שאלה:
מהיכי תיתי שהמאמר והשקית את העדה ואת בעירם זה בגלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל אולי זה משום צער בעלי-חיים
תשובה:
עמדו על שאלתך כמה מן הפרשנים ואני מעתיק:
משיבת נפש במדבר פרק כ פסוק ח (פרשת חקת)
(ח) והשקית את העדה ואת בעירם. פירש"י מכאן שהקב"ה חס על ממונם של ישראל. מסתמא קשה לו מאי איכפת לו להקב"ה שימותו הבהמות. ק"ק למה לא אמר שחס על צער בעל חיים שהוא דאורייתא, והרי המשורר ע"ה אמר המצמיח הרים חציר נותן לבהמה לחמה, אם כן למה לא להשקותם. ועוד קשה קושיא גדולה (קשה) מה נאמר על מה שאמרו הם למות שם אנחנו ובעירנו, וכי אם ימותו הם מה הנאה יש להם שלא ימותו הבהמות. ונ"ל שרצונם לומר אנחנו על השכל, ובעירינו נפש הבהמית (ש)מכוונתו שאמרו לא דיי שנסבול צער גדול עד שיחלוש שכל הפועל כי בחולי ובצער יופסד השכל אלא אפילו לא ישאר לנו חומר הגוף שהוא נפש הבהמית. ועל הכוונה הזה צריכין ג"כ אנחנו שהקב"ה כיון ג"כ בזה באמרו ואני לא אחוס על נינוה עיר גדולה וכו' עד ובהמה רבה הפי' שם שאין הקדוש ברוך הוא חס על הבהמות אלא הפי' אנשים הדומין לבהמה בשכל שאין להם שכל, והבן.
דברי דוד במדבר פרק כ פסוק ח (פרשת חקת)
(ח) [ואת בעירם] מכאן שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של ישראל. קשה הא אינהו אמרו: אנחנו ובעירנו, וא"כ גם מאמר הקדוש ברוך הוא ג"כ לומר כך. וי"ל דבשלמא במאמר ישראל י"ל דקאמרי ע"ד מה שאיתא במדרש על: אדם ובהמה תושיע ה', דאם ישראל אינם כדאי ליתן גשם בשביל עצמם נותן להם בשביל בהמתם שמרחם עליהם, וע"כ אמרו: אנחנו ובעירנו, דרך את"ל שאנחנו איננו כדאי תתן בשביל בעירנו, אבל במאמר הקדוש ברוך הוא אם אמר 'והשקית את העדה' די בכך. וא"ל למה נקט רש"י ממונן של ישראל דמשמע אפילו באינו בעל חיים ומנליה זה, דילמא דוקא על ב"ח חס הקדוש ברוך הוא משום צער ב"ח שהוא דאורייתא, כדאיתא בפ' אלו מציאות. י"ל דא"כ 'בעירם' במ"ם ל"ל אלא 'בעיר' הול"ל, דאמרינן שם באלו מציאות דלענין צער ב"ח אין חילוק בין בהמת ישראל לבהמת עכו"ם, אלא דכאן אינו משום צער ב"ח אלא כיון שהוא ממון של ישראל. כנ"ל נכון:
