קטן שהגדיל בחול המועד – שהחיינו / הלל שלם

[1] יסוד הספק בזה, הוא אם חובת הברכה היא ביו"ט הראשון דוקא, ומברכים בדיעבד כל שבעה רק מדין תשלומין לראשון, או שעיקר זמן הברכה לכתחילה הוא כל ימי החג. דלהצד שהברכה בשאר ימי החג היא מדין תשלומין לראשון, גר זה שלא נתחייב ביום הראשון אינו שייך בתורת תשלומין, אבל להצד שעיקר חובת ברכה זו נוהג כל שבעה, גם הגר בכלל.

והנה, בחק יעקב (סי' תעג ס"ק א) נראה שנקט בפשיטות שהברכה כל שבעה אינה אלא מדין תשלומין, דעל פי זה נקט שאף בחג השבועות איתא להאי דינא, ומי שלא בירך שהחיינו בחג השבועות יכול לברך כל שבעה, שכשם שימים אלו באים כתשלומין לענין קרבנות החג כך ניתן לברך בהם ברכת שהחיינו על עיצומו של יום.

אמנם, באליה רבה (סי' תצד ס"ק ד) כתב דאין תשלומין לברכת שהחיינו כל שבעת הימים שאחר עצרת, וכ"כ בפרי מגדים שם (א"א ס"ק ג) דספק ברכות להקל, וכן הכריע במשנה ברורה שם. ואפשר שסברו שהברכה היא על עיצומו של יום, ולא יתכן לברכה אחר שכבר חלפה קדושתו והם ימים של חולין, אף שיכול הוא להשלים בהם קרבנותיו [וראה שו"ת מהרי"ל דיסקין (ח"ב קו"א סי' נד), שתמה טובא על דברי החק יעקב, דאפילו בר"ה ויוה"כ איבעיא לן (עירובין מ ע"ב) אי חשיבי רגלים לברך עליהם, כ"ש בשבעה ימים אלו שהם חול לגמרי, ובפרט בזמנינו שאין השלמת קרבנות].

ומכל מקום, לשיטת החק יעקב הברכה כל שבעה היא ודאי מדין תשלומין לראשון, ובדעת החולקים נראה לצדד שמברכין ברכה זו כל ימי החג, משום שעדיין הוא זמנה ואין זו הלכה מיוחדת ליום הראשון של חג, ולכן, בחג השבועות שעיצומו של חג אינו אלא יום אחד ושאר הימים אינם אלא תשלומין בעלמא, לא שייך לומר ברכה זו. וע"ע בזה בס' ראשית ביכורים (להג"ר בצלאל כהן, ח"ב סי' ד).

ושורש הפלוגתא בזה, אם חובת הברכה היא על "חידושו של יום", וכעין הברכה שנתקנה על כלים חדשים, וממילא עיקר חובתה הוא דוקא בעת כניסת והתחדשות החג, או שהוא מדין "שמחה" בעלמא ונוהגת כל שבעה. ונפק"מ בזה לנידון דידן גבי גר שנתגייר תוך ימי החג וקטן שנתגדל בימים אלו.

ועיין עוד בדברי רבי ידידיה וייל (בנו של הקרבן נתנאל בחיבורו על או"ח, נדפס בקובץ מוריה שנה יח ה-ו עמ' לח), שתלה זאת בפלוגתת הראשונים בחגיגה (ו ע"א) האם מצות שמחה איתא בתשלומין כל שבעה, ובס' תורת רפאל (שפירא, או"ח הל' פסח סי' עז) האריך בביאור מחלוקת זו.

וע"ע תוספת ביכורים לביכורי יעקב (סי' תרלז ס"ק א) שנסתפק בזה מטעם אחר, דכיון שיסודה של ברכה זו הוא בכך שמצוות החג מתחדשות על האדם מזמן לזמן, כאן שכל המצוות חלות עליו בבת אחת ומצוות החג בכללן, שהרי נתגייר בחג, אין כאן התחדשות של זמן לגבי מצוה זו יותר משאר מצוות, ולכן אין לו לברך ברכה זו.

[2] בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' כו) דן, היאך נהגו לברך ברכת שהחיינו על פרי חדש לפטור בו ברכת שהחיינו הנאמרת על מצוה, הרי הלכה היא שאין עושין מצוות חבילות חבילות. ופירש שם בסו"ד, דכיון שברכת שהחיינו הנאמרת על פרי חדש אינה חיוב גמור, שהרי אם ירצה יכול להמנע מברכה זו ע"י שלא יאכל הפרי, אין לחוש כל כך. ומבואר מדבריו, דאין ראוי לברך ברכת שהחיינו אחת על שתי מצוות, ועיי"ש מה שדן בזה בכמה חילוקים.

אמנם כאן גם עצם קבלת המצוות באה לו בבחירתו, ואם כן אפשר שאין להקפיד בזה כל כך על ענין זה של "אין עושין מצוות חבילות", וצ"ע בזה. וע"ע בכעין זה בשבילי דוד (או"ח סי' קמז ס"ק ב), שו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' סט ד"ה והנה לישא).

[3] הרמ"א (סי' תרמא סעי' א) כתב, "אם לא אכל לילה ראשונה בסוכה, אף על פי שבירך זמן בביתו, כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה". וראה ס' מקראי קודש (סוכות ח"א סי' מג) שהביא דבריו, וציין לשו"ת הב"ח (סי' קלב) שחולק וסובר שאינו מברך על הישיבה לבד עד כמה שכבר בירך זמן על החג, ובשו"ת משאת משה (ח"א סי' ה) דחה ראיותיו וקיים דברי הרמ"א שיסודם בר"ן (סוכה כב ע"ב).

ונפק"מ לגבי גר, דאף אי נימא דברכת שהחיינו על יום טוב כל עיקרה אינו אלא בלילה הראשון, מכל מקום לא גרע דינו מהיושב בסוכתו בראשונה בחול המועד שמברך על ישיבתו לדברי הר"ן והרמ"א ברכת שהחיינו. ובצירוף זאת שכאן לא בירך כלל ביום טוב ראשון, ואפשר שהוא מחוייב בברכה גם מדין היום טוב, נראה יותר פשוט לסמוך בזה על דברי הרמ"א ולברך. אמנם כאמור, אם יוכל לפטור עצמו בקל על ידי פרי חדש, עדיף יותר.