בס"ד

האם לאור מאורעות השנה ניתן לומר ששנה שעברה  לא התפללנו מספיק טוב? מה מוטל עלינו כעת לעשות? יש כל כך הרבה רעיונות לזכות בדין בימים נוראים – מהו ההכנה המומלצת ביותר בימים אלו לימי הדין? מה מקור הרמז 'אני לדודי ודוי לי'? מדוע חודש אלול הוא חודש הנחמה? ומה משמעות הדבר? מהו נחמה? כיצד ניתן להתנחם? להרגיש שהיה שוה שבאה הצרה? כיצד הנחמה מדגישה את הקרבה לבורא עולם? את העת רצון המיוחד בחודש אלול? מדוע חודש אלול הוא עת רצון? ומדוע לא מוזכר במקרא אזכור למעלת החודש? מהו הטעם המרכזי לשמחה בט"ו באב? ומדוע אין לנו שום מצות והלכות ליום זה? אם ט"ו באב גדול מכל הימים טובים מדוע אין בו קידוש סעודת יום טוב, ודינים נוספים? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

אלול – הכנה לימים נוראים

מהו ההכנה הראויה באלול לימי הדין

ראש ישיבת גייטסהד הגאון רבי אריה זאב גורביץ זצוק"ל (מאורי שערים שער הטהרה, מאמר אתם ניצבים) סיפר שאחד מתלמידיו שאלו, מהו ההכנות שצריכים בעיקר להכין עצמו ליום הדין באלול? במאמרנו השבוע ננסה לענות על שאלה זו.

הרב גורביץ השיב כי הקדמונים כתבו שחודש 'אלול' הוא ר"ת של הפסוק (שיר השירים ו ג): 'אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי', ובזה צריך להיות ההכנה ליום הדין, שבמהלך חודש אלול יכניס האדם למחשבתו את הדבקות בהשם, באמונת השם, והשגחה פרטית, וככל שהוא זוכה יותר להרגשה של 'אני לדודי', ומחדיר לעצמו ענין זה, כך הוא יותר זוכה בדין בימי הדין, וזוכה גם ל'דודי לי'. נשתדל להרחיב מעט מדוע רמז זה הוא מהותו של חודש אלול.

מקור הרמז אני לדודי ודודי לי

נפתח קודם שבשאלה מה מקורו של רמז זה?

רבינו יהושע אבן שועייב תלמיד הרשב"א (דרשות ר"י אבן שועייב שופטים ד"ה הנה) והמטה משה תלמיד המהרש"ל (עמוד העבודה ר"ח אלול ור"ה סי' תשעח) כתבו שמקור רמז זה הוא במדרש [שאינה לפנינו].

רבינו דוד אבודרהם (סדר תפילת ראש השנה סוד"ה גרסינן) כותב שכך הדבר שגור בפי הדרשנים.

הרמז הובא בקדמונים רבים כגון מהר"ח אור זרוע (סי' לב ד"ה ודין); העקידה (שער צז ד"ה הפרשה הראשונה); סדר היום (אלול ד"ה ר"ח); הב"ח (או"ח סי' תקפא אות ב); השל"ה (מסכת ר"ה נר מצוה אות א); החיד"א (חומת אנך שיר השירים פ"ו אות כו).

גם גדולי הפוסקים הלכה למעשה כדוגמת החיי אדם (ח"ב כלל קלח סעיף א); קיצור שלחן ערוך (סי' קכח סעיף א); משנה ברורה (הקדמת סי' תקפא); ערוך השולחן (או"ח סי' תקפא סעיף א) שבאו להגדיר את החודש אלול, ומה מוטל עלינו לעשות בה הלכה למעשה, הביאו רמז זה, כיון שהדברים הובאו בספרי הלכה למעשה נוכל להבין שאינו רמז בעלמא, אלא מהות עבודת החודש הנדרשת מאיתנו.

משמעות הרמז

במקורות הנ"ל מבואר שהרמז בא לגלות לנו שימי חודש אלול הם עת רצון ימי הרחמים והסליחות, וכלשון סדר היום (לרבינו מכיר מגדולי ישראל בתקופת הבית יוסף והאר"י): 'ועל זה החדש נאמר אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול, שהקב"ה מבקש אהבתנו וימינו פשוטה לקבל שבים'.

נביא את דברי המשנה ברורה (הקדמת סי' תקפא) המבאר את מנהג הסליחות בתחילת חודש אלול, שנהגו עדות המזרח מתחילת החודש, ואת מנהג תקיעת השופר שנהגו האשכנזים מתחילת החודש, משום שמשה רבינו עלה בראש חודש אלול לקבל את הלוחות השניות, ושהה בארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, והוסיף על כך וזה לשונו: 'ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול, וסופי תיבות עולה מ' [כל התיבות מסיימות באות י' שהוא 10 X 4 תיבות = 40] כנגד ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה. ועוד סמך מקרא 'ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך' ר"ת אלול'.

כלומר שמהות החודש הוא להדבק ולהתקרב לבורא עולם, ולנצל את עת הרצון שקיים בעולם.

מהו אלול

ננסה להבין מהו חודש אלול, הטור (סי' תקפא) הביא את דברי הפרקי דרבי אליעזר (פרק מו) שלאחר חטא העגל ולאחר ששבר משה רבינו את הלוחות הראשונות בי"ז בתמוז, ועמד 40 יום בתפילה, נתרצה הקב"ה לתת שוב לוחות שניות, ובראש חודש אלול משה רבינו עלה בפעם השניה להר ולשמים, ובאותו יום תקעו בשופר כדי שלא יטעו שוב בעבודה זרה, ובתקיעה זו התעלה הקדוש ברוך הוא ועל כך נאמר (תהלים מז ו): 'עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר'. ולכן תיקנו חכמים לתקוע בשופר שראש חודש אלול. [מנהג שנתקבל בקהילות אשכנז, והוסיפו לתקוע בכל יום מחודש אלול]. כמעט כל הפוסקים הביאו את הדברים הללו להלכה בהגדרת מנהגי חודש אלול, ועבודת השם הנצרכת בהם, וביארו שמראש חודש אלול עד יום כיפור יש 40 ימי רצון ימי הרחמים והסליחות, כנגד 40 היום שבהם שהה משה רבינו במרום וקיבל את הלוחות השניות.

נקודה נוספת הקיימת בחודש אלול הוא ששבתות חודש אלול הם חלק משבעה דנחמתא, כלומר 7 השבתות המתחילות משבת נחמו – השבת שלאחר תשעה באב – עד ראש השנה שבשבתות אלו קוראים נבואות של נחמה.

מהו הנחמה

חודש אלול הוא מצד אחד חודש משמעותי מאד ביהדות, מצד שני הוא חודש שרב הנסתר מהנגלה. ישנם מנהגים בחודש אלול, אולם אין שום מצוה מהתורה בחודש זה, ואין גם הלכה שנזכרה במשנה או בתלמוד בחודש זה [מלבד העבודה שהוא ראש השנה למעשר בהמה].

בצורה מאד בולטת יש לו מקבילה, והוא ט"ו באב, על ט"ו באב אין לנו שום הלכות למעשה מלבד מה שנהוג שלא לומר בו תחנון, והיה בו מנהג קדום של המחולות [בפשטות על כך נאמר הפסוק (שופטים כא יט): 'וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה'. מבואר שהמנהג היה קדום ביותר ובימי השופטים כבר היה מימים ימימה, בין אם הכוונה לט"ו באב ויום כיפור, אך ברד"ק סבר שהכוונה רק ליום כיפור, וראה גבורת ארי (תענית לא.)]. מצד שני במשנה (תענית כו.) נאמר עליו שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, ולכאורה אם הוא היום טוב המובחר ביותר שיש לעם ישראל, היה צריך להיות קידוש סעודת יום טוב, זמירות, לפחות הלכות שונות, אולם בהלכה קיימת שקט המעוררת תהיה.

ואכן טעמו של היום נסתר, עד שהגמרא (תענית ל:) שואלת שיום כיפור מובן שהוא יום מחילה וסליחה יום שניתנו בו לוחות שניות, אולם מה מיוחד בט"ו באב, הגמרא מונה 6 שיטות שונות מה אירע בט"ו באב, שמחמתו הוא יום כה מיוחד, מדברי הגמרא אנחנו למדים כי מדובר ביום שיש לו פנימיות מיוחדת ביותר, אולם ענינו סתום אף לחכמי התלמוד, וצריך להתאמץ למצוא את ענינו.

הראשונים [הרמב"ם (פירוש המשניות תענית פ"ד מ"ח); הריטב"א (תענית כו: ד"ה מתני'); האורחת חיים (ח"א אות כג) בשם הראב"ד; והכלבו (סי' סב) בשם הראב"ד] העתיקו רק את הטעם שפסקו מתי מדבר למות ביום זה. הריטב"א מוסיף ומביא מנהג שנהגו לעשות סעודה מיוחדת בשבת נחמו – השבת לאחר תשעה באב, לזכר ענין זה שאירע בט"ו באב.

האליה רבה (סי' תקפ סק"י) כתב שהטעם המרכזי שנאמר בגמרא הוא שביום זה פסקו מתי מדבר למות, שהרי טעם זה הוזכר בברייתא, והאמוראים שציינו טעמים נוספים אין בכוחם לחלוק על ברייתא, אלא שהאמוראים רצו לציין ענינים נוספים שאירעו ביום זה.

ט"ו באב הוא סוגיא נרחבת המצריך מאמר בפני עצמו, אולם נציין נקודה אחת הנוגעת למהות שבעה דנחמתא ולמהות חודש אלול, בעצם המתים במדבר לא פסקו למות בט"ו באב, בט' אב של השנה ה39 ליציאת מצרים מתו האחרונים שנגזרה עליהם גזירה למות במדבר, אולם עדיין היה מקום לחשב את הגזירה בצורה שעדיין היו מעל 15,000 יהודים שנצרכו למות, אולם הקב"ה עשה עמהם חסד ומחל להם וחישב  את הגזירה בצורה מקילה [לא נכנס כאן לכל החשבון] והתורה כבר בחודש ניסן של השנה ה40 כותבת שהיו (במדבר כ א): 'בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה', ופירש רש"י במקום ע"פ הספרי, שהיו כבר העדה שלמה, לא היתה גזירה על אף אחד מהם למות במדבר, כלומר כבר נמחל להם העוון של חטא המרגלים ונשלמה הגזירה, אולם עם ישראל לא ידעו זאת. חז"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ז; רש"י תענית ל: בשם ברייתא; ורשב"ם ב"ב קכא. בשם איכה רבה פתיחה סי' לג) מספרים שבכל ט' באב עם ישראל היה כל אחד חופר לעצמו קבר, וישן בתוכו, ובבוקר ראו מי נפטר ומי זכה לחיים חדשים, וגם בט' באב של שנת ה40 עשו כן, אולם בבוקר כולם קמו חיים, ולכן הם היו בטוחים שהם טעו במנין הימים, ורק בט"ו באב כאשר ראו שהירח מלא, ובודאי ט' באב עבר ואף אחד לא מת, הבינו.

הרי שהשמחה אינה שבטלה אז הגזירה, שהרי כבר מזמן בטלה הגזירה, אולם בט"ו באב נודע להם הדבר, כלשון הרמב"ם (פירוש המשנה תענית פ"ד מ"ז, תרגום הר"י קורח, מהדורת המאור): 'לפי שהיה המות מתרבה בהם  בכל תשעה באב, ובשנה האחרונה נתבטל, ונשארו מצפים עד חצי החדש, ואז שלוה נפשם והכירו בדעתם שנרצה להם ותם חרון האף, ושנסתלק מהם, ולפיכך קבעוהו יום שמחה מאז'.

הרי שהשמחה ביום זה הוא שנודע לנו כמה אנחנו חשובים ורצויים לפני הבורא יתברך, השמחה הוא בכך שלא רק שבמציאות 'אני לדודי ודודי לי', אלא שאנחנו גם מכירים בעובדה זו – השמחה היה בשלוות הנפש שעובדה זו מביאה לנו.

האם היסורים הוא חלק מהנחמה

כדי להבין את הדברים היטב, נציין משל נפלא ששמעתי מאחד מרבותי, היה זוג נפלא שחיי באהבה ואחוה בלתי מצויים, שהרגישו כי אין טעם לחייהם אחד בלי השני. הבעל היה בן יחיד להורים אמידים, ואף האשה היתה בת יחידה להוריה האמידים, אולם לזוג לא נולדו ילדים, המשפחה מסביב שציפו בכליון עינים לדור ההמשך הפעילו לחץ כבד על הזוג להפרד, אולי אחד מהם יפקד בזיווג שני, אך הזוג סירב לשמוע על הדבר, והצהיר כי בן-בת הזוג חשובים להם יותר מילדים – וכי חייהם לא יוכלו להתקיים אחד בלי השני.

עברו עשר שנים, הזוג היו אצל כל הרופאים הגדולים ביותר בעולם, וכולם אמרו פה אחד שלזוג כזוג אין שום סיכוי בעולם להביא ילדים – אולם בנפרד קיים סיכוי. והלחצים גברו, עד שהבעל הודיע לאשתו היקרה, כי הוא לא עומד בלחצים ועליהם להפרד. לאחר הפרידה השדכנים ניסו להציע הצעות, אולם הבעל וגם האשה לא הסכימו לשמוע, וגם לא יכלו רגשית לשמוע, והם הרגישו כי חייהם אינם חיים, ומשכך לאחר תקופה שבו שוב להנשא בזיווג שני.

ואז להפתעת כולם הזוג נפקד ונולד להם תינוק למזל טוב. והזוג הגיע לפסגה אושר בלתי נתפסת.

לאחר הלידה בשיא האושר אמר הבעל לאשתו רציתי להסביר לך משהו בקשר לגירושין, אולם האשה אמרה שמבחינתה הזמן הזה אינו קיים בכלל, והיא מסרבת לשמוע שום מילה על תקופה נוראה זו.

ואז בעלה אמר לה: 'הקשיבי היטב כל הרופאים מופתעים חוץ מאחד, פרו' בעל שם עולמי המומחה הגדול ביותר שהיינו אצלו לפני הגירושין, והוא אמר לי בשקט שיש תקוה אחת בלבד, חסר לך הורמון מסוים להצלחת הלידה, אולם עם נתגרש תקופה, והגעגועים ימלאו את ליבך, יחד עם הצער, זה הצורה היחידה הקיימת ליצור את ההורמון, אבל חשוב לי להדגיש לך כי כל הגירושין נועדו אך ורק למענך, לא כדי לוותר עליך חלילה, אלא אדרבא כדי לחזק את הקשר ביניהם'.

מהותו של שבעה שבתות הנחמה שאנחנו קוראים הוא, שעוד לפני שנגזרו הגזירות הקשות של החורבן, עשרות שנים לפני נבואותיו הקשות של ירמיהו הנביא, ישעיהו הנביא התנבא נחמות, הנחמה הוא שאנחנו קולטים ומבינים שהנחמה נכתבה עוד לפני הגירושין – וגם הצרות נועדו למעננו ועבורנו.

וכלשון הרמב"ם שהוזכר לעיל 'שלוה נפשם והכירו בדעתם שנרצה להם'.

זהו מהותו של השבעה דנחמתא, וזה מהותו של חודש אלול, הכרה הפנימית שלנו כמה אנחנו רצויים וקרובים לבורא עולם, כמה 'אני לדודי ודודי לי'.

האם לא התפללנו טוב שנה בעברה?

כחלק מעבודת אלול חובה לדון בשאלה המטרידה רבים, אך לא תמיד מניחים אותה על השולחן, האם שנה שעברה התרשלנו? לא התפללנו מספיק? לא באמת שבנו בתשובה? לא נתנו מספיק צדקה?

שאלה זו מתעצמת ביתר שאת השנה, כאשר אנחנו זוכרים את שמחת תורה, כיום שבו אירע הטבח הנורא בישובי הדרום בארץ ישראל, ומאז פרצה המלחמה בישראל שגורמת לעשרות אלפי יהודים לגלות מבתיהם בצפון, כאשר אין להם צפי אימתי ישובו, גובה קורבנות רבים, עם ישראל צפה בתדהמה כיצד כמות בלתי נתפסת של טילים וכטב"מים בעלי יכולת הרס אדירה מאיימים להשמיד להרוג ולאבד, כאשר גם בעולם לא פשוט להיות יהודי, אפילו קמפוסים של אוניברסיטאיות מובילות הפכו להיות מקום לא בטוח עבור יהודים. ואז עולים לנו מחשבות לראש, מה היינו צריכים לעשות שונה בימים נוראים? כיצד היינו יכולים למנוע ולמחוק את הגזירה? כיצד דוקא ברגעים שעם ישראל שמח בשמחת התורה, בסיומה של הימים הנוראים, ברגע של נץ החמה של שמיני עצרת, שהוא הזמן שהבורא מתייחד רק עם בני ישראל, בזמן שהתאמצנו לרקוד ולשמוח במשחת התורה לתת כבוד לתורה, עלה המוות בחלונינו ואירע הטבח הנורא?

מורי ורבי הגאון רבי ישראל דב ויזל שליט"א רב קהילתנו כתב מכתב מאלף לאחר הטבח הנורא, בו הוא כתב כי רואים בבירור שהיתה גזירה קשה ונוראה, אנחנו לא יכולים לדעת חשבונות שמים, אולם בורא עולם סובב שהגזירה תתחיל דווקא בשעה שבו יש כה הרבה זכויות לעם ישראל, דוקא בעת רצון, ובכך הומתקה הגזירה ואנחנו שרדנו, ויחד עם הכאב הנורא, הגזירה נעצרה ונבלמה, והחיים ממשיכים.

למעשה צורה דומה שמענו מגדולי ישראל, שלאחר מלחמת יום כיפור פנו אליהם ואמרו להם שאנשים חשים שהדבר קרה משום שלא התפללנו כראוי ביום כיפור, דוקא ביום של סליחה ומחילה, יום שהוא עת רצון קרה שבר כה נורא, ורוצים להבין במה נכשלו? כיצד לתקן להבא? אולם גדולי ישראל השיבו כי הדברים הם בדיוק להיפך, בורא עולם סובב שהגזירה הקשה תהיה דוקא ביום כיפור, ביום שיש לעם ישראל כל כך הרבה זכויות, דבר שגרם לכך שהגזירה נעצרה והתמעטה.

הנס לאחר פריצת חומות ההגנה

כשנתבונן בדברים נראה שיש קו משוה מצמרר בין שני המקרים, בשני המקרים בצורה לא צפויה ולא סבירה נפרצו כל חומות ההגנה, ונפלו כמות יהודים הרבה מעבר לכל תרחיש אפשרי, אולם אז התחלנו לראות את הניסים שלא כדרך הטבע, כיצד הגזירה נעצרה.

במלחמת יום כיפור נשבר תחושת העליונות הצבאית של ישראל, נפרצו קוי בר לב ותעלת סואץ בדרום, והסורים בצפון הצליחו לחדור לעומק רמת הגולן, שהיוו חומות הגנה הטבעיות של ישראל, והצבא נתפס לא מאורגן עם כמות בלתי צפויה של חיילים שנהרגו הי"ד. ודוקא אז בצורה לא טבעית בצורה ניסית הצליחו לעצור את המתקפה, ולשוב להדוף את האויב.

גם בטבח הנורא בשמחת תורה האחרון בצורה ניסית ולא ברורה נגזרה הגזירה, ונפרצו כל חומות ההגנה, ואוגדת עזה שהיתה אחראית על הבטחון בעוטף עזה נפלה, ואל מדינת ישראל חדרו לפי הדיווחים העדכניים למעלה מ6,000 תושבי עזה, כאשר לפחות מחציתן מחבלי נוחבה מיומנים, עם נשק מתקדם של טילי אר. פי. גי. ועוד, ולאחר שכל חומות ההגנה נפלו, לאחר שהדרך היתה פתוחה בפני חיות אדם אלו, התמודדו מולם בעיקר אזרחים ללא נשק, או כיתות כוננות עם אקדחים, ובצורה ניסית דוקא כיתות כוננות בודדים עם אקדחים הצליחו לחסל מאות מחבלים עם נשק מתקדם ועדיף הרבה יותר.

בלט גם כי שמירת השבת היתה מעטפת הגנה בלתי נתפסת, וכיצד השבת היותה חומת הגנה בלתי עבירה, לאחר שכל החומות הטבעיות נפרצו.

העובדה שאלפי מחבלים מיומנים ביותר, לאחר שהם כבר פרצו את כל חומות ההגנה, לא חוללו אסון פי כמה וכמה, מוכיח עד כמה בתפילות של הימים הנוראים הצלחנו לצמצם ולמעזר את הגזירה, וחיי רבים מאתינו ניתנו לנו במתנה בזכות תפילות הימים הנוראים, ובזכות הריקודים וכבוד התורה, ועת הרצון של שמחת תורה. ועד כמה בזכות 'אני לדודי ודודי לי' שנה שעברה אירעו לנו ניסים גלויים השנה.

גם העובדה שמטר של טילים וכטב"מים נחתו על עם ישראל מאירן לבנון ותימן, וחוללו נזק מזרעי ביותר, רק מוכיחה לנו את גודל הנס ועת הרצון.

ועבודת חודש אלול הוא הנחמה והרגשה כמה דודי קרוב אלי, וכמה הוא שומר עלינו דוקא לאחר שכל חומות ההגנה שעליהם בטחנו נפלו ואינם.

בשבוע הבאה נשלים את הנושא תוך התמקדות בשילוב חרדת הדין עם השמחה של עת רצון ובכך שאנחנו בטוחים בחסדו, שילוב היסורים עם הניסים. ומה זה דורש מאתינו בפועל.