הרה"ג מרדכי זק שליט"א
א. מעשה שהיה לאחר חורבן בית ראשון (מכות כד ע"ב) "רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך וכו', פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו, מפני מה אתה מצחק, אמר להם, מפני מה אתם בוכים, אמרו לו, מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להן, לכך אני מצחק כאן התקיימה נבואתו של אוריה הכהן עוד תתקיים נבואתו של זכריה דכתיב, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם. בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
נחדד מה שראו חכמים ורבי עקיבא, רובו של דור התנאים ראו את בית המקדש השני בתפארתו.כעת הם עולים לירושלים, ורואים את החורבן, חומת העיר פרוצה לכל, העיר נראית לאחר ביזה בידי אויבים אכזריים. הם מגיעים לבית המקדש ורואים את חורבנו, נראה שבמקום התחולל קרב של חיים ומוות, לא נשאר אבן על אבן, האדמה חרוכה עד היסוד, נחשים ועקרבים ושאר חיות בר מצאו משכן בשממה הזאת באין מפריע.
עולים חכמים ורבי עקיבא להר הבית, רואים את המראה המזעזע ולא בוכים, אולם כשהגיעו קרוב לקודש הקודשים וראו 'שועל' יוצא מבית קודשי הקודשים התחילו לבכות. נשאלת השאלה, וכי עד כאן לא התעוררו לבכות, והרי החורבן מזעזע, מה קרה בשעה שראו את השועל שהתעוררו לבכי?
כמו כן יש להבין מדוע רבי עקיבא מנחם אותם בפסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" האם הוא מצא בפסוק הזה נחמה על כך ששועל יוצא מקודש הקודשים, יותר מכל פסוקי נחמה המרובים?
נראה להאיר את הגמ' באור חדש, 'שועל' הוא מלשון שביל צר, שביל צר שיש בו מקום לכפות הרגלים בלבד, כפי שנאמר (במדבר כב כד) "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה" מפרש רש"י במשעול – כתרגומו בשביל, וכן (מ"א כ י) 'אם ישפוק עפר שומרון לשעלים' עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים, ברגליו ובהלוכו". כלומר 'שעל' הוא מעבר צר שיש בו מקום הינוח לכפות הרגלים בלבד.
הרש"ר הירש מפרש (שם) "שעל" מציין רגל או צעד באמת מידה, ו"משעול" הוא שביל צר שאפשר לעבור בו רק צעד אחר צעד וכו' אולי השוּעל נקרא כן על שם שהוא מהלך במשעול הכרם ומכלה את פריו.
'שביל צר' הוא מעבר ממקום למקום, אולם אינו מקום לעצמו, המטרה של מי שנכנס ל'משעול' הוא לעבור למקום אחר, במשעול אין מקום לעצור ולנוח, אלא רק ללכת שם.
השועל חי את חייו כאילו הוא תמיד בשביל צר, כפי שדרשו חז"ל הטעם שנקראו המצריים שועלים שנאמר (שיר השירים ב, טו) "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים" מפרש רש"י (שם) "ולמה קרא אותם שועלים מה השועל הזה מביט לפנות לאחוריו לברוח אף מצרים מביטים לאחוריהם שנאמר (שמות יד) אנוסה מפני בני ישראל" (ראה עוד הרד"ק ואברבנאל שופטים טו ד).
כלומר דרך השועל לבדוק מי מאחריו, אולם אין השועל עוצר במקומו ומתבונן לאחריו, אלא טבעו הוא רק 'להביט' לאחריו בדרך הילוכו, כי הוא מרגיש תמיד בשביל צר ב'שעל', ואין לו מקום לעצור, ולכן נקרא שמו 'שועל' מלשון 'משעול כרמים'.
ב. בית המקדש הוא מקומו של עולם, כפי שמרחיב בנפש החיים (שער ג פרק א) "ענין מה שהוא יתב' נקרא מקום, פירשוהו ז"ל (בב"ר פס"ח) על הפסוק 'ויפגע במקום' ר"ה בשם ר"א אמר מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו 'מקום' שהוא 'מקומו' של עולם ואין עולמו מקומו ובמדרש (שמות רבה ס"פ מ"ה; תנחומא פ' תשא) ויאמר ה' הנה מקום אתי אריב"ח וכו' אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי (וכ"כ בשו"ט תהלים מזמור צ') ולפי פשוטו ר"ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו, כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית"ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם, שאם ח"ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת, אפס מקום קיום וחיות כל העולמות.
כלומר אין בית המקדש מקום בשביל הקב"ה להשרות שכינתו בעוה"ז. אלא 'מקום' הוא שמו של הקב"ה, שממנו מגיע 'מקום' קיום לעולם, והמקום שממנו הקב"ה משפיע בעולם הוא בית המקדש, שמשם הושתת העולם, ואכמ"ל.
בית המקדש הוא 'מקום' שבאים לשהות בו, כפי שנאמר (תהלים כז ד) "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" והוא בית הוועד של הקב"ה, כפי שנאמר (שמות כה כב) "ונועדתי לך שם" ומשום כך אין עושים את בית המקדש קמפנדריא (מעבר) כלומר אסור לקצר דרך בית המקדש ממקום למקום, כי בית המקדש אינו מעבר, אלא הוא ה'מקום' עצמו.
כפי שנוהג דין זה בימינו בבית כנסת הוא בית מקדש מעט, מי שבא לקרוא לחברו ישהה מעט, ולאחר מכן יצא, כי אין זה כבוד להיכנס לבית הכנסת על מנת לעבור מצד לצד, ולכן יאמר הלכה או פסוק, ולכל הפחות ישב או ישהה מעט (שו"ע או"ח קנא א)
ג. על פי זה נראה להאיר את הצער הגדול של חכמים, בשעה שראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים התחילו בוכים, משום ש'שועל' הוא הסמל של 'שביל צר', מעבר ממקום למקום, היפך ממעלת בית המקדש שהוא 'מקומו' של עולם ואין העולם מקומו, משום כך התחילו חכמים לבכות.
אמר להם רבי עקיבא לכך אני מצחק, אם התקיימה נבואתו של אוריה, עוד תתקיים גם נבואתו של זכריה שנאמר "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" כלומר עוד יחזור בית המקדש וכל ירושלים להיות בית מושב, מקום שמתעכבים בו [מושב הוא לשון קביעות, כמו שמברכים 'לישב בסוכה' ברכה זו היא רק למי שקובע עצמו בסוכה, אבל מי ששוהה כמה רגעים או אוכל פירות אינו מברך (משנ"ב תרלט ס"ק טו)].
מי ישב בירושלים 'זקנים וזקנות' דרכם של אנשים אלו לשבת ולשהות במקומם, ואינם מהלכים ממקום למקום, המושב שלהם הוא מושב קבוע. אמרו לו "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
מרדכי זק
05276740298
יישר כח! חיזקתנו!
מדהים!!
ישר כוח!
מיוחד ללמוד כמה לשון הקודש בעלת משמעות עמוקה ורחבה יישר כח!
השאר תגובה