מדוע אשכנזים בד"כ מחמירים לעומת ספרדים

שאלה:

ערב טוב,
אשמח להבין האם יש סיבה לכך שאצל אשכנזים יש יותר חומרות הלכתיות (בד"כ) מאשר אצל ספרדים? האם זה קשור או מעיד על יראת שמיים?
בתור ספרדיה, כל פעם שיש איזה דיבור על הלכות או מנהגים ויוצא שלאשכנזים אסור ולספרדים מותר אני מרגישה קצת אי נוחות..
אני לא בן אדם של בדיעבד וכן משתדלת להקפיד בכל תחום והכל ולכן קצת קשה לי עם התחושה הזו…
דיברתי על כך עם אבי למשל בהקשר של הפסקים של הרב עובדיה והוא אמר לי שהכח להתיר מראה על גדלותו לא פחות, ושפוסק שכל חשש קטן פוסק להחמיר זה כביכול הכי קל ולא "חכמה גדולה" (הוא לא דיבר ח"ו על שום רב ספציפי אלא באופן כללי שראה שמטריד אותי הנושא)
אשמח להחכים אם יש סיבה ממה זה נובע.
תודה רבה ותזכו למצוות.

תשובה:

שלום וברכה

שאלתך נכונה, באופן כללי אכן לא נכון יהיה לומר באופן גורף שהספרדים מקילים יותר מהאשכנזים, אם ניקח למשל פוסקים ספרדים כמו הבן איש חי אז ממש לא נמצא בדבריו שכך הם פני הדברים, נכון שפסיקתו של הגר"ע יוסף מעצם מהותה ויסודותיה מקילה יותר ויש לה שורש בעוד פוסקים ספרדים מהדורות הקודמים.

צריך אריכות דברים כדי להסביר זאת, אומר רק על קצה המזלג:

הפסיקה האשכנזית יש לה שני מאפיינים בולטים:

1. בכל שאלה הלכתית הנושא הוא גוף הסוגיא בלבד כמעט ללא צירופי ספקות ונדונים נוספים, יש ניסיון לברר את השאלה עצמה לעומקה עד להכרעה, בעוד שאצל חלק מגדולי הספרדים ובפרט בפסיקתו של הגר"ע יוסף זצ"ל הפסיקה נשענת מלבד בירור הנושא עצמו, גם על צירופי שיטות שמסביב לענין, כדי ליצור שרשרת של סיבות ונסיבות מקילות בהכרעת השאלה הלכה למעשה.

2. בפסיקה האשכנזית באופן מובהק יש התייחסות עודפת לפוסקים מסויימים שהתקבלו במשך הדורות כפוסקים מובהקים שיש להם משקל רב, כמו המגן אברהם, נתיבות המשפט, רבי עקיבא איגר נודע ביהודה חתם סופר ועוד, ודעתם תהיה נשמעת יותר מפוסקים שאינם ידועים כל כך ודבריהם לא התקבלו כפסיקה מובהקת בקהילות השונות, גם אם הם יהיו כמה יחד. כלומר אם רבי עקיבא איגר והחתם סופר יאמרו הלכה מסויימת ויחלקו עליה כמה פוסקים שאינם ידועים כל כך, הנטייה תהיה ברורה לכיוון הראשונים בין לקולא בין לחומרא, בעוד שלשיטת הגר"ע יוסף ועוד מגדולי הדורות הספרדים העדיפות משמעותית לאחד מן הצדדים [קיימת עדיפות אך לא משמעותית באותה מידה] וממילא הוא יתייחס לכך כספק, שבמקרה של שאלה דרבנן נטייתו תהיה להקל, או בצירוף ספק נוסף יאמר שהוא ספק ספקא, ולכן בתוצאת הדברים פעמים רבות יותר תהיה פסיקתו במקרים אלו לקולא. בפרט לאור ידיעותיו חובקות עולם המקיפות את כל ספרות השו"ת, כך שתמיד ידע את המחלוקות הקיימות בכל נושא.

נכון גם הדבר שקיימת גישה אצל פוסקי אשכנז ופוסקים רבים, שכאשר יש דעה חשובה להחמיר והנושא אינו קריטי, לא מדובר באיזו שעת הדחק גדולה וכדומה, כדאי לחשוש לכך, ולא יקלו בדבר אלא אם כן היא שיטת יחיד וכדומה.

ולכן כאן חשוב להבין, אין כל קשר בין הכלל ש"כוחא דהיתרא עדיף" לנושא שלפנינו. כוחא דהיתרא עדיף הוא כאשר הנדון הוא אותו נדון, הכללים הם אותם כללים וגם הסברות הן אותן סברות, והשאלה אם אדם מסוגל להכריע בלב שלם לציבור לנהוג לקולא על פי הסברות וההכרעות הללו. וכפי שאמר לך אביך. במקרה כאן זה לא הנושא, יש כאן פשוט גישות שונות בהוראה.

לכן, כל אחד יעשה בענינים אלו כהוראות רבו, והעיקר שיהיה רב גדול שלאורו הולכים ואת פסיקותיו מקבלים, ובאופן זה בורא עולם שמח בעבודתנו. אם בביתך התקבלו הוראותיו של הגר"ע יוסף זצ"ל, זה אפשר ללכת בדרכו בלב שלם, ואם של רב אחר, אזי אותו רב הוא זה שכדאי ללכת בדרכיו ובלבד שיהיה גדול תורה ובהוראה.