הסעודה הקבועה. ב'שער הציון' (ס"ק יד) הוסיף ה'משנה ברורה' שאין לאדם לעכב את סעודתו כדי לסיים קריאת שמו"ת במקום שיש אורחים בביתו התאבים לאכול.

ולגבי סוף זמן קריאתה:

כתב בכלבו (שם) בשם ר' מאיר ש"מי שלא חזר הסדר שנים מקרא ואחד תרגום קודם שבת או בשבת עצמה יכול לחזרה בשבת עד יום ארבע [ולא עד בכלל] ואינו קרוי עבר זמנו". כמו שבדיני הבדלה, רשאי אדם שלא הבדיל לעשות הבדלה עד יום שלישי של השבוע, כך בדין קריאת שמו"ת, אפשר להשלים את הקריאה עד יום שלישי. גם במנהגי תרומת הדשן (לקט יושר עמ' נה) כתב שפעם היה בעל תרומת הדשן חלש, "והיה מעביר הסדרא שעברה בליל ג' אחר שבת". והוסיף שם שמיום רביעי ואילך שוב אין בכך מצווה יותר מלימוד תורה אחר.

אולם, מי שלא הספיק לקרוא שמו"ת עד הסעודה, וכך לא הספיק לקרוא עד מנחה, כתבו כמה פוסקים (קצות השולחן סימן עב, ס"ק ז; הליכות שלמה, תפילה פרק יב, ס,ק מו) שיש להשלים בשבת אחר המנחה, ועדיף להשלים משבת מאשר לאחר השבת.

מי שלא השלים עד יום שלישי (ועד בכלל), כתב ב'אבודרהם' שישלים עד עשרת ימי תשובה (סדר תפלת סוכות), דין העולה מדברי הגמרא (ברכות שם), שם נאמר על רב ביבי בר אביי ש"סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי". חייא בר רב השיב לו שהרי יש חובת אכילה בערב יוה"כ, ואינו יכול לקרוא שמו"ת כל היום – אבל אלמלא כן, מבואר שהקריאה בערב יוה"כ מקיימת את המצווה. הלכה זו הובאה אף בדרכי משה (ס"ק ג) ובאליה רבה (ס"ק ז).

בדיעבד, אם לא השלים עד המועדים הנ"ל, כתב רבנו שמחה (הגהות מיימוניות הל' תפילה פרק יג, אות ש) שיש להשלים עד שמחת תורה: "וכתב רבינו שמחה אע"פ שעיקר מצוה כל פרשה בכל שבת עם הציבור, אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת, שבו גומרים הציבור".

ב'משנה ברורה' (ס"ק יב) הדגיש שהשלמה זו היא בדיעבד בלבד, ועיקר התקנה היא להשלים את פרשיותיו באותה שבת.